-
כולנו יודעים שבדור שלנו צריכים לחנך מתוך אהבה. אנחנו שומעים על כך מרבנים ואנשי חינוך, ומאוד מאוד רוצים לחנך את ילדינו באווירה צרופה של אהבה וחיוכים • מסתבר שאהבה זה לא בדיוק מה שחשבנו. מאמר חינוכי מאת הרב שלמה רייניץ באדיבות 'בית משיח' • לקריאה
chabadinfo editor|כ׳ בתשרי ה׳תשע״חחינוך מתוך אהבה
במהלך חודש החגים אנו אומרים, שרים ורוקדים שוב ושוב את הפיוט "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות, וקידשתנו במצוותיך וקרבתנו מלכנו לעבודתך; ושמך הגדול והקדוש, עלינו קראת". זהו הזמן המתאים לעצור ולבדוק: מהי הדרך הנכונה לאהוב את הילדים שלנו, לרצות בהם, לרומם ולקרב אותם?
בדורנו, כולם יודעים, שהחינוך צריך להיות רצוף באהבה וקירוב. זו הגישה הכללית שמנחיל לנו הרבי בחינוך בכלל, ובפרט בדור שהרבי מכנה אותו כ'דור יתום', שרק דרך הקירוב והאהבה היא הדרך הנכונה. חינוך חסידי זה לחנך מתוך אהבה. רק כך החינוך באמת יצליח ויתן פירות טובים.
נצטט דוגמא אחת מדברי הרבי "הדרך לפעול על הזולת היא מתוך קירוב ואהבה דווקא (ולא באופן של רוגז כו') 'אוהב ומקרבן לתורה .. למשכן בחבלי עבותות אהבה .. לקרבן לתורה ועבודת השם .. כאשר הגישה היא מתוך קירוב ואהבה, אזי הפעולה היא באופן נעלה יותר, בנקל ובמהירות כו', כמובן מהמשך הדברים בתניא, וכפי שרואים במוחש" (ש"פ שמות ה'תשמ"ג, אות ח).
הרה"ח ר' משה נפרסטק ע"ה סיפר, ששאל פעם את הרבי ביחידות איך לנהוג בישיבה עם תלמידים שחורגים מהוראות ההנהלה, והרבי ענה לו 'רק בדרך של קירוב'. ברור שכך, ורק כך, היא הדרך הנכונה.
כל זמן שמדובר באופן רעיוני מופשט, זה נשמע מצויין ואפילו הגיוני מדוע רק זו הדרך להצליח בחינוך הילדים. אפשר להוסיף ולהמשיל את הילדים לפרחים וצמחים שצריכים את חום השמש, אויר נקי ומזון כדי לצמוח ולפרוח וברור שלא יעזור לצעוק עליהם או למשוך אותם, זה רק יכול להזיק. בהרצאות זה נשמע נפלא!
אך כשמגיעים למעשה בפועל, נראה שיש קושי גדול להצליח לפעול עם דרך הקירוב ושבאמת 'יזוז משהו'. כשמגיעים לחלק הפרקטי, ומנסים להפעיל את הרעיון בפועל ממש, הורים ומחנכים רבים נתקלים בקשיים.
ואז, כשלא הולך ב'טובות', חוזרים לשיטות הישנות. ומה הפלא שעכשיו זה 'עובד' והדברים מתחילים לזוז. לדוגמא: כאשר אמא אומרת לילדים שהגיע הזמן לאסוף את המשחקים ולהתכונן לשינה, והיא תבקש ברוגע ובמילים טובות, בשלב שהיא כבר תרגיש שהיא 'מדברת לקיר' והיא 'תתפוצץ' – פתאום הכל יתחיל לזוז. ואולי היא גם תשאל בצעקה 'למה רק בצעקות זה עובד?'
ומה עם ה'קירוב והאהבה'? איך מצליחים ליישם את מה שלמדנו והבנו?
רק בתוקף מצליחים
השאלה מתחזקת שבעתיים, כשלומדים את מה שהרבי הריי"צ כותב במאמר 'כללי החינוך וההדרכה' (פי"ד) באופן ברור ומפורש ביותר: "התיחסות המחנך והמדריך אל המחונך והמודרך צריכה להיות תקיפה וחזקה במאד בדרך בלי ישונה .. כי רק חינוך והדרכה תקיפה כמצוקי ברזל תוכל להעמיד על בסיס טוב וישר באמת, אשר גם כי יזקין לא יסור ממנה".
מדברים אלו, מובן בפשטות שרק גישה תקיפה מאוד היא הדרך הנכונה. אך בהמשך הדברים, גם הרבי הריי"צ מוסיף ש"החינוך וההדרכה התקיפה והכי חזקה מוכרחת להיות במשבצות אהבה ונימוס מסודר".
עכשיו באמת חייבים להבין: מה הולך כאן?
מושגים מעוותים
האמת היא, שעיקר הבעיה נמצאת בעיוות בהבנת המושגים שעולה מהם ריחות של 'מדעי ההתנהגות' ו'אקדמיה' שונים ומשונים. צריך פשוט להבין אל נכון מה בדיוק אומר לנו כל אחד מהמושגים המדוברים: אהבה, קירוב, נימוס, חינוך, תקיפות וכו' על פי דרך החינוך של תורתנו הקדושה, חז"ל ורבותינו נשיאנו.
על מנת לעשות סדר בנושא שלנו, מספיק שניקח שתי אמרות בסיסיות ועיקריות, מהן נלמד את ההגדרה והמשמעות הנכונה במושג 'חינוך מתוך אהבה'. כאשר נצליח להבין את הדברים באופן נכון ואמיתי – נוכל גם לדעת איך ניתן ליישם אותם.
א] מי שאוהב – מייסר
שלמה המלך אומר לנו בספר משלי (יג, כד) "חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר", הפירוש הפשוט הוא: שכאשר האב חוסך מבנו את עונש השבט, זה מבטא שיש לו שנאה לבן שלו. ואילו האב שאוהב את בנו – לא מחכה שיקרה משהו אלא מראש הוא מייסר אותו בדברי מוסר.
ב] מי שאוהב – מעניש
באחת משיחותיו (לקו"ש חלק ל, לפרשת נח) מסביר הרבי שליט"א מלך המשיח כי "אהבת אב לבנו – שהיא באמתתה ותקפה בלב האב וכולה אך אהבה וטוב. כשחוטא הבן – נשתלשל מאהבה זו שמעניש את הבן בשבט וככל שתגדל האהבה בלב האב – יגדל עונש הבן. ועד אשר חושך שבטו שונא בנו".
מדברים אלו, עולה הבנה חדה וברורה שאהבה וקירוב אמתיים מתבטאים דווקא בעמידה תקיפה, באי הויתור ובענישה. הדבר יובן על פי דברי הרמב"ם שהרבי מביא מספר פעמים, בענין ההקבלה שקיימת בין רפואת הגוף לרפואת הנפש, שרפואת הגוף משתלשלת מרפואת הנפש. זה מביא אותנו להבנה שהמחנך שעוסק ברפואת הנפש הוא בדיוק כמו רופא שעוסק ברפואת הגוף. מה תאמרו על רופא שיודע ומבין שצריכים לנתח, אבל מרחם על הפציינט שלו, ובמקום לחתוך היכן שצריכים – הוא מרעיף עליו דבר אהבה?
לכן מובן, שבאמת דווקא הרכרוכיות, הויתורים וכאילו הרחמנות, אלו הם ביטויים של חוסר אכפתיות ושנאה לילד. ולעומתם, ככל שתגדל האהבה והאכפתיות של האב לבן, הוא לא יחסוך בשבט ויעניש את בנו כדי להביא אותו לתיקון, ולרפא אותו במידה וחטא.
דווקא התקיפות, המוסר, השבט והעונש הם אלו מבטאים באופן העמוק ביותר את האהבה שיש לאב כלפי הבן שלו. זה לא למרות שהוא אוהב אותו, אלא בגלל שהוא אוהב אותו לכן הוא ייסר אותו מראש (שחרו מוסר) כדי שלא יגיע לחטא, הוא ישקיע מאמצים וכוחות לעמוד עליו בתקיפות ללא ויתורים, על מנת לרפא אותו מדבר שהוא כבר חטא בו.
לכן גם מובן שכמה שתגדל האהבה של האבא – יגדל גם העונש שהוא יתן לבן שלו כמ"ש 'את אשר יאהב ה' יוכיח' וכפי שאדמו"ר הזקן מסביר באגרת הקודש (סימן כב) "כמשל מלך גדול ונורא הרוחץ בכבודו ובעצמו צואת בנו יחידו מרוב אהבתו".
התקיפות היא חיצונית, כאב העונש הוא חיצוני, כאשר הפנימיות היא ה'אהבה מוסתרת' – זה חינוך מתוך אהבה. כך נראה מדיוק לשון הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ב ה"ג) "יראה עצמו בפניהם שהוא כועס .. ותהי' דעתו מיושבת .. והוא אינו כועס". וכך גם אדמו"ר הזקן בהלכות תלמוד–תורה (בסופו) מדייק ואומר "חייב להראות עליהם רוגז ולהכלימם כדי לזרזם ולחדדם". תקיפות מתוך אהבה, היא רק כלפי חוץ, על פניו של המחנך ולא ח"ו תגובה מתוך כעס אמיתי בלב.
אפשר לראות את הביטוי לזה מסיפור חז"ל (יומא נד, ב) שבשעת החורבן עצמו כאשר הרשעים נכנסו למקום קודש הקודשים הם ראו את הכרובים כשהם 'מעורין זה בזה', שזה הרי מצב שמסמל את הקירוב הגדול ביותר בין ה' לישראל וכך זה היה דווקא בשעת ביצוע העונש הגדול והנורא ביותר לישראל.
זהו הפירוש חינוך מתוך אהבה. כך ה' נוהג איתנו, ורק זו הדרך לחנך את ילדינו האהובים
אסיים בסיפור על ילד בגיל 10, שיצא לי להיחשף ולהכיר את הפרטים מקרוב (נכתב בשינויים קלים); יום אחד, יוסי לא התנהג טוב בכיתה ומשיעור לשיעור עלה רף התעוזה שלו בהנהגה כלפי תלמידים אחרים וגם כלפי המחנך. בתחילת השיעור האחרון, הוא התעסק עם חפץ מסויים והפריע למהלך השיעור, לאחר שהמחנך ניסה לנקוט במספר דרכים כדי להביא להטבת ההתנהגות שלו ולא הועיל, המחנך ביקש ממנו שיביא אליו את החפץ ויוסי סירב. כאשר ההפרעות המשיכו ולא ניתן היה להמשיך כך בשיעור, המחנך ביקש מיוסי לעבור מקום לקצה השני של הכיתה, אך הוא המשיך להפריע גם משם.
בשלב זה, המחנך קרא אליו את יוסי שיבוא עם החפץ, הוא אכן הגיע עם החפץ, אך דיבר בחוצפה. המחנך לקח את החפץ והורה ליוסי שיגש למנהל החינוכי, הוא הוסיף ואמר שאם יגש מהר למנהל, החפץ יוכל לחזור אליו למחרת, אך אם לא יגש מיד, גם החפץ לא יוכל לחזור מהר. יוסי הגיב בחוצפה, יצא מהכיתה וטרק את הדלת. אחרי כמה שניות פתח את הדלת, חטף את החפץ משולחן המחנך ושוב יצא בטריקת דלת.
כאשר המנהל הגיע לכיתה, המחנך עידכן אותו במה שקרה ושהחפץ שאצל יוסי צריך לחזור למלמד לשמירה עד שהוא יוכל לקבלו בחזרה. המנהל הורה לו להחזיר את החפץ למחנך ושיתלווה אליו לחדר המנהל שם הוא יוכל לשמוע אותו. בשלב הזה, יוסי עצמו היה מאוד נסער ממה שעשה והניח את החפץ על שולחן המחנך.
כאשר יוסי שמע גם מהמנהל שהחפץ לא חוזר איתו לבית אלא יוחזר אליו רק בימים הקרובים, הוא התפרץ בבכי, צעק בחוצפה שהחפץ יחזור אליו מיד, ודיבר באופן חריף מאוד כלפי המנהל והמורים שהיו שם. בסופו של דבר, המחנך דיבר עם הוריו של יוסי והם הורו לו להגיע מיד לבית גם ללא החפץ וכך הוא עשה.
המחנך, שפעולותיו התקיפות לא נבעו מתוך כעס או עצבים כלפי התלמיד, אלא מתוך אהבה ורצון לשפר ולהטיב את הנהגתו, מצא לנכון לשלוח להורים הודעה כתובה, בה הוא מביע את הערכתו לגבורה של יוסי בזה שכאשר הוריו אמרו לו להגיע לבית – הוא חזר לבית למרות שכל כך בכה וצעק וכאב לו שהחפץ הזה לא איתו. המחנך ציין, שעל כך מגיע ליוסי צל"ש ופרס מיוחד, שהוא יקבל ביום שהמנהל יסכים לאפשר לו לחזור לבית הספר (אחרי שיתקן את מה שפגם). וכך אכן היה ביום שיוסי חזר לכיתה.
כבר בימים הסמוכים, היה ניכר שיפור גדול ביחס המשמעת של יוסי אל המחנך, והיה נראה שבזה הסתיים העניין.
לאחר שנה וחצי, בסיבה כלשהיא, המנהל החינוכי רצה לעשות שיחת קירוב עם יוסי ועלה לו רעיון לבקש מהמחנך הנ"ל שיקדיש כמה דקות לשיחה נעימה עם יוסי ועם המנהל. המחנך הסכים והמנהל שלח לקרוא ליוסי. כשהגיע, שאל המנהל את המחנך: מה הוא אומר על יוסי? המחנך ענה שיוסי הוא תלמיד שיש לו אולי את הגבורה החזקה ביותר בחדר לעשות את מה שנכון, אפילו אם הוא לא רוצה, והזכיר בהקשר לזה את הסיפור עם החפץ ואת העובדה שיוסי חזר לבית ללא החפץ כי כך הוריו אמרו לו.
כאשר המנהל שאל את יוסי 'מה אתה הרגשת באותו הזמן שהמחנך לא הסכים לאפשר לך ללכת הביתה עם החפץ?' – יוסי השיב כך: 'הרגשתי שהרב .. נלחם עלי'.
תשובתו של יוסי הדהימה את המנהל והמחנך גם יחד. המשפט הזה הדהד גם אצל מחנכים אחרים ששמעו על הסיפור, כך שאני יכול לספר לכם אותו ולהתרגש מחדש עד כמה התוקף מתוך אהבה, מבטא את האהבה והקירוב שיש למחנך אל הילד, עד שבסופו של דבר – גם המחונך מרגיש את זה. בהצלחה רבה!
תגיות: הרב שלמה רייניץ, שבועון בית משיח