כ' חשוון: הקמת האוהל על ציון אדמו"ר הרש"ב

מאת מנחם מענדל ערד, בית משיח

מי שביקר בשנים האחרונות באהלי הציונים הקדושים של רבותינו נשיאנו ברוסיה ובאוקראינה, יתקשה להאמין שרק לפני שנים לא רבות עמדו הציונים הקדושים הללו חושפים לרוחות, לגשם ולפגעי מזג האוויר, כשלרוב אפילו מצבות המעידות שתחתן טמונים נשיאי ליובאוויטש לדורותיהן – רבותינו נשיאנו שלמראיהם רעד כל חסיד – לא היו. לא 'אהלים' מרווחים מצופי שיש, לא חדר שבו אפשר להתכונן רגע לפני הכניסה אל הקודש, ומי מדבר על חדרי אירוח מסביב…

במשך עשרות שנים עמדו 'ציוני' הקודש עזובים ומיותמים, כשרק מדי כמה חודשים, העז אחד החסידים שהתגורר ברוסיה, לסכן את נפשו וגופו, והתגנב בלאט אל מקום הקודש כדי להעתיר בתפילה ולשפוך שיח ותחנונים לפני השוכן במקום שיעורר רחמים רבים בעבורו ובעבור יקיריו.

מי שנחלצו חושים והסכימו להרים את הכפפה, היו החסיד ר' דוד נחשון וידידו ר' אבי טאוב. שניהם החזיקו בדרכונים ישראלים לכל דבר, שהכניסה איתם במשך השנים לתוככי רוסיה, הייתה בלתי אפשרית. רק בשנים האחרונות לקומוניזם, נפתח מסך הברזל כדי סדק צר, ובניסים מופלאים שהרבי חולל הם הורשו להיכנס פנימה, אל רוסיה האדירה, במסגרת היותם אנשי עסקים שבאו לעשות עסקים עם הכלכלה הרוסית. גם זה לא הגיע בקלות.

הנסיעות התכופות של השניים לרוסיה, כאנשי עסקים, הניבו שליחויות רבות ומיוחדות, שרבות מהן עדיין לא ניתנות לפירסום. אולם אחת מגולות הכותרת של שליחותיהם הסודיות לרוסיה הקומוניסטית, הייתה לבנות ולהקים את ה'אוהלים' והמצבות מעל ציונם של רבותינו נשיאנו, ולתת כבוד לרגבי עפר הקודש שמעל מקום מנוחתם של רבותינו. השניים חשו כי אי אפשר לתת עוד ל'ציונים' אלו להתבזות במצבם זה, והחליטו לעשות מעשה – להקים ולשפץ את המקומות הללו: מעז'יבוז', אניפולי, האדיטש, ניעז'ין, ליובאוויטש, רוסטוב, אלמא אטא (בציון אביו של הרבי רבי לוי יצחק), סעליש (מקום קבורת ר' ברוך אביו של אדה"ז) וחרסון (ר' הלל פאריטשר).

הדבר לא היה פשוט וקל. הקשיים היו עצומים. מלבד העובדה שלעתים מאות ואלפי קילומטרים מפרידים בין ה'ציונים', הרי שנסיעתם של השניים הייתה מלווה בשמירה מטעם אנשי הק.ג.ב. שהצמידו להם במסווה "מלווה תיירים" שומרים שיעקבו אחר כל צעד ושעל שהם עשו, מאז יציאתם מחדרם במלון ועד שובם אליו. אם לא די בכך, הרי שבאותם שנים, השגת חומרי בניה ושיתוף פעולה מצד קבלנים ופועלי בניין, היה כמעט בלתי אפשרי. חומרים פשוטים הניתנים להשגה בקלות מינימלית בכל מדינה כמו מלט, בלוקים, לבנים וסיד, היו ברוסיה דבר שקשה להשגה, עד בלתי אפשרי.

למותר לציין כי משימה זו הייתה כרוכה בסיכונים עצומים – אולם כבודם של רבותינו נשיאנו, כמו גם העובדה שפעולות אלו יגרמו לרבי מה"מ נחת רוח, הניעו את השניים לפעול.

הרבי הניח ידו על המקרפון לבל ישמעו…

ב' ניסן קרב ובא, יום ההילולא של כ"ק אדמו"ר הרש"ב הטמון ברוסטוב. ביום זה ימלאו חצי יובל שנים לשליחותם המיוחדת והמסוכנת של שני החברים, להקמת ה'ציון' והמצבה באוהל הרבי הרש"ב.

עשרים וחמש שנים חלפו מאז, ואנו חוזרים אל שנת תשמ"ח – כאשר הקומוניסטים עוד שלטו ברוסיה ומסך הברזל טרם הורם. הק.ג.ב. שלט שלטון חסר רחמים. מאז מלחמת ששת הימים, לממשלות ישראל ורוסיה לא היו יחסים דיפלומטיים וישראלים לא הורשו כלל להיכנס למדינה. היחידים שקיבלו אשרות כניסה לרוסיה, עם דרכון ישראלי, היו משלחות של רופאים או סטודנטים, ערבים או קומוניסטים.

באותם ימים, הציעו הרוסים לנחשון וטאוב, להשיג דרכון ואפילו תעודת לידה ממדינה זרה, אולם הרבי התנגד לרעיון. ההוראה היתה ברורה: לנסוע דווקא עם הדרכונים הישראליים. איך אפשר לעשות כזה דבר? את זה הרבי לא הסביר, אבל היה ברור להם, שאם הרבי אומר, צריך למצוא את הדרך ואת הפתרון, ואלו אכן נמצאו.

בקטע וידאו נדיר, נראה הרבי מה"מ בהתוועדות, ט' כסלו תשמ"ח מחלק חבילות של דולרים בודדים ל'טנקיסטים'. כאשר עובר הרב דוד נחשון ומקבל חבילה של דולרים, קורא לו הרבי שוב ונותן לו חבילה נוספת באומרו (בתרגום מאידיש), "זה בנוסף למה שקיבלת היום", וכשעמד להמשיך, קרא לו הרבי שוב ונתן לו עוד חבילת דולרים "בשביל טאוב". ואז נראה הרבי מכסה את המיקרופון ומשוחח עם הרב נחשון קצרות.

בשיחה שערכתי עם הרב נחשון השבוע, הוא מספר על הרקע לסיפור, שהיה כמובן קשור לנסיעות לרוסיה: "באותו יום קיבלנו מהרבי 36 דולרים, כל אחד מאיתנו, כמו לפני כל נסיעה לרוסיה (היו פעמים בהם קיבלנו ח"י דולרים). כאשר הגעתי בשלישית לרבי, אמר לי הרבי שזה על מנת לתת זאת לצדקה ברוסיה. שאלתי האם לתת את זה? (כלומר, את הדולרים עצמם), והרבי ענה בשלילה מוחלטת, "ניין, דו פארסט דאך אין רוסלאנד, מ'זאל דאס נישט שמוגלען" [= אתה נוסע הרי לרוסיה, לא 'להבריח' את הכסף]".

כדי לשבר את האוזן מה משמעות ההוראה, שהייתה כמובן אקט נוסף של זהירות מירבית מפני ה'ידא אריכתא' של המשטרה הקומוניסטית, מספר הרב נחשון, "מיד כשהיינו מגיעים לשדה התעופה ברוסיה, היינו פורטים את הדולרים על פי החוק (ברור שלא את אותם הדולרים שהרבי נתן, אלא תמורתם). הסכום שהיינו מקבלים מהרשויות המוסמכות תמורת כל דולר היה בערך 56 קופיקות, בה בשעה שמחוץ לשדה התעופה – עמד השער הרשמי אצל החלפנים על כ-7 רובל לדולר! הוה אומר, שהיינו יכולים לקבל כמעט פי ארבע עשרה על כל דולר! אבל היה ברור, שכל מעשה שלנו נבחן על ידי הק.ג.ב. וכל מעשה שכזה, היה מסכן אותנו. הרבי עמד על כך שהכול ייעשה בצורה חוקית בלבד!

"בכלל, ההגעה שלנו לרוסיה באותם ימים הייתה בעצם מתואמת לגמרי עם שלוחות הק.ג.ב. היות וגם משרדים או עסקים שלא היו קשורים כביכול ישירות לק.ג.ב., היו למעשה שלוחה של המשטר הקומוניסטי. לא יכולנו לבקר היכן שרצינו. לפני כל נסיעה או ביקור, היה עלינו לבקש ויזה לעיר בה אנחנו רוצים לשהות, לציין בדיוק באיזה מלון נלון, מהם תאריכי הכניסה והיציאה. בכדי לצאת לסייר ולטייל בעיר, היה עלינו לקבל אישור מ'אינטוריסט' – שהיה מצמיד לנו מלווה תיירים, שעבד כמובן מטעם הק.ג.ב., והוא ליווה אותנו לכל מקום והשגיח אחר צעדנו.

"לימים גילו לנו, שחשדו בנו שאנחנו עובדי ה'מוסד' הישראלי. אילולא היינו נוקטים את כל צעדי הזהירות, על פי הוראות הרבי, ספק אם היינו יכולים לספר את הסיפור הזה…"

הרבי רומז לשפץ את כל ציוני רבותינו נשיאנו

כל הנסיעה לרוסיה במסגרת עסקים, אף היא הייתה בהכוונה ישירה של הרבי. היה זה כאשר ר' דוד נחשון שאל את הרבי, שכיוון שהגיעה הצעה לנסוע לרוסיה לצורך עסקי היהלומים של אבי טאוב, ובנסיעות אלו תתכן אפשרות לסייע לחסידים ברוסיה ולהיות איש הקשר בין הרבי לחסידים, האם הדבר נכון? ר' דוד נחשון, שידע כי הרבי רוצה שהוא יהיה תמיד יחד עם ר' אבי טאוב, הוסיף ושאל באותו מכתב: היות ולאבי יש סיכויים טובים לקבל ויזה, כאיש עסקים, ואילו לי לא יתנו, אולי כדאי שאבי ייסע לבדו?

בפתק התשובה כתב הרבי: "להתעניין בזה" (כלומר בנסיעה לרוסיה), ועל ההצעה שטאוב ייסע לבד, מחק הרבי את השורה, וכתב "איתו עימו".

כך הפך השליח, הרב דוד נחשון, ל'סוחר יהלומים' מקצועי. ידידו ר' אבי טאוב העביר אותו קורס מקצועי מזורז בתורת היהלומים באנטוורפן. הוא נרשם רשמית בניירות החברה כסגן נשיא החברה, ושני החברים יצאו לדרך, מלאים תקוות, אמביציות, לא מעט חששות, אך מצוידים במשקל יתר של ביטחון ואמונה במשלח.

בכל נסיעה לרוסיה היו יוצאים עם מזוודות רבות, לעיתים אפילו 16 מזוודות, שהיו מלאות במשלוחים 'עזרת אחים' לטובת היהודים מעבר למסך הברזל, כמו מוצרי חלב וגבינה, בשר ומזון כשר שלא ניתן היה להשיגו ברוסיה. "כששאלו אותנו בכניסה לרוסיה לשם מה אנחנו, שני אנשים, צריכים מטען כה גדול? ענינו שאנחנו אנשים דתיים שהולכים לבית הכנסת, ואנחנו צריכים לדאוג לעצמנו לאוכל כשר. 'נמצאים הרי עוד אנשים בבית הכנסת, מה אנחנו יכולים לאכול לבד?, זה לא יפה'…", מספר הרב נחשון. היום כשהוא מספר זאת, הוא מרשה לעצמו לחייך…

כבר בנסיעות הראשונות, פגשו את ר' נחום תמרין (אז בחור צעיר), שהיה יד ימינם, הובילם בכל מכמני בתי הקברות ונפתולי הערים, וכשהיה צריך שימש להם כמתורגמן נאמן. נחום הראה להם את ציון אדמו"ר האמצעי בניעז'ין והעזובה שראו שם, זעזעה אותם. היא זו שגרמה להם להבין שעליהם לשאול את הרבי האם לפעול בעניין?

כאשר שאלו את הרבי האם אכן עליהם לפעול בנושא שיקום ה'ציונים', ענה להם במענה מדהים ונדיר: ”בשמי [המילה בשמי הייתה מודגשת ומוקפת בעיגול] יבקש את רבני (ועד) אנ"ש וזקני אנ"ש באה"ק , להחליט בזה וכל כיוצא בזה, ובהתאם לכך לפעול. אזכיר על הציון".

מההוספה "וכל כיוצא בזה", הבינו שהרבי נותן אישור גם לשיפוץ שאר ה'ציונים' של הרביים, ומאוחר יותר גם את ציונו של אביו של הרבי מה"מ (כתבה נפרדת פורסמה על כך, בגיליון 400).

למרות חששם של הרבנים לתת את אישורם לשליחות כה מסוכנת, המילה "בשמי" אותה הדגיש הרבי, היא זו שהכריעה את הכף. הרבנים איתם נועצו השניים, היו הרבנים אשכנזי וירוסלבסקי, ואליהם הצטרפו ר' מענדל פוטרפס, ר' מוטל קוזלינר, ר' בער'ל ריקמן ור' נחום גורלניק, שהכירו היטב את ההווי הרוסי כמו גם את הסיכונים הכרוכים בכך ודנו בכובד ראש בתוכניות.

פרשיית אותם ימים והמענות והקירובים הנדירים להם זכו, ארוכים הם מיני ים. בכתבה זו נתמקד אפוא בסיפור הקמת הציון והמצבה, במקום מנוחתו כבוד של בעל יום ההילולא, אדמו"ר הרש"ב.

התשובה שנקטעה באמצע

"ההכנות לטיפול בציון ברוסטוב, החלו למעשה לפני הסתלקות הרבנית מרת חיה מושקא", מספר הרב נחשון. "בבוקר שלפני ההסתלקות, כ"ב שבט תשמ"ח, הכנסתי מכתב לרבי, דרך הרב גרונר בו שאלתי שתי שאלות. כרגע אני לא זוכר מה הייתה השאלה השנייה, אבל השאלה הראשונה הייתה האם לעשות את המצבה כמו שהייתה המצבה הקודמת של הרבי הרש"ב, לפי עדותו של ר' מענדל פוטרפס, או שמא, היות ולא הייתה קיימת אז כל מצבה, לעשות את המצבה בנוסח המצבה של הרבי הריי"צ?

"בלילה של יום ההסתלקות, הוציא הרב גרונר את התשובה. היה במענה משהו מאד מוזר. המכתב כאילו נעצר באמצע. השאלות היו אודות הנסיעה בכללות ובקשר לנוסח המצבה. הרבי כתב א', (משמע יש גם סעיף ב') וענה בו על השאלה הראשונה, ואילו סעיף ב', אודות נוסח המצבה, לא נכתב כלל. המכתב לא הסתיים כרגיל, בביטוי כמו "אזכיר על הציון" וכדומה, אלא פשוט נקטע באמצע.

"הנחתי שהרבי התחיל לכתוב את המענה ומן הסתם באמצע כתיבת המענה, הגיעה ההודעה על ההסתלקות.

"לפועל, בגלל ה'שבעה' לא הכניס הרב גרונר את השאלות שלי לרבי. לקראת סוף השלושים שאל הרב גרונר את הרבי, והרבי ענה שנעשה את המצבה כמו שהיה. ניסינו לברר אצל ר' מענדל, מה היה הנוסח המדויק שלה, אבל הוא לא זכר את הנוסח. לבסוף, החליטו הרבנים וזקני אנ"ש, שנכתוב במצבת הרש"ב את אותו נוסח שכתוב על המצבה של אדמו"ר הריי"צ".

התחמקות אלגנטית מאיש הק.ג.ב.

"החלטנו לנסוע לרוסטוב ביום ההילולא ב' ניסן תשמ"ח – יום סגולה, הוא ההילולא של אדמו"ר הרש"ב, על מנת לערוך את המדידות לקראת בניית הציון", מספר הרב נחשון. "היות והיה זה יום ראשון – יום חופש בעסקים – זה הסתדר לנו טוב מאד גם עם עסקי היהלומים, שאגב, לא היו רק כסות בלבד, באמת התעסקנו ביהלומים ותכשיטים, רכשנו סחורה בסכומים עצומים ונסענו לבתי חרושת ברוסיה, על מנת ללמד אותם לייצר תכשיטים.

"בשבת שהינו ב'מארינה רושצ'ה', בית הכנסת של חב"ד במוסקבה, והיינו אמורים לטוס יחד עם קבוצה של אנ"ש ותמימים לרוסטוב, שיצאה לדרך ביום ראשון בבוקר. בפועל, לא יכולנו לצאת בטיסת הבוקר. כיוון שלא היו אז טלפונים נגישים כמו היום, לא יכולנו להודיע להם על העיכוב שלנו, והם טסו בלעדינו, משאירים אותנו בדרכנו לרוסטוב, בלי שפה, בלי להכיר את העיר או את 'בית החיים' ואת מקום הציון הקדוש. התנחמנו בעובדה שאנחנו בשליחות המלך וקיווינו לטוב.

"בשדה התעופה ברוסטוב המתין לנו נציג 'אינטוריסט' – שבאופן רשמי מהווה מדריך תיירים, אך בפועל הוא ה'עינא פקיחא' מטעם הק.ג.ב. כדי ללוות אותנו, ולשמור עלינו. נחתנו כשעה לפני השקיעה. רצינו מאד להגיע אל ה'ציון' בו ביום, יום ההילולא, מה גם שאילו היינו מגיעים אחר החשיכה, לא היינו מוצאים דבר.

"בדרך-לא-דרך ביצענו פעולות הסחה, ובהתגנבות יחידים 'ברחנו' מהמלון ומהמדריך הצמוד מבלי להודיע לאן אנחנו נוסעים.

"היה לי את מספר הטלפון של מרת אולגה ליפשיץ, בתו של השוחט ברוסטוב. ידעתי שאביה ע"ה, קבור בסמוך לאוהל. התקשרתי אליה מטלפון ציבורי ודיברתי איתה באידיש. ניסיתי להבין ממנה, לכל הפחות, איך אומרים 'בית קברות' ברוסית, אך היא לא הבינה את בקשתי, או שמא פחדה ולא שיתפה פעולה.

"בלית ברירה, עצרנו מונית וניסינו להסביר לנהג שאנחנו רוצים להגיע ל'בית החיים'. בתנועות ידיים סימנתי לו תנועה של גרון משוסף, הווה אומר – מתים… הנהג 'הבין' אותי, והתחיל לנסוע לאנדרטה שעשו ליהודים שנהרגו במלחמת העולם השניה. כשהבנו את הטעות, התחיל כבר להיות ממש מאוחר. "נייעט, נייעט", אמרתי לנהג, ושוב סימנתי תנועת שיסוף. סוף סוף הוא הבין, "אה, קלאדביש", אמר ולקח אותנו לבית קברות של טאטארים…

"למזלנו, 'בית החיים' היהודי היה בסמוך, וכשהעמדנו את הנהג על טעותו, הביא אותנו ברגעים האחרונים של ב' ניסן, לבית החיים היהודי. על פי הכוונה של השומר, הגענו אפופי התרגשות לציונו של אדמו"ר הרש"ב… מיהרנו להדליק נר נשמה ולומר את ה'מענה לשון'. הבטנו מזועזעים מול העזובה שסביב מקום מנוחתו כבוד של הרבי הרש"ב, מייסד 'תומכי תמימים'". הרחבה הייתה ישרה וחלקה, ללא שום סימן היכן מקום הציון.

מקום הקודש ללא סימני היכר

בכדי להבין את מה שהיה באותם ימים ב'בית החיים' רוסטוב, מן הראוי להקדים:

אדמו"ר הרש"ב הסתלק בב' ניסן תר"פ, ונטמן בבית העלמין של רוסטוב, כמובן עם 'ציון' ומצבה. אולם, כעבור 19 שנה, בשנת תרצ"ט, עמדה הממשלה לחרוש את כל חלקת הקבר ר"ל. חסידים אמיצים חרפו את נפשם, ובעיצומן של שנות האימה, כאשר כל קשר עם 'ליובאוויטש' היה בגדר סכנת נפשות, העבירו את גופו הקדוש של הרבי, לחלקת קבר אחרת. בכדי למנוע משלטונות לגלות את המעשה, לא הוצבה כל מצבה על מקום קבורתו של הרבי הרש"ב.

אחד החסידים שהיה בין אלה שטיפלו בהעתקת הציון, סיפר שגופו הקדוש של הרבי היה שלם. לא שלטה בו רימה ותולעה ואפילו התכריכים היו שלמים, מלבד חור קטן בתכריך, באזור העקב. הרבי הרש"ב היה נראה כאילו היה זה יום קבורתו…

כאשר נפטר אחד מחשובי החסידים ברוסטוב, פנו אל הרבי הריי"צ ושאלו א אותו, האם ניתן לקבור את החסיד בסמוך לרבי. הרבי הריי"צ אמר, שהוא שמע רק על הרה"ח ר' שמואל גורארי'ה, שהרבי הרש"ב אמר עליו "עימי במחיצתי", ולכן שלא יקברו אף אחד בסמוך לרבי.

בכדי למנוע מצב שחלילה יקברו אנשים זרים בסמוך לרבי, הערימו החסידים עוד שש גבשושיות עפר, הדומות לתל, כדי לסמן שפה כביכול קבורים כבר אנשים נוספים. סימן ההיכר שהיה מסור אצל החסידים, היה העץ שעמד למראשותיו של הרבי.

"לגבשושיות העפר עליהן שמענו מהחסידים שיצאו מרוסיה, כבר לא היה זכר", מספר הרב נחשון. "כל הרחבה הייתה ישרה ושטוחה. סימני ההיכר היחידים שנשארו היו העץ שמעל ראשו הק', וסטנדר אבן שעמד מול העץ. מסביב לשטח של הציון הייתה גדר אבנים ושער ברזל שתחם את המקום גם מלמעלה. במקום עצמו לא היה שום סימן היכר, מצבה או 'ציון', לכך שפה נטמן ארון האלוקים הוד כבוד קדושת אדמו"ר הרש"ב…

"הדלקנו נר, קראנו את ה'מענה לשון' ובהתרגשות מיוחדת קראנו את הפ"נ: 'בשם אנ"ש, השלוחים והתמימים, נא לעורר רחמים רבים על כ"ק אד"ש מלך המשיח'. היה זה, כאמור, זמן קצר אחרי ההסתלקות של הרבנית הצדקנית, והלב עדיין שתת מכאבים ומדאגה לרבי. מהלב בקעה אפוא זעקה עצומה שהרבי יתגלה כמלך המשיח לעין כל. אם זכורני איננו מטעה אותי, סיימנו גם בהכרזת 'יחי אדוננו', מעומק הלב.

"השעה כבר הייתה מאוחרת, וחששנו מאד שיגלו שנעלמנו מהמלון. מדדנו את מקום ה'ציון', על פי ההדרכה שקיבלנו מזקני אנ"ש ומיהרנו לחזור למלון.

"מיד עם הגיענו, התקשרתי לארץ ישראל. ביקשתי מרעייתי שתצור קשר עם ר' עקיבא מרשל, מנהל משרד ה'ניידות' בקראון הייטס, שיודיע לרבי שעשינו מה שצריך. הוא רץ למזכירות והודיע.

"זמן קצר לאחר מכן נסע הרבי מלך המשיח ל'אוהל', ובחזרתו אמר הרבי את השיחה המופלאה של "יחי המלך", בה אמר הרבי שאנשי הדור מוסיפים חיות במלך, על ידי ההכרזה "יחי המלך". הרבי פתח אז בשיחה באומרו: "בהמשך להמדובר לאחרונה אודות העניין ד"והחי יתן אל לבו" .. ועל דרך זה בנידון דידן, ב' ניסן, יום ההסתלקות-הילולא דכ"ק אדמו"ר הרש"ב ויום התחלת הנשיאות דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, אשר יום זה (ב' ניסן), הוא יום מיוחד בחיי הנשיא, ויום מיוחד בעניין הנשיאות – התחלת הנשיאות של נשיא דורנו, הכוללת את כל המשך הנשיאות, עד ביאת גואל צדק". קשה יהיה לתאר את ההרגשות שחשנו אז…

"תזדרזו, הרבי מחכה לכם"

"ביום י' בניסן הגענו אל הרבי, ישירות מרוסיה", ממשיך הרב נחשון בעדותו המרתקת. "הרבי התפלל בביתו והספקנו להגיע זמן קצר לפני תפילת ערבית. הבאנו איתנו ספרים וביכלאך (כתבי יד) שהשגנו ברוסיה, ו'משקה' מההתוועדויות שקיימנו עם אנ"ש ברוסיה. תכננו גם להדפיס את התמונות ולתת אותם לרבי, יחד עם הדו"ח, אבל בפועל, מיד כשהגענו, רצנו לבית של הרבי ולא הספקנו להביא איתנו שום דבר. רק הודענו לרב גרונר שהגענו.

"לפני מעריב, הרב גרונר ירד לפני הרבי ואמר לנו, 'תהיו כאן אחרי מעריב'. הבנתי שהרבי רוצה לראות אותנו. כיוון שהייתי בלי סירטוק, רצתי מיד אחרי מעריב להביא את הסירטוק, כשאני מנצל את הזמן שהרבי מחלק דולרים בינתיים.

לאחר שהרבי סיים את חלוקת הדולרים, פנה הרבי לחדר סמוך וחילק מצות לכמה חסידים שלא הספיקו לקבל בחלוקת המצות בה' ניסן. כשחזרתי, ר' שלום בער גנזבורג כבר עמד בפתח המטבח ואמר לי 'תזדרזו, הרבי מחכה לכם'.

"את רגעי ההוד ההם, לא אשכח כל חיי. הרבי עמד בחדר הפנימי שעל יד המטבח ונתן לכל אחד מאיתנו, חבילת מצות בתוך קופסה ומצורף לו מכתב של י"א ניסן. כשהרבי נתן לנו את המצות, איחל לנו בפנים מאירות "א כשר'ן און א פריילעכן פסח", ואז הרבי עשה תנועת עידוד מיוחדת כלפי מעלה באומרו, "און פאר אלע אידן אין רוסלאנד". [= פסח כשר ושמח. ולכל היהודים ברוסיה].

"מיד לאחר מכן עלה לקומה השנייה, ותוך כדי עלייה במדרגות, החל לשיר "והריקותי לכם ברכה" תוך כדי תנועת עידוד בידו הקדושה לעברנו. הייתה זו הפעם הראשונה שהרבי שר בביתו, מאז פטירת הרבנית, בכ"ב שבט…"

"כשהנחנו את המצבה, ארעה תופעה שמיימית מדהימה"

באותם ימים, כמעט כל חודשיים או שלושה, נסעו השניים לרוסיה להמשך ביצוע השליחויות השונות. במהלך השנה דאגו ל'ציונים' נוספים של רבותינו נשיאנו. סיפור הכיסוי למלאכת שיפוץ ה'אוהלים' היה שמדובר ב'סבא', או 'סבא רבא'. הפיקוח ברוסטוב היה קשה יותר, והם דאגו מראש, שכל הפעולות תהיינה חוקיות ומתואמות מראש, תוך כדי זהירות מרבית.

הנסיעות הללו לא היו קלות פיזית ונפשית. אמנם כדי לכסות על פעולותיהם, הם שכרו סוויטות מפוארות בבתי מלון יוקרתיים, אך בפועל, מלבד זמני העסקים, לא היה להם זמן להתענג על תפנוקי המלונות. השניים 'חרשו' את המדינה הענקית, פיקחו ימים ולילות ארוכים על עבודת הפועלים בתנאי שטח, וכשהיה צורך בכך, גם עבדו בגופם מתוך מטרה לסיים את מלאכת בניית ה'אוהלים' בזמן.

על הקשיים של אותם ימים, מספר הרב נחשון, "לאבי – שהיה 'גביר' לא רק בממונו אלא גם בנפשו – לא היו אלו ימים קלים. הוא היה צריך כל הזמן להיזהר ולפחד, להיות בשקט ולהצניע את מעשיו. להתגלגל ממקום למקום שעות וימים ארוכים, תוך כדי אכילת ארעי ושעות שינה חטופות – אולם על כל הסבל, כיסתה האהבה העצומה שלו לרבי. הוא היה מאושר בזכות לגרום נחת רוח לרבי מלך המשיח, זאת למרות שבאותה תקופה לא נראה היה עדיין כחסיד מן המניין, וזקן עוד לא עיטר את פניו.

מלאכת הקמת ה'אוהל' שעל הציון ברוסטוב, הסתיימה רק כעבור שנה, בחודש אייר תשמ"ט. או אז הושלמה המלאכה שלוותה בעניינים שמיימיים, עליהם מספר הרב נחשון:

"בכ"ח בניסן תשמ"ט, הגענו שוב לרוסיה במטרה לסיים את בניית ה'ציון' ברוסטוב. כמובן, לא יכולנו להיות עסוקים רק ב'אוהלים', וחילקנו את זמננו בין פגישות עסקיות, לבין ביקורים אצל חסידים, התוועדיות חסידיות, איסוף ספרים עתיקים, וכמובן בניית ה'אוהלים'. התוכנית הייתה להגיע לרוסטוב בי' אייר, ולסיים את הקמת המצבה.

"את המצבה הכנו בבית החיים היהודי במאלחובקה. היות והמצבה הייתה כבדה מאד, ומתוך מטרה למנוע 'עינא-בישא', לא לקחנו איתנו את המצבה אלא שלחנו אותה עם משאית ממלחובקא לרוסטוב – מרחק של כמעט יומיים נסיעה.

"בינתיים נסענו אנחנו לרוסטוב על מנת להכין את המקום להעמדת המצבה, כמו גם להקים את הגדר מסביב. סיכמנו עם קבוצת פועלים שאם הם יעבדו כל הלילה, ויסיימו את המלאכה עד למחרת בצהרים, לפני טיסתנו ארצה, הם יקבלו שכר כפול. התחלנו לסמן את מקום ה'ציון' ואז נוכחנו לראות שהעץ שמעל ראשו הק', שלח שורשים עבים וגדולים שמונעים מאתנו לבנות את גדר האבנים. התחלנו כולנו יחד לחתוך ולחצוב את השורשים עם גרזנים. אגב המלאכה המפרכת, חשבתי לעצמי, שמשמים דאגו לכך ששורשי העץ יתפשטו פה על הסביבה, וכך ימנע מאנשים זרים לקבור את מתיהם בסמוך למקום הקודש.

"את גדר האבנים סביב גופו הקדוש, ביקשנו שיבנו בשנים עשר שורות, כמניין שבטי ישראל. עבדנו כל הלילה תוך כדי שירת ניגוני הרביים, כאשר את הסביבה מאירים הנרות שדלקו במנורה שמעל הסטנדר. היה זה לילה מיוחד במינו. על סמך המידע שקיבלנו מזקני אנ"ש, ידענו שהעומק המרבי שאפשר לחפור על מנת להציב את גדר האבנים והמצבה, הוא כשבעים-שמונים סנטימטרים. בפועל, כאשר הפועלים הגיעו לעומק של כ-60 ס"מ בקרקע, הם נגעו באבנים שהונחו מעל ראשו הקדוש של הרבי הרש"ב. היו אלו רגעי הוד נשגבים ומרטיטי נפש.

"הפועלים, כמשיחים לפי תומם, אמרו, שאבנים אדומות אלה הם אבני קבורה ישנים שכבר חמישים שנה לא משתמשים בהם לקבורה. ואכן, היה זה חמישים שנה מאז הועבר גופו הקדוש למקום הנוכחי, בשנת תרצ"ט ועד תשמ"ט, השנה בה בנינו את ה'ציון' והמצבה.

"למחרת בצהרים הגיעה סוף סוף המצבה. הייתה זו מצבה משיש לבן ויפה. בחרנו את השיש הכי יפה שהיה בבית החרושת. דא עקא, כשבאנו להכניס את המצבה ל'אוהל', התברר שהשיש כה גדול, עד שלא יוכל להיכנס דרך הפתח. בלית ברירה הזמנו מנוף וניסרנו חלק מהגג כדי לשלשל את המצבה דרך הגג.

"היה זה יום קייצי של אמצע חודש אייר. להפתעתנו, מיד כשהכנסנו את המצבה, התחיל פתאום לרדת גשם זלעפות לא מצוי. תדהמתנו התעצמה שבעתיים שברגע שסיימנו להקים את המצבה, פסק הגשם. תופעה דומה בדיוק ארעה, יומיים קודם, בניעז'ין, בהקמת המצבה מעל ציונו של אדמו"ר האמצעי (על כך יסופר בנפרד) – ויהי לפלא.

• • •

"רק בהיותנו במטוס בדרכנו חזרה, יכולנו סוף סוף לנשום לרווחה. הידיעה שהצלחנו להקים 'ציון' ומצבה באוהל אדמו"ר הרש"ב, אחרי חמישים שנה בה לא היה כל ציון למקום, למרות הלחץ העצום והפחד המשתיק, הייתה מרגשת ומרוממת. הרגשנו במוחש שהרבי שמר עלינו ודאג שנוכל לבצע את השליחות כדבעי.