מחקר הלכתי: אמירת "לדוד ה' אורי" במנהגי חב"ד

הרב יעקב חביב, דיין ומו"צ ירושלים וחבר מכון הלכה חב"ד

כותב הרבי בספר המנהגים "חודש אלול הוא חודש הרחמים שבו מאירות שלש עשרה מידות הרחמים, החודש הזה הוא חודש הרחמים, אשר בו נפתחים שערי רחמים לכל הבא לגשת אל הקודש, לעבודת הבורא ברוך הוא, בתשובה, תפילה, ותורה" עכלה"ק. בחודש מיוחד זה מצינו בו ריבוי מנהגים והנהגות טובות כאשר המנהג הידוע והמפורסם והוותיק ביותר הוא אמירת מזמור כ"ז בתהילים "לדוד ה' אורי וישעי" שנקבע בתוך התפילה.

וכפי שהרבי מסר בשיחה בפרשת כי תבא תש'ל והתפרסם בלקו"ש (ח"ט פר' תבא שיחה ב) שהיחודיות של חודש אלול משאר חודשי השנה הוא שכל יום בו ובלי יוצא מן הכלל, אומרים פעמיים ביום המזמור "לדוד ה' אורי", ואף שממשיכים להגיד אותו בחלק מחודש תשרי, אבל עדיין היחודיות שלו הוא דווקא בחודש אלול שבו מתחילת החודש ועד סופו אומרים אותו. ומחזק זאת הרבי וכותב בהערה שם "שזה מוכיח שזהו ענינו של החודש (אלול), משא"כ בתשרי הרי אומרים רק עד הושענא רבה, ובדוגמת המבואר בלקו"ש (ח"א פ' אמור) בענין השייכות דספירת העומר לחודש אייר, אף שגם בניסן וסיון ישנה ספירת העומר, אמנם בחודש אייר ספירת העומר היא בכל הימים דחודש אייר".

א"כ מדברי הרבי רואים שענינו של חודש אלול הוא אמירתו של מזמור "לדוד ה' אורי", וזאת להגידו פעמיים ביום. והנה על מנהג קדמון ועתיק זה, לנו חסידי חב"ד יש ריבוי פרטים עליו, כגון באיזה יום מתחילים לאמרו ובאיזה יום מסיימים, באיזה תפילות נאמר והיכן מקומו של המזמור בתפילות, וכפי שנראה בהמשך.

א. והנה בסידור אדמו"ר הזקן (סידור תורה אור עמ' לה) בסדר תפילת שחרית כותב רבנו "מן ראש חודש אלול, עד אחר הושענא רבה – אחר שיר של יום, ובמנחה קודם עלינו – אומרים מזמור "לדוד ה' אורי".

בספר היום יום כותב הרבי בתאריך ל' מנחם אב שהוא יום א' דר"ח "מתחילים לומר לדוד ה' אורי", וכן כותב אותו הרבי בספר המנהגים (בסדר סיום תפHלת שחרית) "מן ראש חודש אלול, עד אחר הושענא רבה – אחר שיר של יום, ובמנחה קודם עלינו – אומרים זה "לדוד ה' אורי". ומתחילין ביום א' דר"ח אלול. מנהגנו באמירת "ברכי נפשי" ו"לדוד ה' אורי" שלאחרי שיר של יום – שאומרים קדיש רק פעם א' לאחרי כל המזמורים, שלא להרבות בקדישים בין מזמור למזמור, עכ"ל של הרבי.

ועיין בסידור רבינו הזקן עם ציונים מקורות והערות (עמ' קפח) שכתב "בימי ראש חודש אלול המנהג להקדים "ברכי נפשי" ואחריו המזמור "לדוד ה' אורי". ובאשר מנהגנו שאמירת הקדיש שאחר לדוד אורי עולה גם לשיר של יום, וכן במנחה שהקדיש שאחר עלינו עולה גם למזמור "לדוד אורי", כותב ע"כ זקנו של הרבי הגה"ח הרב אברהם דוד לאוואוט נ"ע בספרושער הכולל (פרק יא ס"ק כט) "לכאורה היה צריך לומר במנחה אחר תתקבל כמו בברכי נפשי ולדוד אורי דשחרית שהסמיכם לשלפניהם אחר שיר של יום. אמנם כוונתו שהקדיש שצריך לומר אחר שיר של יום יאמרו לאחר ברכי נפשי או לדוד אורי. ובמנחה הקדיש שאחר עלינו קאי על לדוד אורי, ולא יאמרו קדיש אחר "לדוד אורי", כי בסדר התפילה אין להרבות בקדישים, רק מה שתקנו הקדמונים. וכן שמעתי מהרב ר' הלל ז"ל (מפאריטש) שכן צריך לנהוג, ועיין באה"ט (סי' נה) בשם כנה"ג ותשובת דבר שמואל, כשם שטוב למעט בברכות כך טוב למעט בקדישים. עכ"ל של זקנו של הרבי.

ובדרך זו כתב הגאון הרב לאוואוט זצ"ל, בספרו שער הכולל בהל' ספירת העומר (פרק מט ס"ק ז) "שהטעם שהנהיג אדמו"ר לספור ספירת העומר קודם עלינו, היינו משום שע"פ קבלת האריז"ל נהגו לומר בספירה מזמור ופסוקים, ולא נתקנו ולא נסדרו באופן שיאמרו קדיש יתום אחר הספירה, לכן סופרים קודם עלינו, כדי שהקדיש שאחר עלינו יהיה גם על הספירה. והאומרים קדיש יתום אחר הספירה ואחר עלינו אומרים עוד הפעם קדיש יתום, טועים, שאסור להרבות בקדישים, כמו שאסור להרבות בברכות, כמשנ"ת לעיל בענין "לדוד אורי" ו"ברכי נפשי", עכ"ל.

והנה אחרי שעמדנו על עיקרי הנקודות של מנהגנו באמירת "לדוד ה' אורי", נעמוד כעת על מקור המנהג עצמו, ובהמשך נפרט עוד נקודות על עיקר מנהגנו ביסוד המנהג.

הנה הזכרנו את דברי הגאון החסיד הרב אברהם דוד לאוואוט נ"ע בספרו שער הכולל שם במנהג אמירת "לדוד ה' אורי" מר"ח אלול והמעיין שם יראה שכתב בראשית דבריו וז"ל: "והנה בפוסקים ובספרי קבלה ובסידורי הקדמונים לא נזכר לאמר זה המזמור באלו הימים, רק בסידור ר' שבתי ראשקוביר כתוב (שלא בסדר התפילה רק במנהגי חודש אלול) כל האומר מזמור כ"ז לדוד ה' אורי מן ר"ח אלול עד אחר שמחת תורה ערב ובוקר דבר יום ביומו אזי הוא מובטח כו' (ומאריך שם לאיזו ענינים הוא מסוגל) עכ"ל.

ובהמשך דבריו כותב הגרא"ד לאוואוט נ"ע וז"ל: "הרב חיד"א ז"ל בספרו הקטן מורה באצבע, כתב מנהג טוב לאמר אחר כל תפילה, מזמור "לדוד ה' אורי". ובפרט מר"ח אלול עד הושענא רבה, עכ"ל. מכל הנ"ל מובן שאמירת לדוד אורי לא נתקן מקדמונים בסדר התפילה רק שזהו כמו סגולות תהלים לאיזה ענינים מסוגל כל מזמור ומזמור שבתהלים. והמזמור הזה מסוגל לכמה ענינים ובפרט בימים הללו. לכן לא נזכר בסידורים מהקדמונים בסדר התפילות וגם הפוסקים והמקובלים לא הביאו זה בסדר התפילות. והרב המקובל ר' שבתי ראשקוביר לפי הטעמים שגילה בזה המזמור, הנהיג (או שהיה מקובל כן מרבותיו) לאמר זה המזמור מן ר"ח אלול עד אחר שמיני עצרת, ולא קבע לזה זמן ומקום מיוחד רק ערב ובוקר, עכ"ל זקנו של הרבי בספרו שער הכולל.

ב. אמנם אחרי השתחוות לעומת כסא כבוד תורתו, הנה מצאנו במנהג הזה קדמונים הרבה לפני המקובל ר' שבתי ראשקוביר זצ"ל, אשר הזכירו מנהג קדוש וקדמון זה, כי מדבריו שלהגאון השער הכולל מנהג זה מקורו הוא מהגה"ק רבי שבתי מראשקוב שהיה מקובל מבני היכלו ותלמידו של הבעש"ט זי"ע והרב המגיד זי"ע והוא נלב"ע בשנת תק"ה, והסידור שמזכיר זקנו של הרבי נדפס לראשונה בקוריץ בשנת תקנ"ד אחרי פטירתו של המחבר. "סידור רבי שבתי" מוזכר בספרי רבותינו נשיאנו, ובספרי חסידות בכלל, ונחשב כמקור בר סמכא בנוגע לדעתו של הבעש"ט הק' בנושאים רבים. בסידור מופיעים חידושים בקבלה ששמע מחבר הספר מהבעש"ט בעצמו. לפי עדות הרבי, אצל הרבי הריי"צ וקרוב לומר שגם אצל אביו הרבי הרש"ב, בעת התקיעות היה לפניו סידור ר' שבתי מראשקוב. סידור זה היה גם אצל אדמו"ר הצמח צדק. גם הרבי היה לוקח עמו לפעמים לתקיעות את סידורו של רבי שבתי מראשקוב.

כפי שהזכרנו הסידור נדפס לראשונה בקוריץ תקנ"ד, ותלמידי הבעש"ט וגדולי אדמו"רי החסידות התפללו מתוכו ונהגו על פיו. סידור רבי שבתי הוא אחד מן המקורות העיקריים לנוסח התפילה החסידי ומקור להרבה מהנהגות החסידים. גם "סידור רבי אשר", סידור כוונות דומה שהתקבל ע"י גדולי החסידות, ואשר אותו ערך המקובל רבי אשר מרגליות, מחכמי הקלויז בברודי, התבסס בין היתר על "סידור של הגאון המקובל החסיד המפורסם איש אלקים מו' שבתי זללה"ה מק"ק ראשקוב…" שהיה ברשותו בכתב יד. על גודל קדושת סידור זה מסופר מעשה מופלא בשם הרב מאוטוניא כי פעם נפל בשוגג כתב יד של סידור רבי שבתי לתוך תנור אש, ומבלי שידעו הציתו עליו אש במשך החורף כולו, ובכל זאת לא נשרפו ממנו רק הגליונות החלקים והשאר נותר קיים בשלמותו.

והנה לפי דבריו של השער הכולל, מקור הראשון של המנהג של אמירת "לדוד אורי" בחודש אלול הוא לכל היותר מתקופת רבנו הבעש"ט, כי נכון הסידור נדפס בשנת תקנ"ד, אבל בשנת תק"ה נפטר המחבר אשר רשם מנהג זה ממנו או מרבותיו, היינו מהבעש"ט או מהרב המגיד.

אמנם בחפשי בספרי הקדמונים מצאתי את שאלת נפשי, אשר מתברר כי הרבה לפני הגה"ק ר' שבתי זצ"ל נהגו במנהג זה, והוא לא מקור הראשון למנהג זה אלא אף הוא ציטט אותו מהרבה לפניו כמנהג קדוש, ולא כפי שהזכיר הגאון השער הכולל, אשר מקור המנהג הוא מסידור ר' שבתי "אשר הנהיג המנהג או שהיה מקובל כן מרבותיו", אלא רק הפיץ והכניס זאת בסידורו, אבל מקורו ויסודו של המנהג הוא הרבה לפניו.

ובאמת הראשון שמצאתי וקרוב לומר שהוא מקורו הראשון של המנהג, הוא הגה"ק רבי בנימין ביינוש הכהן זצ"ל מקראטשין, בספרו שם טוב קטן, ספרו מבוסס על דברי האר"י והרמב"ן שנדפס בזולצבאך בשנת תס"ו, וז"ל: "הא לך סוד גדול כל האומר מזמור זה מר"ח אלול עד אחר שמחת תורה, ואפילו גזרה רעה כתובה על האדם מן השמים יכולה לבטלה. ומבטל מעליו כל גזרות רעות וקשות, ויוצא בדימוס זכאי בדין. וצריך להיזהר מאוד ומאוד שיאמר זה המזמור ערב ובוקר, דבר יום ביומו מר"ח אלול עד אחר שמחת תורה. אזי הוא מובטח, שיוציא שנותיו וימיו בטוב ויערב לו, ויכניע על ידי זה כל מיני מקטרגים. הטעם כי מר"ח אלול נפתחו י"ג מקורים מי"ג מכילין דרחמי והם מתגלין ומאירין למטה במקום אבא ואמא במקיפים", עכ"ל.

ובהמשך כותב בספרו שם טוב קטן "אשר מקומו של מזמור זה הוא אחרי תפילת שמונה עשרה לומר מיד תפילה זו בקדושה ובטהרה בכוונה גדולה ומובטח שהקב"ה יעשה בקשתו ומבער ומכרית ומבטל ממנו כל מארי תריסין המקטריגים ושטנים ויוצא בדימוס זכאי בדין יאריך ימיו ושנותיו לא ימות בקצרות ח"ו ומובטח שלא יחסרו מזונות כל השנה כולה".

והנה ספרו הראשון של הגה"ק הנ"ל ראה את האור כפי שהזכרנו בשנת תס"ו, ובכן עשר שנים אחריו בשנת תע"ו, זכה העולם בספרו השני בשם "אמתחת בנימין", ובו הגה"ק רבי בנימין ביינוש הכהן זצ"ל כותב (עמ' נח): "סדר הנסירה. אחר העמידה של שחרית יאמר מזמור כז – לדוד ה' אורי… הא לך סוד גדול. כל האומר מזמור זה מר"ח אלול עד אחר שמחת תורה".

יש לציין כי הגה"ק בעל ספר שם טוב קטן, היה מגדולי המקובלים שבדורו ומלבד היותו בקי בתורת הסוד, גם היה בקי גדול בעולם הנגלה, וכפי שהעידו עליו ועל ספריו גדולי ומאורי הדור  כהגאון רבי דוד אופנהיים זצ"ל אב"ד פראג, חברו של החוות יאיר, ותלמידו של העבודת הגרשוני, וכן העיד עליו הגאון הרב אברהם ברודא זצ"ל אב"ד פרנקפורט רבו של הקרבן נתנאל ושל האבני שוהם וכן העיד עליו הגאון הפנים מאירות זצ"ל.

וראה מה שכתב אחד מגדולי דורו (בשנת תנ"א) הגאון ר' פנחס קצינלנבויגן זצ"ל והביאו בספרו יש מנחילין  (עמ' צה) "הלא תדעו שזה המחבר אמתחת בנימין שהיה מקובל גדול היהמוהר"ר בנימין ביניש זצ"ל כאשר היה אתי עמי בביתי, בהיותי חונה בק' וואלירשטיין בשנת ת"פ לפ"ק ושמעתי ממנו דברים נפלאים והיה בעל שם גדול ומעשיו היו מופלאים, כפי הנראה מספרו אמתחת בנימין הנ"ל שהיה ידו בכל".

אשר על כן רואים שמקורו של מנהג זה הוא מקדמון הגה"ק המקובל הבעל שם מקראטשין אשר כבר בשנת תס"ו כתב על המנהג הזה של אמירת תפילה של "לדוד ה' אורי" מראש חודש אלול עד שמחת תורה, ומקום התפילה הוא אחרי תפילת שמונה עשרה ולהגידו בוקר וערב.

ולא כפי שהובא בשער הכולל אשר מקורו הוא מר' שבתי ראשקוביר כשיצא סידורו בשנת תקנ"ד, אלא מתברר שמה שהובא בסידורו של ר' שבתי אשר הביאו הגאון השער הכולל, הוא ציטוט מלשונו של הספר שם טוב קטן, וגם ההסבר שהובא והטעם ע"פ הסוד הוא גם מדבריו שם של הגה"ק רבי בנימין ביינוש הכהן זצ"ל, על י"ג מכילין דרחמי, ועוד כאשר מצאנושהגה"ק רבי בנימין ביינוש הכהן זצ"ל כותב שמקומו של תפילה זו הוא אחרי תפילת שמונה עשרה, ובכך כן נקבע מקומו של תפילה זו.
וכן בהמשך הדורות מצאנו מקום ומנהג לאמריתה ראה להגה"ק ר' זכריה בן יעקב סימנר זצ"ל  בספרו ספר זכירה (עמ' ל' תשובה ור"ה ויו"כ) שנדפס בהמבורג בשנת תס"ט, אשר הביא אמירת המזמור בימים אלו: "סוד גדול. האומר מזמור כ"ז מראש חודש אלול עד אחר שמחת תורה, ערב ובוקר אז הוא מובטח שיוציא ימיו ושנותיו בטוב ומעביר כל המקטריגים" וידוע כי המחבר הרבה להשתמש בספר שם טוב קטן, ובכך גם במנהג זה הביא את דבריו.

ובאותה תקופה יצא ספר המוסר (אות ט) והוא מיוחס לאחד מתלמיד האריז"ל. הספר נדפס בברלין  בשנת תפ"ד, והובא שם מילה במילה כדברי ספר זכירה וזה"ל: "מצאתי כתוב סוד גדול, האומר מזמור כ"ז מראש חדש אלול עד אחר שמחת תורה, ערב ובוקר אז הוא מובטח שיוציא ימיו ושנותיו בטוב ומעביר כל המקטריגים".

וחזי הוית בספר שערי רצון, להגה"ק המקובל רבי חיים הכהן זצ"ל, מגדולי הרבנים ארם צובה היה ידוע כפוסק הלכה ומקובל, תלמידו המובהק של רבי חיים ויטאל זי"ע, ובספרו שנדפס בשנת תק"א הביא שם (עמ' כד) כלשונו במדוייק של הספר שם טוב קטן.

ואכן אמירתו של מזמור כ"ז זכה והתפשט בכל תפוצות ישראל כמנהג קדוש וכסגולה גדולה, וכפי שכתב הגאון רבי מרדכי אב"ד וילעקאטש, בספרו שער המלך שהוא ספר כולל תוכחת מוסר והנהגות מכל השנה והוא מחולק לשבע שערים, ובשער הראשון על מעלת חודש אלול כתב וז"ל: באתי לדבר בענין המנהג היפה ונכון שנתפשט ברוב הקהילות הגדולות והקטנות שאומרים תיכף אחר התפילה פרשה ז"ך שבתהילים "לדוד ה' אורי וישעי" באתי להחזיק בשתי ידים במנהג הזה שלא יזיזו מזה הפרשה, וכל העם יודעים הטעם לשמש בזה הפרשה לפי שנאמר בה "לולא האמנתי לראות" המרמז על אלול, ומסיים את דבריו: "לכן תהא הפרשה הזאת חביבה על כל העולם ובפרט להבאים בסוד ה", עכ"ל. ספרו יצא באמסטרדם בשנת תקכ"ב.

וכן בקדש חזיתיה להגאון רבי ראובן ב"ר אברהם מאישטיפי, בספרו דרך ישרה (דף כט) שנדפס בשאלוניקי בשנת תקמ"ה, שכתב בזה"ל: "אחר עלינו לשבח יאמר אל תירא, וראיתי לאנשי מעשה שאומרים אחר התפילה מזמור כ"ז לדוד ה' אורי וישעי" ונ"ל שכך ראיתי בכתבי הרב ז"ל (נראה שכוונתו לשם טוב קטן) סוד גדול. האומר מזמור כ"ז מראש חודש אלול עד אחר שמחת תורה, ערב ובוקר אז הוא מובטח שיוציא ימיו ושנותיו בטוב ומעביר כל המקטריגים".

וכן כפי שהזכיר הגאון שער הכולל שהזכרנו לעיל שכן הביאו הרב החיד"א בספרו מורה באצבע (סי' לז) "מנהג טוב לאמר אחר כל תפילה מזמור לדוד ה' אורי. ובפרט מר"ח אלול עד הושענא רבה" עכ"ל. וראה עוד בספרו סנסן ליאיר שיצא בשנת תק"ן.

וכמובן וכפי שכתבנו למעלה מקורו של הגאון השער הכולל, הלא הוא סידורו של רבי שבתי שיצא בשנת תקנ"ד, וכן הלכו בעקבותיו רבי יעקב קאפיל, אשר הביאו בסידורו קול יעקבשנדפס גם בקאריץ בשנת תקנ"ח, וכמובן שכך הביאו רבנו הזקן בסידורו הק' וראה עוד אריכות בליקוטי תורה.

ואולי אפשר לומר כי אכן מקור הראשון למנהג זה הוא כפי שהבאנו מהגה"ק רבי בנימין ביינוש הכהן זצ"ל מקראטשין, בספרו שם טוב קטן, שנדפס בשנת תס"ו, והוא יצא הרבה לפני סידורו של רבי שבתי שנדפס רק בשנת תקנ"ד, וכפי שראינו שהסידור הנ"ל ציטט מילה במילה המנהג וטעמו מהספר שם טוב קטן, אבל ניתן לומר כי הגרא"ד לאוואוט נ"ע ראה לנכון להביא מהסידור ר' שבתי כמקור ראשון, כי כל עוד שהדברים התפרסמו בספר של קבלה או בספר של הלכה זה עדיין נשמר ליחידי סגולה או ליודעי חן, אבל כשהדבר מתפרסם ונכתב בסידור זה נותן גישה לכל אחד ואחת, ובכך אחרי שיצא לאור בפעם הראשונה בסידור זה של ר' שבתי, נתפשט המנהג וגרם להפצתו חוצה, ואכן פירסומו ומקומו בסידור תפילה מצאנו אותו בסידור רבי שבתי, וכפי שהגרא"ד לאוואוט נ"ע בעצמו כתב בשער הכולל "ואחר זה הסידור נמשכו בכל סידורי האשכנזים כמנהג ספרד לאמר זה המזמור בבוקר ובערב עד אחר שמיני עצרת" ודו"ק.

וראיתי שכבר הרגיש בזה, אחד מגדולי הפוסקים הגה"ק רבי אברהם לנדא זצ"ל אב"ד טשעכאנאוו, והביאו בסידורו צלותא דאברהם (עמ' ת) על אודות מנהג אמירת מזמור לדוד ה' וכתב שם בזה"ל: "בדרך כלל מיחסים עצם התקנה למקובל ר' שבתי זצ"ל, המפורסם בסידור עיבודו ע"פ כוונת האריז"ל, עליות העולמות, ברם ההנחה אינה מבוססת על יסוד הדייקנות, והרי בירור יסודי על המנהג בכללו, לשם אמירת דבר בשם אומרו מתוך הארת התהוותו והשתלשלותו הרי זה בא מרבי חיים הכהן תלמידו של רבי חיים ויטאל שכותב בספרו שערי רחמים".וראה עוד שם בסידור, שהגאון זצ"ל מביא באריכות גדולה את דברי שער הכולל הגרא"ד לאוואוט נ"ע שהזכרנו לעיל על מקור המנהג, על מקומו ועל טעמו.

אשר ע"כ רואים במוחש שמנהג זה קדמון הוא והיה ידוע עליו הרבה לפני צאתו לאור של סידורו של ר' שבתי, וזכה להתפרסם ברוב ככל קהילות ישראל.

ג. והנה הרבה טעמים נאמרו לאמירתו של תהלים זה בימי הרחמים והסליחות ובתקופת חגי תשרי, תלמידו של הרב המגיד, הגאון ר' פנחס הלוי הורוויץ זצ"ל רבה ואב"ד פרנקפורט כותב בספרו פנים יפות (פר' אחרי ד"ה ביד עתי) וז"ל: והנה נהגו לומר מן ר"ח אלול עד לאחר הסוכות מזמור כ"ז ושמעתי הטעם מפני שיש בו י"ג שמות הוי"ה כנגד י"ג מידות האומרים באלול, ונראה לפרש כל המזמור על סדר הימים אלו, שכן אמרו במדרש "אורי" בראש השנה, "וישעי" ביום כיפור, מפני שר"ה הוא יום הדין, שהלבנה מתכסה בו והקב"ה ברחמיו הוא מאיר לישראל כדכתיב בישעיה "ולנוגה הירח לא יאיר לך והיה לך לאור עולם , "וישעי" ביוהכ"פ שהוא יום רצון וישועה וקבלת התורה והמצוות ולוחות שניות, רמז לדבר כי "אורי וישעי" מספרם תרי"ג. עוד יש רמז כי ר"ה נקרא זכרון עם, כפורים הוא כמספר ה' אורי וישעי, ששניהם הוא תרל"ט, והוא רמז במ"ש במדרש שאמר הקב"ה לאדם הראשון סימן אתה לבניך כשם שיצאת בדימוס, כך בניך יצאו בר"ה בדימוס, ומז שמחל לו על עוון עץ הדעת, מספרו ג"כ תרל"ט, "ה' מעוז חיי" רומז על ימי החג שהם רומזים על שני חיי אדם, כמ"ש במדרש על הפסוק "תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך" אל תקרא "שובע" אלא "שבע" שהם שבע מצוות שישראל מקיימים בחג כמו שיבואר במקומו בפרשת אמור. ועוד רמז "מעוז חיי" שהם כמספר ימי סוכה, שכל א' מספרו קנ"א ואמר לשון "ממי אירא" בר"ה ויוהכ"פ שהם תחילת ימי הדין ואמר "ממי אפחד" בימי החג שבו נגמר הדין עם מסורת הפתקין. עכ"ל.

ובעקבותיו הלך הגה"צ רבי מנחם מענדל הגר זצ"ל האדמו"ר מוישאווא בנו של אהבת ישראל מויזניץ, והביאו בספרו שארית מנחם (ח"ב עמ' ריד) שע"פ פירושו של הפנים יפות, הנה מובא בגמרא תענית (דף ח ע"ב) שאין לבקש על שני דברים כאחד דאינו נענה אפילו על אחד מהם, והנה אנחנו שואלים בר"ה ויו"כ כמה וכמה בקשות, אך הענין הוא שכל הבקשות כוונתם לדבר אחד לעבודת השי"ת ולישב ולקבל פני השכינה שלא יהיה שום מניעה לעבודת השי"ת ולישב בבית ה' ולחזות בנועמו, וזה שאמר דוד המלך ע"ה, אע"פ שביקשתי הרבה בקשות, אבל אחת היא, והיא "אחת שאלתי מאת ה"' ולא יותר "שבתי בבית ה' כל ימי חיי". ולפיכך בחודש אלול ותשרי שאז אנו מבקשים מהשי"ת הרבה בקשות אומרים "לדוד ה' אורי" ובו הפסוק "אחת שאלתי מאת ה" מגלים אנו דעתנו שבקשתנו אחת היא, וכדאי שתתמלא עכ"ל.

וטעם יפה הובא בספר פרי צדיק לרבי צדוק מלובלין זצ"ל (ח"ה עמ' מד) אחרי שהביא את דברי בעל הטורים על הפסוק בספר דברים (ל, ו) "ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך" אשרא'ת ל'בבך ו'את ל'בב ר"ת אלול, לכך נהגו להשכים להתפלל סליחות מר"ח אלול ואילך, וכן "לולא האמנתי לראות בטוב ה" "לול"א" אותיות אלול, שמאלול ואילך חרדתי נגד ה' עכ"ל הבעל הטורים. והוסיף הפרי צדיק "שנרמז בפסוק "ומל" שבחודש אלול הוא זמן התשובה, וכן בתיבת "לולא" נרמז אותיות "אלול" שאז הזמן לתקן מעשיו כדי שלא יגרום החטא, כמו שנדרש מפסוק זה בגמרא ברכות (דף ד ע"א). וזה כוונת הבעל הטורים שכתב שמאלול ואילך חרדתי נגד ה' שזה נרמז ב"לולא" כאמור, ומטעם זה אומרים מזמור הזה בחודש אלול מפני שנזכר בו פסוק זה. שמטעם שנדרש "אורי" בר"ה ו"ישעי" ביוה"כ לא היו צריכים לאמרו רק בר"ה ויוכ"פ רק מפני שבו נרמז שבאלול צריך לתקן מעשיו שלא יגרום החטא, שמר"ח אלול מתחילין ימי רצון, ולכן מתחילין לומר מזמור זה דכתיב בו "לולא" האמנתי".

ועיין עוד להרב החיד"א בספרו חומת אנך (תהלים פרק כז) שכתב רמז זה "לולא האמנתי" אותיות "אלול" "קוה אל ה"' באלול "חזק ויאמץ" בעשרת ימי תשובה "וקוה אל ה" ביום הכפורים. ומקור דבריו של הרב החיד"א הוא מפירושו של הגה"ק רבי אברהם חיים כהן זצ"ל נינו של הסמ"ע על פירושו ארץ החיים על התהילים ושם הסביר "אותיות "לולא" הם אותיות "אלול", כי באלול יכולים לתקן מה שפגמו, ולכן יש במזמור זה י"ג שמות כנגד י"ג מדות הרחמים".

ובהיותי בזה ראיתי להגאון רבי אפרים זלמן מרגליות זצ"ל אשר מביא בספרו ה"מטה אפרים", והוא ספר ההלכה היסודי על מנהגי ימי הרחמים והסליחות, ובסדר הנהגות לחודש אלול (סימן תקפא ס' ו) פוסק שם: "נוהגים במדינות אלו מראש חודש אלול ואילך עד יום הכיפורים, לומר בכל יום, אחר גמר התפילה, מזמור כ"ז בתהילים "לדוד ה' אורי וישעי" בוקר וערב, ואומרים אחריו קדיש יתום, ואנו נוהגים לאומרו עד שמיני עצרת ועד בכלל, וגם נהגנו לאמרו בכל יום שיש בו מוסף אחר גמר תפילת שחרית קודם אין כמוך, ובערב אומרים אותו אחר תפילת המנחה, ויראה לי שבמקומות שאומרים אותו אחר גמר התפילה, אזי בר"ח יש להקדים מזמור ברכי נפשי למזמור אורי וישעי, וכן במקומות שאומרים אותו אחר תפילת שחרית ונוהגים ג"כ לומר שיר של יום אחר תפילת שחרית, יש להקדים השיר של יום לפי שהוא תדיר, וכן ברכי נפשי הוא תדיר בכל ר"ח, ובמקום שאין שם רק אבל אחד יש לומר שני המזמורים ברכי נפשי ואורי וישעי בלי הפסקת קדיש שלא להרבות בקדישים, אבל בין שיר של יום לאורי וישעי יש להפסיק באמירת קדיש בכל ענין שלא יהיה נראה שגם אורי וישעי הוא משיר של יום".

והנה בפירושו שם "אלף למטה" (ס"ק ו) , מסביר שיסוד מנהג אמירת המזמור הוא על פי דברי חכמינו במדרש שוחר טוב ש"אורי" זהו ראש השנה ו"וישעי" זהו יום הכיפורים, ובהמשך נאמר "כי יצפנני בסוכה"- הרומז לחג הסוכות.

אמנם זקנו של הרבי הגרא"ד לאוואוט נ"ע בספרו שער הכולל שם, לא מצא מקום כלל לטעם שהביא המטה אפרים מהמדרש, לאמירת "לדוד ה' אורי" בימים אלו, "דאטו כל הפסוקים שבתנ"ך שנמצאו שנדרשים על ר"ה ויו"כ יקבעו בסידור לאמר את כל המזמורים פעמיים בכל יום", ומשום הכי נתן הגאון הסברים יותר פנימיים לאמירת מזמור זה בימים אלו, "כי בר"ח נפתחו י"ג מקורים מי"ג מכילין דרחמי והם מתגלים ומאירים למטה, ולכך יש בו י"ג שמות הוי' נגד כו' וע"י אמירתו פועלים ומבטלים מעלינו הב"ד של מעלה מארי תריסין ומקטרגים שאין להם רשות לקרב כלל לדון אותנו אלא מלפניך משפטינו יצא ויש בו קמ"ח תיבות, שני פעמים ע"ד. ומביא שם עוד הסברו של רבנו הזקן בלקוטי תורה (ד"ה אני לדודי) אשר מן ר"ח אלול עד אחר יו"כ שבהם עמד משה בהר כימים הראשונים, מה אלו ברצון כו' הם ימי רצון. היינו התגלות רצון העליון י"ג מידות הרחמים ממקום עליון ביותר אשר שם כחשכה כאורה שיוכל להיות "נושא עון". אם צדקת מה תתן לו ורבו פשעיך מה תעשה לו. ובהמשך מביא הגאון הסבר אשר משווה פסוקי "לדוד ה' אורי" לפסוקי יציאת מצרים. ועוד שבשער התשובה (ח"א פרק מא ד"ה אחרי ה' תלכו) מבאר אדמו"ר האמצעי שמזמור "לדוד ה' אורי" שאומרים מר"ח אלול עד אחר יו"כ הוא שבימים הללו התגלות ממקום עליון ביותר כמו שיהיה לעתיד לבוא, והתגלות כזו הם בסגנון "אחד" עם "ה' אורי וישעי" "בזאת אני בוטח" "אחת שאלתי עכ"ל.

וראה עוד בספר יהל אור על התהלים, לכ"ק אדמו"ר הצ"צ זי"ע ש"ה' אורי" הוא בחינת "אל', "אל הוי' ויאר לי", ובחינת "אל" זהו התקון הראשון מי"ג מידות הרחמים המאירים בחודש אלול".

ד. והנה אחרי שהבאנו את צור מחצבתו של מנהג קדמון זה וטעמו ונימוקו עמו, יש לנו לברר על אודות תחילת זמן אמירתו, הנה כפי שהזכרנו לעיל ממה שכתב הרבי בספר היום יוםובספר המנהגים, מנהגינו הוא שמתחילין לומר "לדוד ה' אורי" ביום הראשון של ראש חודש אלול, וזאת אף שמנהג רוב ככל קהלות ישראל להתחיל לומר ביום השני של ר"ח וכפי שפסק הקיצור שולחן ערוך (סימן קכ"ח סעי' ב) להתחיל לומר אותו ביום ב' של ר"ח אלול .

וכן הובא בסידור צלותא דאברהם (עמ' ת) להגה"ק רבי אברהם לנדא זצ"ל אב"ד טשעכאנאוו  שכתב "מיום ב' של ראש חודש אלול עד שמחת תורה (ובתפוצות עד שמיני עצרת), אומרים מזמור זה בכל יום בבוקר אחר שיר של יום ובערב אחר תפילת מנחה, ובר"ח עצמו אחר ברכי נפשי".

אמנם אף שמנהג הנפוץ הוא להגידו מיום ב' דר"ח מנהגנו מנהג חב"ד אינו כן, אלא מתחילים מיום א' דר"ח. ומצאתי שכך נהג הגה"ק רבי שלום מקאידנאוו זצ"ל והביאו בספרו משמרת שלום (סימן מא ס"ק ב) אשר מביא בשם אבותיו הקדושים, שהיו מתחילין לתקוע בשופר ולומר לדוד ה' אורי ביום א' של ר"ח אלול, ובכך באמירת לדוד ה' אורי נהגו הם כמנהגנו ולא כמנהג העולם, ושם בספרו נותן ומחזק את הטעם למה צריך להתחיל באמירתו דווקא ביום א' דר"ח, כי ענין אמירתו קשורה לתקיעת שופר שמתחילים גם ביום א' דר"ח ולא יכולים להפריד בין האמירה של "לדוד ה" לתקיעת שופר אשר שניהם קשורים ומחוברים, ואם התקיעה מתחילה ביום א' דר"ח ה"ה נמי תחילת האמירה של "לדוד ה" גם ביום א' דר"ח דווקא ולא ביום ב'. והוסיף שם בענין תקיעת שופר ביום א' דווקא כי "דעת הרש"ל והלבוש והמ"ב והשל"ה והט"מ בשם מהרי"ל, ובספר עמק הברכה האריך מאד בזה בראיות ברורות וחזקות ובפלפולא רבה להתחיל דווקא מיום א' דר"ח, ובסוף סיים: "ואתם אחיי ורעיי וכו" בטענות חזקות מוצקות ומזוקקות שאין להתחיל ביום ב' דר"ח לתקוע אך ביום ראשון, משפטו חרוץ, לרוץ לגדור הפרץ, להחזיר דבר לבוריו, אשר היה סמוי מן העין, עין משפט, איש למראה עיניו ישפוט, והעושה כדת וכהלכה מה' ישא ברכה, עכ"ל. ועוד הוסיף שם: "אלה הדברים אשר דברתי אנכי הקטן מקטני עמינו להסיר מכשול מת"י ולתקן ע"ש, ובאמת לא הבנתי מה חסרון יש להתחיל מיום א' כי התקיעה בר"ח אלול הוא ענין גדול ובקול הזה נתגדל ונתקדש שמו של הקב"ה עכ"ל.

מדבריו למדנו שיש חשיבות גדולה להתחיל התקיעה ביום א' דר"ח אלול ומשום זה ג"כ להתחיל אמירת המזמור "לדוד ה' אורי" גם ביום א' דר"ח אלול כי קשורים הם אחד לשני, ולא כמנהג העולם להתחיל אמירתה ביום ב' דר"ח אלול.

והנה אף שמצינו סימוכין למנהגנו להתחיל אמירתו ביום א' וכפי שהביא המשמרת שלום וכך נהג מהר"א מקרלין כפי שהובא בדברי אהרן (עמ' רכג), עדיין יהיה קשה להסביר את מנהגנו ע"פ המשמרת שלום, כי הרי מנהגנו בענין התקיעה שונה היא ומתחילין אותו ביום ב' דר"ח אלול, ובכך א"א להגיד כטעמו, שהסיבה להתחלת המזמור "לדוד ה' אורי" ביום א' הוא כי גם ביום א' מתחילים בתקיעת שופר, ואחד קשור עם השני, אלא מנהגינו הוא שאמירת המזמור ביום א' דר"ח אלול ותחילת תקיעת שופר ביום ב' דר"ח אלול, ובזה הא גופא מדברי המשמרת שלום אחרי שהביא את גדולי הפוסקים בענין התקיעה ביום א' דר"ח דווקא ולא לדחות אותו ביום ב' וכדבריו שם "ובאמת לא הבנתי מה חסרון יש להתחיל מיום א' כי התקיעה בר"ח אלול הוא ענין גדול ובקול הזה נתגדל ונתקדש שמו של הקב"ה" איך דבריו יסתדרו למנהגנו להתחיל את תקיעת שופר ביום ב' דר"ח אלול ובאשר אמירת "לדוד ה' אורי" להתחילו ביום א' ולא כמנהג העולם להתחילו ביום ב' דר"ח, הרי אם כך אולי היה לנו לעשותו כמנהג העולם ולהתחיל אמירת המזמור ג"כ ביום ב' דר"ח אלול.

וכן כתב הרבי בספר המנהגים (מנהגי חודש אלול עמ' 53) וזלה"ק: "ביום ראשון דר"ח אלול מתחילין לומר לדוד ה' אורי", במשך יום ראשון דר"ח אלול תוקעים להתלמד ומתחילין לתקוע אחר התפלה ביום שני דר"ח התקיעות דחודש אלול – תשר"ת תש"ת תר"ת" עכלה"ק.

מדבריו הק' למדנו כמה פרטים: א. אמירת לדוד ה"' ביום א' דר"ח. ב. תקיעת שופר: יום א' דר"ח תוקעים להתלמד וביום ב' דר"ח תוקעים בפועל, וזאת אחרי התפילה. ג. סדר התקיעות: תשר"ת תש"ת תר"ת, היינו  עשרה קולות, ומנהגנו שונה ממנהג העולם לתקוע רק ארבעה קולות: תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה, כי מנהגנו, וכפי שהסביר הרבי (מובא בלקו"ש ח"ב עמ' 446) בעשרה קולות דווקא, שהם כנגד עשר כוחות הנפש.

וזכינו בדורנו לאור גדול אורו של עולם, אשר יתן לנו מענה לדברינו לעיל למה בפועל אמירת המזמור "לדוד ה' אורי" הוא ביום א' דר"ח אלול, כאשר התקיעה היא ביום ב', כאשר לכאורה היו צריכים להיות שניהם יחדיו וכפי שהסביר המשמרת שלום, למה שנוהגים לומר מזמור "לדוד ה' אורי" ביום א' דווקא שהוא קשור לתקיעות שעושים גם ביום א' דר"ח, והוא משיחת קודש של הרבי אשר נותן אור והסבר לדברים שנכתבו בספר המנהגים ובביאורו הנפלא זה מתרץ לנו כל הנקודות שהעלנו וגם מתרץ את המשמרת שלום, וכפי שנסביר בעזר צורי וגואלי.

הנה בשיחת קודש (שיחת א' דר"ח אלול תשמ"ב( מסביר הרבי בלשונו הזהב "והנה הנתינת כח לכללות העבודה דחודש אלול היא – בראש חודש אלול. שאז עלה משה רבינו להר לקבל לוחות אחרונות, ולכן מתחילים לתקוע בשופר בר"ח אלול, וענין זה מתחיל כבר ביום א׳ דר״ח אלול – ל׳ אב – כי אע״פ שישנה שקו״ט אם עליית משה רבינו להר היתה ביום א׳ דר״ח אלול או ביום ב׳ דר״ח אלול (כמובא בנו״כ השו״ע או״ח ר״ס תקפ״א) – הרי ידועה הוראת כ״ק מו״ח אדמו״ר שאע׳'פ שמתחילים לתקוע בשופר ביום ב׳ דר״ח אלול (דלא כאמירת המזמור ״לדוד ה׳ אורי וישעי גו״׳ שהתחלתו ביום א׳ דר״ח), הנה גם במשך יום א׳ דר״ח אלול תוקעין כדי להתלמד. ויש לומר שבתקיעת שופר דיום א׳ דר״ח שהיא כדי להתלמד, ישנו עילוי לגבי התקיעת שופר דיום ב׳ דר״ח ושאר ימי החודש. ובהקדים: עיקר הענין דתקיעת שופר הוא – תקיעה אחת, ״תקיעה גדולה״ כמבואר בכ״מ (ראה לקו״ת ר״ה ס, ג) שזהו ע״ד הענין ד״שופר גדול״, ״ולכן תוקעים ביוהכ״פ אחר נעילה תקיעה אחת, והוא מבחי׳ שופר גדול, כי תקיעות דר״ה זהו בחי׳ שופר סתם, אבל ביוהכ״פ .. הוא בחי׳ התגלות זו דשופר גדול״, זאת אומרת, שלאחרי התקיעות דר״ה (מאה קולות) באים לתכלית העילוי דתק״ש – ה״תקיעה גדולה״ שתוקעים בסיום וחותם ה״ימים נוראים״, לאחרי תפילת נעילה דיוהכ״פ. ועפ״ז יש לומר שהחילוק שבין תק״ש דיום ב׳ דר״ח אלול שאז תוקעים עשר קולות, לתק"ש דיום א' דר"ח אלול שתוקעים להתלמד – תקיעה סתם, הוא ע״ד החילוק שבין התקיעות דר׳׳ה – מאה קולות, לתקיעה גדולה – תקיעה סתם, שלאחרי תפילת נעילה. נוסף על הרמזים וכך שישנם בחילוקי הפרטים ד״תקיעה״, ״שברים״ ו״תרועה״, ישנו עיקר הענין דתק״ש – עצם קול השופר, שהרי ״כל הקולות כשרין בשופר״ (ר״ה כז, ע"ב). ועפ״ז ״כאשר מתחילים לתקוע ביום א׳ דר״ח אלול כדי להתלמד, הרי תיכף ומיד כאשר נשמע קול השופר (קודם תקיעת העשר קולות דיום ב׳ דר״ח) ישנו כבר עיקר הענין דתקיעת שופר, בדוגמת ה״תקיעה גדולה״ שבנעילת יוהכ׳'פ, תקיעה אחת בלבד, שלמעלה מהמאה קולות דר״ה (פרטי הענינים דתק״ש, ולא עצם ופשטות הענין דתק״ש – ע״ד בחי׳ ״שופר גדול״). זאת אומרת: היות ש״כל הקולות כשרים בשופר״, מובן, שהפנימיות שבקול השופר )איזה קול שיהי' ״כל הקולות״( הוא ע״ד הענין ד״תקיעה גדולה״ )ד״שופר גדול״(. ובנוגע לעניננו, כאשר תוקעים ביום א׳ דר׳׳ח אלול קול אחד (כדי להתלמד) מתוך כוונה גדולה, והרי הכוונה הכי גדולה היא – ״אליו ולא למדותיו״ (כנ״ל אודות המעלה דאיש פשוט), ומובן שזוהי ״תקיעה גדולה" מבלי הבט על אריכות התקיעה בכמות, ע״ד ומעין ה״תקיעה גדולה" שבנעילת יוהכ׳׳פ, שזהו הסיום ותכלית השלימות דתק״ש שבר״ה, ע״ד ומעין בחי׳ ״שופר גדול״ דלעתיד לבוא. וזהו כללות העילוי דחודש אלול, שאז נעשית ההכנה לכללות העבודה דר״ה ויוהכ׳׳פ, ומאחר ש״ראש חודש״ כולל את כל ימי החודש,מובן שענין זה נפעל כבר בר"ח אלול, החל מיום א' דר"ח אלול שאז מתחילים לתקוע בשופר "כדי להתלמד" שזוהי ההכנה לכללות העבודה דתק"ש שבר"ה, עד לתכלית השלימות שבזה, ה״תקיעה גדולה״ שבנעילת יוהכ״פ. ואדרבה: חודש אלול, הכלול ב״ראש חודש״ אלול, הרי זה הסיבה שעל ידה נפעל המסובב דכללות העבודה דר״ה ויוהכ׳׳פ, ומזה מובן שכללות העבודה דר״ה ויוהכ״פ כלולה כבר (בהעלם) בר״ח אלול .וכמרומז גם בזה ש״אני לדודי ודודי לי״ ראשי תיבות ״אלול״ וסופי תיבות ד׳ יו״ד׳ין, דקאי על הארבעים יום מר״ח אלול עד יוהכ׳׳פ, היינו, שגם עשי״ת, כולל ר״ה ויוהכ״פ, כלולים כבר בחודש אלול. ואע״פ שר״ה ויוהכ׳׳פ באים בסוף העבודה דחודש אלול, ובמודגש גם בזה שהרמז דד׳ יו״ד׳ין, מ' יום דחודש אלול עד לאחרי יוהכ״פ, הוא ב״סופי תיבות״ ד״אני לדודי ודודי לי״, הרי זה הסוף דתיבות אלו עצמם, והעיקר: ידוע הכלל שנעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן. עכלה"ק של הרבי.

מדברי הרבי למדנו חידוש גדול, שגם נותן לנו אור ודיוק בלשונו של הרבי בספר המנהגים "במשך יום ראשון דר"ח אלול תוקעים להתלמד" שתקיעה זו "להתלמד", היא הנעלית ביותר, ובעצם ביום א' דר"ח אלול התקיעה שעושים היא הכוללת של כל התקיעות, והיא הנקראת ״תקיעה גדולה" שבנעילת יוהכ׳׳פ, שזהו הסיום ותכלית השלימות דתק״ש שבר״ה, ע״ד ומעין בחינת ״שופר גדול״ דלעתיד לבוא. ובכך ברור הוא ועוד יותר, שזה מקשר עם אמירת "לדוד ה' אורי", ביום א' דר"ח דווקא, כי זה היום המיוחד והמיוחס, ובמעלתה של תקיעת שופר כי תיכף ומיד כאשר נשמע קול השופר ביום א' דר"ח אלול, קודם תקיעת העשרה קולות דיום ב׳ דר״ח ישנו כבר עיקר הענין דתקיעת שופר, בדוגמת ה״תקיעה גדולה״ שבנעילת יוהכ׳'פ, תקיעה אחת בלבד, שלמעלה מהמאה קולות דר״ה, וזה עולה בקנה אחד עם טעמו של המשמרת שלום להגידם יחד ביום א' דר"ח אלו ולא ביום ב' דר"ח, ועוד יותר מזה כי ע"פ מנהגנו באמירת המזמור ותקיעת השופר הוא השילוב הגדול ע"פ נגלה וע"פ הסוד בקיום ענין תקיעת שופר "שופר גדול" דלעתיד לבוא, כאשר ביום א' תוקעים להתלמד – תקיעה אחת, וביום ב' תוקעים – עשרה קולות.

ובכך תורתנו תורת חיים ומנהגנו מבאר מים חיים אשר מתחילים באמירת "לדוד ה' אורי" ביום א' דר"ח אלול, וזאת כאשר במשך היום הראשון דראש חודש אלול חל עלינו חובה לתקוע להתלמד, ומעלתה על התקיעה זו היא נעלית ביותר אפילו מתקיעתו של יום ב' דר"ח ובתקיעת שבשאר הימים, והוא כענין ה"תקיעה אחת" דיום הכיפורים, תקיעת שופר "שופר גדול" דלעתיד לבוא, ואז ניתן להתחיל ביום השני דראש חודש לתקוע אחר התפילה עשר תקיעות שהם  תשר"ת תש"ת תר"ת, שהם כנגד עשר כחות הנפש, אשר מזה מובן שגם התשובה דאלול, אף שבעיקר היא רק הזזה כללית, שייכת היא מכל מקום לכל הכחות".

ה. והנה כעת נשאר לנו לברר איפה קבעו את מקומו של המזמור "לדוד ה' אורי" בסדר התפילה, והנה בזה גם מצינו ריבוי מנהגים: הגה"ק רבי שלום מקאידנאוו זצ"ל בספרו משמרת שלום (שם) כותב, שנוהגים לאמרו אחר חזרת הש"ץ ותחנון שלאחריה קודם חצי קדיש, הן בשחרית והן במנחה.

וכן פסק הגאון ר' חיים צבי עהרנרייך זצ"ל רבה של מאד בהונגריה בספרו קצה המטה (על הספר מטה אפרים סי' תקפ"א ס"ק טז), וכן פסק הגאון ר' ישראל חיים פרידמאן זצ"ל אב"ד ק"ק ראחוב בספרו ליקוטי מהרי"ח (ח"ג על מנהגי חודש אלול) ועוד כתב טעם לדבר והוא שצריך לאמרו קודם הקדיש אחרי שמו"ע הוא כי במזמור "לדוד ה' אורי" כוונת י"ג מדות של רחמים ולכך יש בו י"ג שמות הוי"ה, ולכך אומרים אותו מר"ח אלול כי אז נפתחו הי"ג מקורות מי"ג מכילין דרחמי, ולכך יש שייכות למזמור הזה אחר תפילות שמו"ע דווקא כמו שאנו אומרים בכל השנה י"ג מדות הרחמים אחר תפלת י"ח וכמ"ש הלבוש תקפ"א שהי"ג מדות במקום תפילת שמונה עשרה וע"ש.

אמנם בסידור בית אהרן למנהגי קארלין וכן מנהגי סלאנים הוא לאמרו דווקא אחרי חצי קדיש ובשבת ור"ח אומרים אותו אחרי קדיש שלם.

ובכן המנהג הנפוץ בכל הקהילות הנוהגות ע"פ נוסח ספרד, לאמרו אחרי תפילת עלינו לשבח הנאמרת בסוף התפילה, והוא כדי להסמיכו לתקיעת שופר שנוהגים לתקוע אחרי התפילה.

אמנם מנהגנו מנהג חב"ד, וכפי שהזכרנו לעיל, שמיום א' דר"ח אלול ועד הושענא רבה ועד בכלל אומרים "לדוד ה' אורי" בשחרית אחר שיר של יום, ובמנחה קודם עלינו. אומרים קדיש יתום רק פעם אחת אחרי כל המזמורים, היינו שיר של יום ובר"ח: ברכי נפשי, "לדוד ה' אורי". וכן במנחה  לאחר קדיש תתקבל אומרים "לדוד ה' אורי" ועלינו, ורק אחרי עלינו אומרים קדיש יתום.

והנה באשר חסיד חב"ד שמתפלל במנין שבו נוהגים לומר "לדוד אורי" אחרי "עלינו", יאמר "עלינו" עם הציבור ואחר-כך "לדוד אורי", והוא ע"פ מה שכתב הרבי באג"ק (חלק יט עמ' תל) וע"ש.

ו. והנה כפי שכתבנו לעיל אשר מנהג אמירתו הוא בוקר וערב, מצאנו בענין אמירתו בערב חילוקי דעות ומנהגים בהגדרתה של "ערב" אשר יש שקבעו אותו בתפילת מנחה ויש שקבעו אותו בערבית.

והנה כדי להבין יסוד שני המנהגים למה לאחד קבעו בתפילת מנחה והשני בתפילת ערבית, ראיתי הסבר יפה מהגאון הרב מלכיאל צבי הלוי טננבוים זצ"ל, רבה של העיר לומזא בספרו שו"ת דברי מלכיאל (ח"ו סי' כג) אשר כתב בזה"ל: "הנה אצלנו (בעיר לומזא) המנהג לאומרו בערבית ולא במנחה. ומנהגים הללו הוזכרו באחרונים, וטעמם נראה דהנה מה שאומרים זה באלול עד שמיני עצרת הוא בשביל שבמדרש פרשת אחרי דרשוהו על יום הדין, שבאים שרי אומות העולם ללמד חוב על ישראל ע"ש. ואיתא בגמרא ראש השנה שלמעלה יש דין ביום ולא בלילה, וכמו בבית דין של מטה, ומצינו בגמרא סנהדרין שבי"ד היו יושבים עד אחר תמיד של בין הערבעיים, ולזה הנוהגים לאומרו במנחה ס"ל לאומרו בתחילת הדין ובסוף זמן הדין. והאומרים אותו בערבית, נראה טעמם משום שיש מדינות שאצלם יום בשעה שאצלנו לילה, וצ"ל שהכל תלוי כפי שהוא בירושלים, וכ"כ האחרונים, וא"כ יש בשאר מדינות בכל לילה איזה עת שאז הוא יום בירושלים, לזה קבעו לאומרו גם בערבית, ועכ"פ אצלם שתפסו לאומרו בסוף זמן הדין, אין צורך לאמרו בלילה, שאז לאו זמן דין הוא כלל לפי מנהגם, ובדרך כלל אין להקפיד בענינים כאלה, וככל מאן דעבדי לא משתבשי" עכ"ל. הרי לפנינו הסבר להבין חילוקי דעות במנהג של אמירת "לדוד ה' אורי" בתפילת ערב האם קבעו אותה בתפילת מנחה או בתפילת ערבית.

והנה מה שפסק הדברי מלכיאל שהכל תלוי כפי שהוא בירושלים, וכפי שכתבו האחרונים כוונתו במה שמצינו בספר מחשבות בעצה (פרפראות לחכמה סימן ח) להגאון ר' יעקב נתן וויסמאן זצ"ל אב"ד ק"ק טוראוו, שהביא כן לגבי אמירת הסליחות בחצות, שהכל תלוי בזמן שבירושלים שאז מתעוררים הרחמים. ולא כמהרי"א אסאד (סי ח) שלדעתו אינו תלוי בירושלים אלא כל מקום ומקום שנמצא בו.

ובאמת מנהג הזה התפשט בכל מקום לפי מנהגו, ודעתם של המטה אפרים שהזכרנו לעיל והגאון המשנ"ב הוא כמנהגנו היינו לאמרו בתפילת מנחה ולא בערבית, והק"ק שמתפללים נוסח אשכנז נוהגין לאמרו בתפילת ערבית וכן פסק האלף המגן (סי תקפ"א ס"ק י) וע"ש.

וגם במקום אמירתו בתפילה נחלקו בזה הפוסקים האם לאמרו לפני עלינו או אחרי עלינו, ויש דעות לכאן ולכאן, אלה שנהגו לאמרו אחרי עלינו, דעתם הוא משום הכלל של תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, ובכך עלינו תדיר ומזמור כ"ז אינו תדיר אלא זמני, ובכך אמירתו אחרי תפילת עלינו. וכן פסקו הגאון הרבבות אפרים (ח"א סי' שצב) וכן הובא בספר מועדי קודש (עמ' ט"ז) וע"ש. אמנם דעתם של המשמרת שלום והדברי אהרן שהזכרנו לעיל כמנהגנו מנהג חב"ד, לאחר קדיש תתקבל אומרים 'לדוד ה' אורי' ועלינו, ורק אחרי עלינו אומרים קדיש יתום, והטעם הוא שלא להרבות בקדישים וכפי שכתב השער הכולל, שהזכרנו לעיל.

ז. והנה כעת נשאר לנו לברר באשר מנהגנו לומר את המזמור "לדוד ה' אורי" עד אחרי מנחה של הושענא רבה והוא כדברי רבנו הזקן בסידור, ובכך מנהגנו בזה שונה הוא ממנהג העולם וכפי שהדגיש המטה אפרים וכן הביאו המשנ"ב שמנהג לאמרו עד שמיני עצרת (שמחת תורה) ועד בכלל.

הנה טעם מנהגנו בזה הוא טעם עליון, וכפי שהסביר זקנו של הרבי הגרא"ד לאוואוט נ"ע בספרו שער הכולל (סדר הושענות פרק מה ס"ק ו) "כי בהושענא רבה נשלמו הכ"ו ימים בריאת העולם, שהרי בכ"ה אלול נברא העולם, ומספר כ"ו הוא כמנין שם הוי' הגדול, שם הרחמים, וזהו סיומא דדינא, ואין צריך עוד לבקשת "ונפלינו אני ועמך" דהיינו סגולת אמירת "לדוד ה' אורי" ולכן גם בהושענא רבה במנחה אע"פ שכבר השלימו בשחרית כל סדר הפיוטים צריך לאמר "לדוד ה' אורי", אבל בליל שמיני עצרת שמקיפין בתורה עצמה, לא יוכלו עוד החצונים לקבל יניקה משם ע"ד, שאמרו חז"ל החזירוה כו' ולא קבלוה". עכ"ל.

מדבריו למדנו שהטעם שמסיימים לומר "לדוד ה' אורי" במנחה של הושענא רבה ולא כפי מנהג העולם עד שמיני עצרת ועד בכלל, הוא כי בהושענא רבה נשלם סגולת אמירת המזמור זה ופעולתו נעשתה, ובזמן שמקיפין בתורה אין מקום לאמירה זו, כי כבר נשלמו כ"ו הימים שהוא שם ה' הגדול שם הרחמים.

ולסיום דברינו נביא חידוש גדול של הרבי בענין אמירת "לדוד ה' אורי" אשר יש לו כוח של עדות כאשר "על פי שניים עדים יקום דבר", והוא גם בדרגה של אמירת שמע ישראל, ואמירת ויכולו בשבת. וכך הרבי מביא בהתוועדות שבת קודש פרשת תבוא תש"ל (שיחות-קודש תש"ל כרך ב, עמ' 498): אשר במנהג ישראל שאומרים המזמור "לדוד ה' אורי וישעי" פעמיים בכל יום: בשחרית ומנחה (או לפי מנהג נוסף בערבית, כפי המנהגים השונים בזה), הנה בפעם השנייה שאומרים מזמור זה מיתווסף יותר, כלומר, למרות שכבר בשחרית המתפלל אחז בדרגה של "ה' מעוז חיי", הנה בהגיע תפילת מנחה והוא אומר מזמור זה שוב הרי גם הענין ד"לדוד ה' אורי" הוא בדרגה גבוהה יותר. ובכך אמירת המזמור פעמיים ביום באה לבטא עניין של עדות, בהתאם למבואר בעניין אמירת קריאת שמע "פעמים בכל יום" שהעי"ן רבתי והדלי"ת רבתי הרי הוא עניין "עד", ואמירתו פעמיים מהווה ב' עדויות. ומעין זה מבואר בענין אמירת "ויכולו" בליל שבת-קודש פעמיים – כדי שיהיו שתי עדויות. וכך גם בענין אמירת "לדוד ה' אורי וישעי" על ידי אמירתו ב' פעמים מתהווה עניין עדות, אשר שני עדים משנים המציאות… וכאשר ישנן אותן שתי עבודות הרי מעניין "ומצאתי להם עד" מגיעים ל"מצאתי דוד עבדי", שזהו ענין הגאולה הבאה בהיסח הדעת, שאז מגיעים אכן למצב של "ממי אירא וממי אפחד", בביאת גוא"צ במהרה בימינו ממש.