הסיפור שטרם סופר: המשפיע הרב מיכאל טייב • טור מרגש

נער צרפתי בן 16. הודיע להוריו, ביום בהיר, שהוא טס לארץ הקודש להתבשם ולהתקדש מאווירה. ברגעי הפרידה, החל להרהר האם הוא עושה את הדבר הנכון – לעזוב הכל? פתאום. הוודאות התעמעמה, בטנו מתהפכת בקרבו אך הוא עטה על עצמו ארשת אדישה, שלווה ונחרצת – בוודאי שהוא יודע מה נכון עבורו!

הוא החליט מזמן! וכעת הגיע הרגע לבצע. שום דבר מבפנים או מבחוץ לא יעכב אותו בדרכו לישיבה בצפת.

"החלטתי – אני חוזר בתשובה!" מספר המשפיע הרב מיכאל טייב מכפר חב"ד, "יצאתי מהבית עם חיוך מפוחד, נרגש, נסער. בכל זאת חיים, החלטה, ארץ, חברים, תרבות והרגלים חדשים. כל עולמי מתהפך באחת – אין יותר אמא המכרכרת סביבי ודואגת למחסורי. אין דמות אבהית המקרינה סמכות ובטחון ומהווה משענת עבורי. אין סביבה מוכרת ותומכת, בית גדול, מלא בפינוקים ומקרר עמוס מלא בכל טוב. יצאתי לדרך חדשה: להשתחרר מכבלי העולם ולהתקשר למקור. מתוך ידיעה ברורה שאני פועל בצורה הנכונה עבורי, גם אם הפרפרים בבטן לא מצאו פרח לנוח עליו.

"לאחר טיסה, נחיתה ונסיעה ארוכה לישיבה בצפת. הגעתי בערב, כולם בדרך לחדרים.

וואי… כמה קררר! אני לא רגיל לקור-ר-ר הצפתי. נראה שלבחורים האחרים זה לא מפריע. החימום לא עובד, השמיכות בקושי מחממות ובטח לא את ליבי… כל כך הרבה רגשות סוערים בקרבי: אכזבה, ניכור, געגוע עז להוריי – 'אולי פעלתי בפזיזות ולא הפעלתי מספיק שיקול דעת? אולי נהייתי פאנטי מידי?' ועם כל דקה שעברה התנגן במוחי המשפט של אבי, 'מה, אי אפשר לחזור בתשובה ולהישאר בצרפת? למה בגיל כה צעיר, לעזוב הכל ולהיכנס לישיבה?'.

לילה אחד, שאלות רבות ותשובה אחת בבוקרו של יום.

"אחרי שינה חפוזה, תוך סיבוב ראשי על הכר מצד לצד, התעוררתי. נטלתי ידיי, התארגנתי ומיהרתי ל'זאל' הישיבה. בעודי מנסה ללמוד, רחמים עצמיים הציפו וכמעט הטביעו אותי בים סוער. 'איזה עסק ביש! מה אני אומר לאבא שיתקשר וישמע אותי נחנק מדמעות, בטוח הוא יכריז בתרועת נצחון "אמרתי לך! בוא הביתה! תמיד אפשר לשוב הביתה לאבא…".

'נכון, תמיד אפשר לשוב הביתה לאבא (שבשמים)' הרהרתי מנגד עגום.

ואז התקרב אליי הרב יוסף יצחק וילשאנסקי, ראש הישיבה. "איך ישנת?" שאלני בחיוך אבהי חם. התביישתי לענות, אך אמרתי את שהיה על ליבי. "האמת, לא כל-כך טוב. היה לי מאד קר, החימום לא עבד, ולא הצלחתי הרבה לישון"… "בוא איתי", אמר קצרות. הלכתי אחריו.

הלם. לא דמיינתי שכך יטרח בשבילי, ראש הישיבה(!) מכניס אותי לביתו הפרטי? סתם ביום רגיל? "שב בבקשה" אמר והכין לי ארוחת בוקר שאותה לא אשכח לעולם, מרכיביה היו מלאים אהבה, דאגה ואכפתיות.

לאחר הארוחה, חזרתי שבע ל'זאל', כבר ברור לי – הגעתי למקום הנכון! אני שמח. כמה מנת אכפתיות יכולה לחולל בלב נער…

"בהפתעה מוחלטת, וכהמשך לאדם האצילי, הרגיש והאנושי שרק הכרתי, הרב וילשאנסקי בא והושיט לי מכשיר חימום חדש שקנה עבורי ואף צייד אותי בשמיכות מביתו הפרטי – שלא יהיה לי קר, שאוכל לישון בשקט וללמוד תורה בנחת. עכשיו ליבי חם. הרגשתי שיש לי פה אבא, שדואג, שאכפת לו ממני, שרואה אותי, מבין כל תלמידיו הרבים. ממנו למדתי הלכה למעשה את האמרה החסידית: "הגשמיות של השני – היא הרוחניות שלי".

"ברוך השם, בזכות דאגתו של חסיד אחד – שהאמין ותמך בי, בגשמיות ובהמשך ברוחניות, על מנת שאוכל להשקיע ולגלות את הנשמה האלוקית שבי ולהאיר נשמות נוספות, נשארתי בישיבה כ"תמים" מן המניין, להצטרף ללגיון של מלך, כ'חייל בית דוד' – להפוך עולם ולהביא גאולה".

הביאה לדפוס: מורן קורס, עטרת חיה

הצטרפו עכשיו להצלת הישיבה של הרבי