חב"דניק עם כיפת 'יחי' מול עיני השטן

ראיין: מנחם זיגלבוים, בית משיח

לשבת עם ר’ בנימין בראון לשיחה, זו חוויה מרתקת בפני עצמה. דיבורו של ר’ בנימין קולח, ולמרות העברית השגורה בפיו, אי אפשר שלא להרגיש באקצנט הגרמני שבשפתו. הוא תוסס, נמרץ, חי ופעיל, מהאנשים שהולכים עד הסוף כדי לקדם דברים שהם מאמינים בהם.

ר’ בנימין בראון, 53, נולד במינכן שבגרמניה למשפחה מסורתית. אמו, ילידת פולין, הדליקה תמיד נרות שבת. מצווה זו ראתה אצל הוריה שהתגוררו ארבע שנים ביער. מדי יום שישי, אמה, מרת לאה, הורידה פתיל בד מחצאיתה ועם זה הדליקה נרות.

אביו של ר’ בנימין נולד בסיביר לאחר שנמלט מאימי הנאצים.

בנימין עצמו גדל בקהילה יהודית במינכן, וכבר בגיל 5 למד ב’חדר’ של הקהילה בניהולו של הרב פיקטור ז”ל.

כאמור, משפחת בראון הייתה מסורתית, אך בפועל, לא העניקו חינוך יהודי שורשי לבנם לאורך השנים. “בפועל, לאחר הבר מצווה הפסקתי לשמור מצוות”, אומר ר’ בנימין. “הייתי נער שובב. תמיד חיפשתי ריגושים ב’חוץ’, שם התיידדתי עם גויים, גרמנים, כושים, ידוענים ומפורסמים, וכל שאר מיני טיפוסים.

“בשלב מסוים התחלתי לנהל קבוצת ילדי רחוב שהפכו לרקדנים. קנינו לנו שם טוב והצלחנו בגרמניה ולאחר מכן גם בניו–יורק. הייתי אז בן 18 שנים בלבד כשהתחלתי לטעום מטעמה של ההצלחה”.

הרי גדלת בבית מסורתי, אפילו דתי, איך הגעת לכל זה?

“בבית הוריי קיבלתי הכל בגשמיות, אבל ההורים שלי היו עסוקים בעניני העבודה שלהם. מי שגידלה אותי בפועל, הייתה שכנה, מטפלת יהודיה שהתמסרה אלי, ואף היא זו שלקחה אותי לבית הכנסת בשבתות. התוצאה הייתה שבגיל 13 ברחתי מהבית והתחלתי להסתובב בחוץ. למעשה, גם בבית–הספר לא עשיתי ולא למדתי כלום. חיפשתי בחוץ תשומת לב”.

כשבנימין הגיע לגיל 24, המשיך להתפתח מבחינה מסחרית וכלכלית. הוא החל לייבא ‘שלייקעס’ מיגוסלביה לגרמניה. בפעם הראשונה מכר 50,000 שלייקעס. קבוצה של סוחרים גרמנים ששמעו עליו, הציעו לו להשתדרג בביזנס, וביחד עם בנימין ייבאו לגרמניה מיליוני חולצות טריקו. העסקים שגשגו ופרחו. בעיתוני גרמניה כתבו על נער–הפלא הצעיר שצומח. “עשיתי באותן שנים הרבה כסף, עד שלא ידעתי מה לעשות אתו”, הוא אומר.

בשלב מסוים, מכר את חלקו בחברה, ומשם חבר לאמרגן יהודי–רומני גדול, אברהם מרסלו שמו. השניים החלו לעשות יחד עסקים בעניני הופעות זמרים ושואו. בין השאר הפיקו הופעות של גדולי הזמר–הגויי בעולם, ובנימין הצעיר גלגל עשרות מיליוני דולרים. ההיכרות עם אברהם מרסלו החלה למעשה בעת ביקוריו פעם או פעמיים בשנה בבית הכנסת במינכן, בימים הנוראים. “מצאתי חן בעיניו, והוא הכניס אותי לעניינים בעבודה”, הוא אומר.

“מלבד הרווחים מההופעות, הייתי מוכר חולצות טריקו עם דיוקנו של אותו זמר ב–40 דולר, כאשר בפועל הן עלו לי 2$ בלבד. כך שיווקתי גם פריטים הקשורים לקבוצות הספורט הגדולות ביותר בגרמניה”.

מהפך בגיל 40

התפנית המשמעותית בחייו של בנימין, החלה בגיל 40. באחד הימים סיפר לו ידיד, משה פיקטור שמו, על יהודי במינכן שמדבר דברים רוחניים, והציע לו לבוא לשמוע אותו. היהודי שדיבר דיבורים רוחניים, היה ר’ משה קסטיאל. “הגעתי אליו באותו ערב. בחדר ישבו 35–40 גויים, והוא ישב בראש השולחן עם זקן, כיפת ‘יחי’, ומלמד אותם על 7 מצוות בני נח. ישבתי שם כשעה, ולא מצאתי עניין. קמתי והלכתי.

באותו ערב קיבלתי טלפון מידידי משה פיקטור ששאל אותי אם יש ברשותי תפילין. השבתי בחיוב, וסיפרתי שיש לי תפילין מהבר מצוה.

“המקובל ההוא אמר לי שמשהו בתפילין שלך לא בסדר”, אמר פיקטור בטלפון. לא הבנתי. “הרי הוא לא ראה אותן, איך הוא יכול לומר זאת?” לא התייחסתי לזה ברצינות.

“שנה לאחר מכן, לאחר שכבר התגרשתי, הייתי בטיסה מתל–אביב לגרמניה, והנה אני רואה שוב את הרב קסטיאל, עיניו היו עמוקות. פתאום הוא תפס אותי והתחיל לדבר איתי שיחה לאורך כל זמן הטיסה. הוא הסביר לי מה הקב”ה רוצה מיהודי ומה תפקידו של יהודי בעולם.

“תראה, באותו זמן הייתי מגולח בכל הגוף, רחוק לגמרי מאידישקייט, אבל הדברים שלו כל כך חלחלו בתוכי, עד שאמרתי לעצמי שמעתה ואילך אני הולך לחיות כמו יהודי. קודם לכן לא קיבלתי מעולם את היהדות באותו אופן שהוא הסביר לי.

“כמה שבועות לאחר מכן, נפגשנו שוב במינכן. הוא שם לי כיפה ‘יחי’ על הראש והנחתי תפילין, פתחנו את התפילין, והייתה שם מדבקה שלא היתה צריכה להיות בפנים”.

מאז החל בנימין להגיע לרב קסטיאל מדי שבוע. “אני זוכר שהצעתי לשלם לו על הזמן שהקדיש לי, אבל הוא לא הסכים לקחת כסף”.

אחרי כשלושה חודשים השניים הגיעו לארץ ישראל. הרב קסטיאל הכיר לו את ר’ מאיר צמח מנתניה. הקשר בין השניים גרם לכך שר’ בנימין בראון, בגיל 40, עזב את כל זוהר העולם הנוצץ והחל ללמוד בישיבת חב”ד בצפת. השיחה ביניהם עדיין זכורה היטב אצל ר’ בנימין: “אמרתי לצמח, אני בן 40 כבר…” אבל הוא אמר לי ‘בנימין, אל תדאג, יהיה בסדר’. קיבלתי ויצאתי לישיבה.

“בישיבה התחברתי לר’ אביגדור דיקשטיין ולר’ פיצ’ה לבקיבקר שקירבו אותי מאד. נוכח גילי ומצבי המיוחד (כבר הייתה לי בת), קיבלתי אישור מהרב וילשאנסקי לבוא וללכת מתי שאני רוצה”. ר’ בנימין שכר לעצמו דירה, ואולם את רוב שעות היממה העביר ב’זאל’ יחד עם בחורים הצעירים ממנו יותר מעשרים שנה. פעם בעשרה ימים חזר לגרמניה כדי לשהות עם בתו. הוא שאף להעניק לה את המקסימום מבחינה יהודית וחסידית. “זה לא היה קל הנסיעות התכופות בין מינכן לבין צפת, אבל לא הייתה לי ברירה. כך עשיתי במשך 14 חודשים.

איך הרגשת בישיבה צפת?

“בישיבה קיבלתי את האור שחיפשתי כל חיי. נכנסתי לישיבה והלב שלי התחיל לבכות מהתרגשות. האמן לי מנחם, אני מכיר את כל הקליפות בעולם הזה. לא היה דבר שהחמצתי. אבל מתוך כל זה קמתי וצמחתי”.

מאז שנכנס ללמוד בישיבה בצפת, הפסיק ר’ בנימין לעבוד ועזב גם את שאר עיסוקיו בעולם הגדול. הוא התחבר ללימוד במטרה להשלים פערים ולהתחזק ככל האפשר. רק לאחרונה שב בחזרה לעולם העסקים ומנסה להמריא כפי שהיה בעבר.

לא פשוט לעצור את החיים באמצע הכל…

ראיתי את האמת! הרי מה רציתי כל השנים? רוצה אוויר נקי, פעם ראשונה שנשמתי אותו…

השיחה עם ר’ בנימין בראון קולחת. הוא דובר אידיש, גרמנית, עברית ומבין רוסית. את העברית הרהוטה שלו למד בגיל צעיר, בזכות עשרות ביקוריו שערך בארץ ישראל. ועם זאת, קשה לו עד היום ללמוד תורה בעברית. “את הרוב אני לומד באנגלית”, הוא מודה.

באותן שנים בישיבה, נוצר חיבור חזק בינו לבין הרב יוסף יצחק לבקיבקר, קשר הדוק עד עצם היום הזה. אני זוכר שאחרי השבוע הראשון אמרתי לו שאני צריך לחזור לכמה ימים לבתי במינכן, ומיד לאחר מכן אשוב לישיבה. הוא שאל אותי “אתה רוצה לכתוב לרבי ולקבל תשובה?” הוא הדריך אותי ואמר לי “תכתוב על עצמך ותספר הכל לרבי, עליך ועל הבת שלך, לאה, תכתוב ותקבל תשובה בעז”ה”. כך אכן עשיתי וזו היתה הפעם הראשונה שכתבתי לרבי. זכיתי לקבל תשובה ברורה שאינני רוצה לפרט, כי זה עניין אישי, אבל לאחר מכן בכיתי כמו שלא בכיתי הרבה זמן”.

מ’חברה קדישא’ לחתונה מפתיעה

מי שמכיר את ר’ בנימין בראון, יודע שהוא טיפוס צבעוני, תוסס. מדבר בשטף ומספר הכל בגלוי–לב. על ראשו מתנוססת כיפה גדולה ועליה כיתוב ‘יחי’ בעברית ובאנגלית. הוא עצמו עושה ‘מבצעים’ ופעילות באיזור מגוריו במינכן.

“לצד חזרתי ליהדות ולחסידות, התחלתי לפעול בקרב יהודים במינכן. מאז שאני שם, עוד יהודים רבים יודעים על הגאולה ועל משיח צדקנו וזהותו”. ר’ בנימין מנצל את העובדה שיש אנשים רבים מאד בגרמניה שעוד זוכרים את שמו מאז ימי עסקיו המפוארים והמצליחים. “אני כמובן מנצל זאת להפצת שבע מצוות בני נוח, ולמודעות בענייני הגאולה עבור היהודים”.

ר’ בנימין אף נטל חלק בפעילות הקהילה היהודית הרשמית, בכך שפרש חסות על ה’חברה קדישא’ של מינכן. זה היה בעקבות שינויים שהנהלת הקהילה רצתה לבצע בנושאי קבורה. “התנגדתי לשינויים הללו”, הוא מספר. “פניתי לראשי הקהילה של מינכן ובאיירן והצעתי שאני אקח על עצמי לתחזק כיאות את נושאי הקבורה היהודית. מדובר בסכום של ארבעים–אלף יורו בשנה. הקהילה הסכימה, ולאחר חוזה חתום, מיניתי יהודים שעושים את מלאכתם באמונה”.

לצד זאת הקים כולל ליהודים יוצאי רוסיה מבוגרים, “תפארת זקנים לוי יצחק”, שם הם לומדים מדי יום ומשלימים מידע ביהדות.

המעורבות של ר’ בנימין בראון בחברה קדישא, גרמה לרווח נוסף בחייו. סיפור מופלא של השגחה פרטית.

לר’ בנימין יש ידיד, פרופסור ידוע לאקונומיה (תורת הכלכלה), מיליארדר. השניים התיידדו עוד בשנים שלפני חזרתו בתשובה של ר’ בנימין, המשמש גם כיום כסוג של יועץ רוחני עבורו. יום אחד ביקש הפרופסור מידידו החב”דניק לפגוש אותו מיידית במסעדה מסוימת. כשהגיע לשם, פגש את הפרופסור ולידו אישה לא מוכרת, גויה.

זו התעניינה בזהותו היהודית של ר’ בנימין, ושאלה אם הוא יהודי. משהשיב בחיוב, סיפרה לו כי היא חולקת דירה עם נערה יהודיה שלפני יומיים אמה נרצחה. זיק ניצת בעיניו של ר’ בנימין. “עכשיו אני יודע למה אני פה”, אמר. כאיש החברה קדישא במינכן, הוא יודע שכשיהודי נפטר, מיד יודעים על כך הגורמים המתאימים בקהילה. אותה אישה שנרצחה ומשפחתה היו רחוקים מהקהילה היהודית, ולכן המידע לא הגיע לאוזניים הנכונות.

ר’ בנימין ביקש אפוא להיפגש מיד עם חברתה, בת הנרצחת. הוא הגיע לביתה יחד עם צוות ה’חברה קדישא’. תחילה נאסר עליהם להיכנס הביתה, אבל לאחר מכן המשטרה אפשרה זאת. הם אספו את שאריות הדם, והאישה הובאה לקבורה יהודית.

אותה נערה יהודיה שהייתה אז כבת 25, ניכרו בה עדינות ורגישות מיוחדים. ר’ בנימין שמר עמה על קשר ואף הזמין אותה לראות את ה”חיים האמיתיים”, חיים של יהדות צרופה. היא הסכימה ובעידודו נסעה לניו יורק, שם נכנסה ל”מכון חנה” וזכתה לאהבתה האמהית של ‘אם הבית’ הרבנית גיטה גאנזבורג ע”ה, שקירבה אותה והפכה להיות המשפיעה שלה עד סוף ימיה. סיפור חייה המסקרן גרם לכך שגם ה–BBC בלונדון עשו סרט על חייה.

למרות פער הגילאים, החליטה להינשא לבנימין בראון, לא לפני ששאלו על כך את הרבי. הכלה יחד עם המשפיעה שלה הגב’ גאנזבורג כתבו לרבי על השידוך האפשרי, והתשובה הייתה מזל טוב על בניית בית יהודי. גם בנימין עצמו שכתב לרבי על השידוך, זכה לקבל תשובה ובה ברכת מזל טוב על שידוך הבת…

מלבד הבת הגדולה, לאה, חובקים היום בני הזוג בראון שלושה ילדים: מרים חנה, מנוחה רחל, ומנחם מענדל בן 5 חודשים.

גב’ בראון עומדת בראש קרן עזרה בה משתתפות נשים נוספות, והן מסייעות למשפחות בקהילה בסכומים ניכרים.

כיום ר’ בנימין לא זז ימין או שמאל מבלי לשוחח עם המשפיע שלו, הרב עופר מיודובניק. כמו כן הוא מתייעץ בקביעות עם הרב ברוך לבקיבקר מצפת והרב גדליה אקסלרוד “שניהם רבנים בעלי שיעור קומה, שאצלם אפשר לקבל תשובה אמיתית, גם אם קשה לי או לא מוצאת חן בעיני”.

עם הזמן, נוצר גם קשר הדוק בינו לבין הרב ישראל דיסקין, שליח הרבי בגרמניה. “בהתחלה הייתי נראה בעיניו כ’אורות דתוהו’… אבל אני אוהב אותו והוא אוהב אותי. הוא יודע שאני חסיד של הרבי, ילד של הרבי. גם הספונסרים יודעים שאצלי אין חכמות ואני הולך עם המסרים באופן הכי פתוח וכנה. אני בכלל לא מבין איך אפשר לגדל ילדים בלי ‘יחי אדוננו’”.

למותר לציין כי על ביתו של ר’ בנימין יש דגל משיח גדול מבלי לחשוש מתגובות.

מול גלי האנטישמיות הגרמנית שמרימה ראש

אחת הפעולות המעניינות שעושה ר’ בנימין, הוא הדלקת מנורת חנוכה בפומבי באודאון פלאץ שבמינכן. בכיכר הענק הזה, עמד לפני 80 שנה הצורר עם מיליון וחצי נאצים ימ”ש, ושם החלו לשרוף את בתי הכנסת בליל הבדולח. אחרי שמונים שנה, מגיע ר’ בנימין בראון עם המראה היהודי שלו, ומדליק שם בקביעות את הנר החמישי של חנוכה, ומאיר את המקום באור יהודי רוחני. סביב האירוע הזה מגיעים יהודים, וגם גויים רבים. ר’ בנימין בנועזות שלו מעמיד את המנורה בדיוק במקום בו עמד הצורר, על גרם המדרגות, ושילהב את ההמונים בהסתה אנטישמית פרועה לשמצה.

אלו תגובות אתה מקבל?

יש לפעמים ניאו–נאצים שאומרים ‘מה אתם עושים פה’, יש גם גוים שזה ‘סתם’ מפריע להם, אבל כל אחד מזהה שזה יהודים שעושים כאן הדלקת מנורה.

הפעילות הזאת מביאה אותי לברר לגבי עניין האנטישמיות באירופה בכלל ובגרמניה בפרט. ור’ בנימין, כמי שחי כל חייו בגרמניה, משיב ללא היסוס:

“תראה, גרמניה לא השתנתה ב–80 השנים מאז השואה. כשהייתי צעיר, עוד לא הבנתי את זה. גוי יכול להיות רק ידיד, לא חבר אמיתי. אחרי השינוי החזותי שעשיתי עם הזקן והכובע, כשיש לי מראה יהודי אמיתי, אני רואה כמה החברים שלי לשעבר שלא אוהבים את זה, כולל חברים גויים שגדלתי איתם או כאלה שעשיתי איתם עסקים בעבר. אני כבר לא מדבר על גויים שאפשר לראות את השנאה בעיניים שלהם.

אתה נתקל במינכן בגילויי אנטישמיות?

מדי פעם, אבל אני לא שותק. פעם יצאתי מבית הכנסת וחטפתי מכות. דאגתי מיד ללמד את המכים לקח… אני הולך ברחוב בגאווה יהודית. לא הרחק מביתי יש מקום שם אני קונה ירקות וכדומה. יש שם מוכר מבוגר, גוי, שמפעיל דוכן אליו מגיעים המון תושבים. תמיד יש שם תור ארוך. כשאני מגיע לשם, הוא מחבק אותי בחביבות רבה. לאחרונה הגעתי לשם, יום לאחר שטראמפ הכריז על ירושלים כבירת ישראל, והוא צעק לעברי ‘אני אוהב את טראמפ בגלל מה שעשה ליהודים’. למותר לציין שמילים כאלו במינכן אינן מובנות מאליהן… אבל לא אכפת לו על הפרנסה שלו או מה יגידו הגויים האחרים.

איך זה באמת לחיות כיהודי עם זקן וכיפה בגרמניה? זה סיפור מורכב יותר מאשר במדינות אחרות?

בגרמניה אתה אכן נראה מוזר כשאתה הולך עם זקן ופיאות, אבל אפשר לומר באירוניה, כי כעת, לאחר שהגיעו לכאן כל כך הרבה מוסלמים עם זקנים, זה קצת פחות מוזר – אבל עדיין רוב האנשים שונאים את זה.

יש בגרמניה לא מעט מהגרים מוסלמים. האנטישמיות מגיעה יותר מהגרמנים והאירופאים או מהערבים?

הגרמנים יותר מסוכנים, כי עד עכשיו דיברו איתך יפה, אבל מתחת לזה, הכל שקר. יש גרמנים שגם מאשימים את היהודים שבגללם המוסלמים מציפים את אירופה. היום האנטישמים פותחים יותר את הפה; יש להם יותר אומץ.

ברגע שאתה פותח את הפה ומדבר גרמנית צחה, זה עוזר?

לא. כי אני אמיתי, ואני משדר להם שאני לא אחד מהם. אלו ששונאים אותנו, לא יעזור שום דבר, הם ישנאו אותנו תמיד, כי כך ה’ ברא את העולם. ולמרות זאת, בכל מה שתלוי בנו – אנחנו צריכים להתנהל כמו יהודים גאים, ואז הם מעריכים אותנו.

עם יד על הלב – אתה חושב שהנאציזם יכול לחזור יום אחד?

לא יחזור, כי הקב”ה לא יתן לזה, כפי שהרבי מה”מ אמר בנוגע לזה, שלא תקום פעמיים צרה, ועם זאת, המצב בהחלט לא פשוט, אפילו מסוכן. יש קללות לעברנו יום יום, ולא פעם גם ניסו להרביץ ליהודים ברחובה של עיר. במינכן המשטרה יותר שולטת, אבל יש מקומות בגרמניה שממש מסוכן שם ליהודים לעבור.

הייתה לך כבר היתקלות עם אנטישמים?

אספר לך סיפור דווקא חיובי.

לפני אחת הטיסות הקדמתי להגיע לטרמינל כשעתיים–שלוש לפני הטיסה. בשלב ההמתנה לעליה למטוס, מצאתי פתאום ארנק נפוח. כיוון שלא היה שם מישהו שאפשר היה לשייך לו את הארנק, פתחתי אותו וראיתי שהייתה בו חבילת דולרים בשטרות של 100. היו שם כמה אלפי דולר. הייתה שם תעודת זהות של מישהו מלטביה, גוי, עיניים חריפות, תכולות, היה נראה כמו מראה של נאצי. הוצאתי את הכסף מהארנק בעוד שאת הארנק עצמו הבאתי למשטרה בשדה התעופה.

בין כך ובין כך התקשרתי לרב ושאלתי אותו מה הדין של הכסף. הוא פסק לי: “אם זה כסף של יהודי, עליך למצוא את האיש ולהחזיר לו, אבל אם זה של גוי – זה שלך. אבל יש פה ענין של קידוש ה’…”

חזרתי לשבת על כסא ההמתנה בטרמינל. לאחר כמחצית השעה הגיע למקום אדם גבוה, בעל קרחת מבהיקה, נועל נעליים גבוהות כמו הניאו נאצים, וגופו מלא קעקועים. הוא היה נראה כניאו–נאצי אנטישמי מובהק. הוא רץ בפסיעות גסות כאילו נגמרו חייו. היה ניכר עליו שהוא עצבני מאד. הבנתי שהארנק שייך לו.

טפחתי לו על הגב, והוא הסתכל עלי בעיניים יורקות אש. הוצאתי את חבילת הדולרים מכיסי ונתתי לו אותה ביד. עיניו נקרעו לרווחה. “אני לא מאמין”! אמר. “מה אתה לא מאמין?” שאלתי. “אינני מאמין שאיבדתי את הכסף שלי, ואחד כמוך מחזיר לי את הכסף!”. סביב עמדו כ–30–40 אנשים.

אמרתי לו, “תשמע בחור: בשבילי זה היה מבחן מלמעלה, וגם בשבילך. אם לא הייתי מוצא את הכסף, לא היית מקבל אותו לעולם. האלוקים – הצבעתי כלפי מעלה – עשה פה מבחן”.

כאן הוצאתי תמונה של הרבי מלך המשיח ואמרתי לו “התכוונתי להביא את הכסף שלך לבנאדם הזה הנמצא בניו–יורק”. הוא הסתכל בתמונה ושתק. לא ידע מה לומר לי. פתאום תפס את התמונה בשתי ידיו, ואמר: “התמונה הזו תישאר איתי לכל חיי!”.

הוא הציע לי להשתמש בחלק מהכסף שמצאתי, אך כמובן שסירבתי. יחד הלכנו לתחנת המשטרה, שם קיבל גם את ארנקו. בדרך אמר לי בהתרגשות “אני רוצה שתדע דבר אחד: אנשים כמוך אני לא מכיר וגם לא רציתי להכיר!” ואז ממש התחיל לרעוד והוסיף: “אתה הצלת את חיי. חסכתי את הכסף הזה במשך זמן רב כדי להתחיל להתחיל חיים חדשים בג’ורג’יה אטלנטה. לא אשכח לך את זה כל חיי”.

לאחר מכן הלכתי לכיוון המטוס. יותר נכון, לא הלכתי אלא ריחפתי. האיש הזה הוא אנטישמי, נאצי בוודאות, אבל אני יודע שהוא יגיד לכל החברים שלו שיהודי זה משהו יקר; שיהודי החזיר לו את חייו…

גם במינכן מחכים למשיח

ביתו של ר’ בנימין נמצא בקצה העיר, בשולי חורשת–יער גדולה וירוקה שמגיעה עד איטליה הסמוכה. מדובר בשכונת מגורים יוקרתית למדי. מקום מגוריו מאלץ אותו ללכת מדי שבת לבית הכנסת, מרחק של 7.5 ק”מ אותם הוא עושה בכשעה וחצי.

בכוונה אינך גר במרכז העיר?

“אני אוהב את הטבע, את השקט שלי, וזה נמצא מחוץ לעיר”. ר’ בנימין מודה שמיקום ביתו לצד האנטישמיות שיש, מכריחה אותו ואת בני משפחתו להיות זהירים יותר. ועם זאת, “אני מקווה שהקב”ה לא ינסה אותי”.

ר’ בנימין, שאלה אישית לסיום: מה תופס את לבך?

אגיד לך מה, יש לי כאב לראות אנשים שעברו קשיים או ייסורים. כואב לי לראות כמה יש יהודים שסובלים. אני רואה גם חברים שלי שנראים כשמחים, אבל באמת הם לא שמחים; אפשר לראות שהם סובלים מאוד. קיבלנו חיים מהקב”ה במטרה שנוכל להיות כמו יהודים, לעשות מצוות ולסייע זה לזה מתוך אהבה ונתינה.

אנחנו ילדים של הקב”ה; כלומר, כמה עבירות שנעשה, עדיין אנחנו הבנים שלו, ואבא רוצה בטובה של בניו. הרבי אומר שצריך לדרוש מהקב”ה “ווי וואנט משיח נאו”.

אנחנו צריכים לדרוש לקבל משיח צדקנו. לעתים אני מרגיש שמשיח כבר פה ורק אנחנו עדיין לא פה… הרבי אומר לנו שזה (הגאולה) קורה בדור הזה. זה יכול להיות בשעה הקרובה, ואולי גם עוד לפני שתסיים להכין את הכתבה, ומשיח יגיע. יקר לי הרצון שאני, משפחתי וילדיי, וכל עם ישראל – כולנו נהיה בגאולה השלמה

הבן החמישי שנמצא בזכות הנשיכה

בשל מצב האנטישמיות במינכן, ר’ בנימין מחזיק בחצר ביתו כלבה שנועדה להגן על ביתו ומשפחתו מפני פלישה לא–רצויה. “גם היא מסייעת בהפצת יהדות”, הוא צוחק אבל מתרצן. “תשמע סיפור מעניין שאירע לפני שנתיים:

“כשהייתה צעירה, ננשכה פעם על ידי כלב. עם השנים גדלה והייתה לחזקה יותר, והיא זיהתה את הכלב שנשך אותה, והיא נקמה בו. אחרי שבוע הוא מת מנשיכתה. בעקבות זאת קיבלתי מהעירייה דו”ח בסך 300 יורו, וכן איסור לשחרר אותה מחוץ לבית במשך שנתיים. לאחר שנתיים התבקשתי להגיע לפקח של העירייה לצורך קבלת אישור לשחרר אותה.

לקראת סוף החורף שעבר, התקשרתי לברר לגבי הפרוצדורה, ואמרו לי שעלי להגיע לפקח מיוחד כדי שיתן לי אישור על כך. חיפשתי באינטרנט שמות של פקחים העוסקים בנושא הזה, וראיתי אחד בשם מיכאל אבלסקי. התקשרתי אליו וסיפרתי לו מה קרה, וביקשתי ממנו להיפגש כדי שיוכל לתת לי את האישור המיוחל. הוא אמר ‘כן, תבוא בעוד שלושה חודשים, אבדוק את הכלבה ואתן לך אישור’. אמרתי לו שאין לי זמן לחכות שלושה חודשים, ואם כדי לזרז את התור אצטרך להוסיף כסף – אעשה זאת. הוא הגיב ואמר ‘זה לא ענין של כסף’.

פתאום שאלתי אותו – סלח לי אתה יהודי? הוא לא ענה על השאלה, וחזר לדבר על הפן המקצועי. אני מצדי חזרתי ללחוץ עליו, ואז פתאום אמר לי: “אתה באמת יהודי! אתה, כשאומרים לך ‘לא’ אתה לא מקבל את זה”…

לאחר מכן שאל לשמי, והסתבר שאבי ואביו היו יחד במחנה פליטים לאחר המלחמה. ניצלתי את ההזדמנות וחזרתי לשאול אותו – “אתה יהודי?”

“כן”, השיב, “אבל אני לא קשור איתם 50 שנה. מעולם לא הייתי בקהילה, לא הייתי בבית הכנסת, אינני בקשר עם אף יהודי וגם לא מעניין אותי דבר”.

לא הרפיתי. אמרתי לו – “אתה יודע, בעוד חמישה ימים יחול חג הפסח”. הוא אומר לי שלא זכר את התאריך.

“מצות אתה זוכר?”

“כן, מצות אני זוכר”.

“אפשר להביא לך מצות?”

“בהחלט כן”.

למחרת נסעתי אליו יחד עם בתי, דפקנו בדלת ביתו והוא אירח אותנו יפה. בין השאר הוציא תמונות מהבר מצוה של אבא שלו. שאלתי אותו האם הוא עצמו חגג בר מצוה, והשיב כי אינו זוכר.

ואז אמר לי: “בני, אני חייב לומר לך משהו. חמישים שנה שאינני קשור עם היהודים, וכל כך טוב לראות אותך…”

רגע לפני…

מספר ר’ בנימין בראון: כשבוע או שבועיים לפני פורים תשע”ו, חשתי שלא בטוב. הלכתי לקרדיולוג שערך לי בדיקות שונות, והם מצאו שאאורטה (העורק הראשי) התנפח, דבר שיכול לגרום לסיכון חיים מיידי ברגע שהוא יתנפח יתר על המידה ויתפוצץ. הרופאים פסקו שעלי לעשות צנתור, להכניס מצלמה ולראות מה קורה שם בפנים. שאלתי מתי הם רוצים לבצע את הבדיקה, והם השיבו – כמה שיותר מהר! ביקשתי שהות כי אני מבקש להתייעץ עם מישהו.

“עם איזה רופא נוסף אתה רוצה להתייעץ?” שאלו. הוצאתי להם תמונה של הרבי. “הוא גם רופא?” שאלו אותי. אמרתי להם “הוא יותר מרופא!” הם אמרו – “בסדר, הוא יכול להתקשר אלינו ואנחנו נסביר לו את המצב. אמרתי להם: “הוא לא יתקשר אליכם, אבל אני אומר לכם מה שהוא יגיד לי לעשות”.

כיוון שלא קיבלתי תשובה ברורה, הנחתי את הנושא בינתיים. שבועיים לאחר מכן, בפורים, כשחזרתי מבית הכנסת הביתה לאחר קריאת המגילה, הרגשתי פתאום כמו זרם חשמלי חזק בתוך הלב, משהו שלא הרגשתי מעולם. פניתי את עצמי מיד לבית רפואה פרטי, כ–45 ק”מ מביתנו, שם הכרתי פרופסור אוהב ישראל, שרציתי שיבדוק אותי.

הגעתי לבית הרפואה, ולאחר בדיקות קבעו הרופאים שעלי לעבור צנתור. שאלתי את הרופאה: “האם פרופ’ הרפלינג נמצא?” היא השיבה בשלילה. הצעתי שאמתין לו, והרופאה הסכימה, אך התנתה זאת בכך שלא אצא מבית הרפואה, שכן המצב לא יציב.

בינתיים רעייתי פתחה ב’אגרות קודש’ והיא קיבלה מכתב שבו הרבי כותב, שכשרוצים לראות את הגאולה, צריך להכניס את המחט בתוך הבשר. עבורי זו הייתה תשובה ברורה: יש לעשות צנתור.

שאלתי את הרופאה האם יש עוד פרופסור מומחה? היא המליצה לי על פרופ’ פילץ. שאלתי את הרופא האם הוא מאמין בהקב”ה? הוא ענה “בוודאי!” “אם כן”, אמרתי לו “נבצע את הצנתור כעת”. הדיאגנוזה שלו לאחר מכן הייתה טובה: “אני מרוצה”, אמר לי, “יש לך לב חזק! אבל העורק שהתנפח, עליך להיזהר ולהוריד קצב, לא לעשות ספורט, לא לסחוב, לחיות ללא לחץ”, ועוד שלל הוראות.

למחרת קמתי מהמיטה והתחלתי לצעוד לאורך המחלקה עם כיפת ‘יחי’ כמובן, ציצית בחוץ וכו’. לפתע פגשתי אדם מבוגר, כבן 90, שהחל לגעור בי: “ככה אתה הולך? אינך מתבייש ללכת כך עם ציציות בחוץ?” הבנתי מיד שהוא יהודי, והחזרתי לו בשאלה: “מה אתה עושה פה?”, הוא השיב כי הוא צריך לקבל בטריה חדשה עבור קוצב הלב.

“האם אתה מניח תפילין?”, שאלתי.

“בשביל מה שאעשה זאת?”

“בשביל הקב”ה! נעשה ונשמע”.

הוא ביטל את דבריי: “תעזוב אותי בשקט”.

כל הניסיונות שלי להפציר בו, עלו בתוהו. למחרת בבוקר הגעתי עם התפילין ודפקתי על דלת חדרו. “אפשר להיכנס”, אישר, ואני נכנסתי. מיד כשראה אותי אמר “אתה באת להניח לי תפילין!” השבתי בחיוב. “אבל אינני יודע להניח” אמר לי. הצעתי לו שאסייע לו. כשהפשלתי את שרוולו, ראיתי על ידו מספר של אושוויץ. באותו רגע ידעתי בלבי למה הגעתי לבית הרפואה – כדי להניח לו תפילין.

שנה לאחר מכן חזרתי לבית הרפואה לצורך בדיקת MRI לוודא שהכל תקין.

כשיצאתי ללכת בסיום הבדיקות, נפגשתי שוב באותו יהודי. מסתבר שגם הוא הגיע בהשגחה פרטית לבית הרפואה בדיוק באותו היום בו אני הגעתי… רצתי מיד לרכב והוצאתי משם את התפילין שלי, הלכתי לחדרו, דפקתי על הדלת ואמרתי “אדון טרגובניק, מה אתם עושים כאן?”

“אל תשאל”, הפטיר…

“אם תניח תפילין, תראה שאתה תרגיש יותר טוב”, הצעתי לו.

“נו, אם אתה אומר, אז בסדר, תניח לי”. כשסיימתי להניח לו תפילין, התחלנו לדבר.

“אדון טרגובניק, תשמע, שמעתם על משיח?”

“שמעתי”, הפטיר.

אמרתי לו: “כל מי שאני פוגש מאז שחזרתי בתשובה אני אומר לו מי המשיח; אמנם לך לא רציתי להגיד, כי אתה עקשן גדול; אבל עכשיו אני מראה לך מי זה”, וכאן הוצאתי לו תמונה של הרבי.

“אתה ליובאוויטשער?” שאל אותי פתאום בהפתעה. השבתי בחיוב.

“אוהו.. אם כך, זה טוב…” לאחר רגע של הרהור שאל: “האם משיח עכשיו פה איתי? אני יכול לקבל את התמונה?” השבתי בחיוב, והוא הורה לי להניח את התמונה ליד מכשיר הטלפון.

יום אחרי זה קיבלתי במשרד החברה קדישא טלפון, בו הודיעו כי מביאים אותו לטהרה! הרגשתי כיצד ההשגחה העליונה ליוותה את הסיפור הזה בכל צעד ושעל…

לאחר מכן הגיע למשרד שלי והניח שם תפילין. יש לו אישה גויה, והוא סיפר לי באחד הימים, כי אשתו אמרה לו, שמאז שפגש אותי, הוא השתנה כל כך.

כך, בזכות הכלבה שלי, הגעתי חמישה ימים לפני חג הפסח ללבו ולנשמתו של יהודי – הבן החמישי שהרבי כה מדבר אליו שיש להביאו לשולחן ה’סדר’.