-
שלושה חסידי חב"ד עורכים מסע מרגש ומגיעים אל העיירה הנידחת ציאילי, אשר אירחה בינות יתושיה ובקתותיה העלובות את הרב הצדיק רבי לוי יצחק נ"ע, שהוגלה וחי במקום. במסע שבו הגשימו השלושה חלום שנרקם בלבם משך שנים, וחוזרים עם גלגל הזמן עשרות שנים לתוך העבר • מסעו של הרב נפתלי צבי גוטליב ע"ה שהלך היום לעולמו, כפי שפורסם לפני כעשור • לכתבה המלאה
chabadinfo editor|כ׳ באב ה׳תשפ״בבשנת החמישים וחמש להסתלקותו של כ"ק הגה"ק המקובל רבי לוי יצחק נ"ע, אביו של הרבי מליובאוויטש, התגשם "חלום עתיק" בן למעלה מחמישים שנה: ביקור בציאילי – מקום גירושו של בעל ההילולא נ”ע, שגורש לשם על ידי השלטון הקומוניסטי ביום י"א שבט ה'ת"ש, עקב פעילותו הבלתי פוסקת בהפצת תורה ויהדות בין ההמונים בעיר מגורו והמחוז.
בתקופת שלטון הרשע הקומוניסטי לא ניתן היה, כמובן, לבקר במקום נידח זה, ורק לאחר פירוק ברית-המועצות והתכת מסך הברזל, חלה התעוררות לבקר במקום זה, אם כי, למעשה, לא בא הדבר לידי ביצוע עד כה. השנה התגשם החלום. למען האמת, היה זה חלומו של עורך ספר "תולדות לוי יצחק", הרב נפתלי צבי גוטליב, אשר עשרות שנים לא הפסיק לחלום ולדבר אודות ביקור בציאילי עד… עד שאמנם החלום קם והתגשם- – – למחרת כ' מנחם אב, יצאו מאלמא-אטא והרה”ח ר' נפתלי צבי גוטליב, בעמח"ס "תולדות לוי יצחק", מנכ"ל "קרן סיוע ליהודי קזחסטאן" הרב משה דוד כהן, והרה”ח ר' יום טוב יהודה קובלקין שי', אחד משלוחי הרבי באלמא-אטא.
היסוסים רבים נתלוו לביקור זה: איש לא ידע היכן המקום ומיקומו, באיזו דרך ניתן להגיע לשם, האם המקום עדיין נושא את אותו שם צ'יאילי, שכן קרה וקורה במאות רבות של ערים ועיירות בריה”מ לשעבר, ששמותיהם מתחלפים ומשתנים חדשים לבקרים. האם מגיעה לשם הרכבת כבעבר, האם ישנה גישה מסודרת למקום, ועוד.
המידע היחיד שהיה בידינו היה זכרונות הרבנית חנה ע”ה אשר הגיעה בעצמה לשם מספר פעמים, כדי להצטרף לבעלה לעזור לו בבדידותו ובמצוקתו הנוראה. בזכרונות אלה נאמר, כי העיר הכי קרובה לציאילי היא "קזיל ארדא", לשם הוגלו חסידים רבים בתקופת המלחמה, ואשר אחדים מהם אף זכו לבקר במחתרת ובהחבא אצל רבי לוי יצחק במקום גלותו, לעודדו ולהיות בחברתו. ובכן, המפתח היחיד הוא, אפוא, העיר קזיל-ארדא, הקרובה ביותר לציאילי. לעיר זו יוצא אחת ליום, מטוס קזחסטאני מאלמא-אטא, וחוזר אליה למחרת.
עשינו, אפוא, את דרכנו למטוס זה. עם נחיתתנו בקזיל-ארדא, הגיעו לשדה התעופה לקבל את פנינו ראש הקהילה היהודית ביחד עם עוד כמה מחברי הקהילה, מרוגשים לרגל הביקור היוצא-דופן של רבנים מארץ הקודש, שכפי הנראה לא זכו לשכמותו מאז הגיעו לעיר זו.
כדאי לציין, אגב, שהשליח ורבה הראשי של קזחסטאן, הרב ישעיה אלעזר הכהן שי', מקיים קשרים עם ראשי הקהילה בקזיל-ארדא ואף שולח להם מפעם לפעם תשמישי קדושה, מצות לפסח עבור הקהילה, כפי ששולח לשאר הקהילות היהודיות ברחבי קזחסטאן .
ראש הקהילה הצליח למצוא עבורנו בעל רכב, יליד ציאילי כבן 40, (הוריו התגוררו ביוון, ובתקופת המלחמה גורשו לגרוזיה, ומשם לציאילי יחד עם עוד תושבי רוסיה רבים שגורשו לשם). נהג זה מכיר את העיר כאת כף ידו, על כל מובאותיה ומוצאותיה. ובכן, היינו כבר על דרך המלך, בע"ה. וכי מה יכולנו לצפות ליותר מזה: נהג יליד המקום המכיר כל פינה במקום?!
אחרי שעתיים ומחצה שעות נסיעה, דרכו רגלינו במקום מבהיל זה, "ציאילי", אליו הגיע רבי לוי יצחק לפני כששים שנה, בודד וגלמוד, חלוש ותשוש, כואב ודואב. מעניין לקרוא על טיבו של מקום זה מתוך הספר “תולדות לוי יצחק” חלק ב' (קה"ת, ה'תשנ"ה), עמ' 595 ואילך, המצטט שם את זכרונות הרבנית חנה ע"ה. וכך נאמר שם:
אצל רבים מאד מעורר השם הזה – ציאילי – חלחלה וזעזוע. וכל כך למה?
עפרה – עפר תחוח, בוץ של עפר ומים, אשר אינה סופגת ואינה מתייבשת לעולם. היתושים המתהווים מהביצות, ממלאים את כל האויר ו'שותפים' לאדם בכל אשר יפנה: ברחוב, בבית, במטבח, בארונות, בכלי האוכל, במאכל ובמשקה; בלכת האדם לישון ובקומו ממטתו. בכל אשר תפנה יתוש קדמך.בתיה עשויים מחמר וטיח, קירותיה רטובים תמיד מזלעפות הגשם והברד, ורצפת הבית אף היא מעורבת מטיט וחמר. שלא כבערים אחרות בקושי משמש הבית כמסתור ומחסה מפני השמש והברד, השלג והקיטור ורוח הסערה המייבבת בכל שעות היממה. השמש הלוהטת בימות הקיץ מעלה מהעפר צחנה וסרחון הגורמים למחלות מסוכנות ומקצרות את חיי האדם".
למעשה, קשה היה למצוא עקבות רבות שיתאימו לתיאור שנתנה הרבנית למקום, ולתנאים ששררו בו לפני 60 שנה, מאחר והמקום שינה את פניו ללא הכר. מכפר קטן ומוזנח, הפכה ציאילי לעיירה גדולה ומסודרת. נמסר לנו, כי מחוז ציאילי (היינו, המחוז כולו) מונה כיום למעלה משלשים אלף נפש! העפר התחוח והבוץ שאינו סופג ואינו מתייבש לעולם נעלמו כלא היו. כיום יש במקום רשת כבישים עניפה המכסה את כל העיירה וכמעט שאין מקום שאליו הרכב אינו מגיע. גם היתושים הנוראים שכיסו את שמי ציאילי עפו לאן שעפו ואינם ניכרים כל כך. בתי החימר והטיח נהרסו עד היסוד ובמקומם צצו מבנים חדשים, ורק אי אלו בתים ישנים נשארו כמזכרת.
המטוס מאלמא-אטא איחר כשלוש שעות, ולכן הגענו לציאילי כאשר חשכת הלילה פרשה כבר את ממלכתה במקום. לא יכולנו להספיק רבות אותו ערב ונאלצנו ללון בחדר ששכרנו ב'מלון' המקומי. כן, גם דבר כזה ישנו כיום בציאילי: מלון!
הבה ונראה פירושו של "מלון" בציאילי
ובכן, ה'מלון' הוא מבנה ארוך בן 2 קומות ובו עשרות חדרים. מים בחדרים – מאן דכר שמיה; אין זכר לברזים, וגם באותם החדרים שקיים דבר כזה – אין בהם טיפת מים. כך, שפרט לכמה מיטות בכל חדר, אין שום דבר הנחוץ למתארח; לא מים, לא שרותים ואף לא טיפת אויר. בהגיענו למקום, היה הבנין חשוך, ורק מ"המשרד" בקע אור מעומעם, אך מכיון שלא היה לנו כל מוצא אחר נשארנו ללון בו תמורת מחיר של 10% בלבד מעלות של חדר בבית-מלון מן השורה…
אולם בעלותינו על יצוענו לישון, נתקפנו במחנות של יתושים שמלאו את החדר וזמזומיהם החרישו אזנינו. הרגשנו מעט-מהמעט את הרגשתו הנוראה של רבי לוי יצחק. איש מאיתנו כמעט ולא נתן תנומה לעפעפיו, עקב החום הנורא שקדח בראשנו. חיכינו בקוצר-רוח לפציעת השחר ונץ החמה, למען נוכל לעזוב כבר את המלון המעניין בן ארבעת האיקסים.
עם אור הבוקר עזבנו סוף סוף את המלון, והחילונו לבקר במרחבי העיירה כדי למצוא את המטרות שהצבנו לעצמנו. ראשית דרכנו היתה למצוא כמה מזקני המקום, כדי לדלות מהם פרטים אודות האיש הגדול בענקים שהתגורר בסביבתם ארבע שנים תמימות. שאלנו ותרנו כה וכה, כל קשיש שפגשנו האם זכור לו 'ראבין יהודי' שהתגורר בקרבם, אך איש מהם לא שמע ולא ידע. הבנו כי חבל על המאמצים שלנו, היות ואוכלוסיית המקום צעירה יחסית, ואיש אינו יודע מאומה אודותיו.
מכיוון שכך, נסינו מזלנו למצוא לפחות בתי-חימר בודדים העונים לתיאורה של הרבנית, ואשר יתנו לנו הבנת-מה על התנאים בהם חי רבי לוי יצחק.
עלינו לציין, אגב, כי רבים מהמבנים בהם ביקרנו נבנו מחדש או שופצו, אך כפי שנמסר לנו על ידי התושבים במקום, מרביתם הוקמו מחדש על אותו מקום עצמו.אחרי כמה סיבובים בכל העיירה מצאנו סוף סוף את אשר חיפשנו. נכנסנו לאחד מבתי החימר האלה, אשר לפי מראהו ולפי עדות יושביו הוקם לפני הקמת השלטון הקומוניסטי, ובדקנוהו מכל פינותיו וזוויותיו, מוצאיו ומובאיו. כשנסינו לתאר לעצמנו בביקורנו ב'בית' זה את התנאים הדומים בהם חי מוהרלוי”צ, נתקפנו חלחלה, והרי אינו דומה ראיה לשמיעה וכתיבה. התמונות שלפנינו יכולות להדגים לנו במקום אלפי מילים, משמעותם של התנאים האלה.
כדי להבין הכל ביתר בהירות, נקרא מספר ציטוטים מתוך זכרונות הרבנית ע"ה, כפי שמסופר בספר "תולדות לוי יצחק", חלק ב':
"החדר שלנו היה בדירה של אחד ממשפחת הטוטרים: בעל, אשה וילד קטן. בכדי להיכנס לחדר, צריך היה לעבור פרוזדור שכולו רטוב מבוץ, ויתושים רבים ששרצו שם החשיכו את האור. מהפרוזדור היה צורך לעבור דרך חדר האוכל וחדר השינה של בעלי הבית, עדי הגיענו לחדרנו הקטן. כדי לשתות מעט מים היה דרוש לחכות זמן ניכר עד שהחול שקע, ורק לאחר מכן אפשר היה לשתות מהמים. בכלל קשה היה להשיג מים והדבר לא עלה לנו בקלות.
בלילה הארנו את חדרנו במנורה קטנה שהיה אתנו. החום בקיץ היה קשה מאד, קשה מנשוא. לעת ערב, כאשר חטפה אותנו השינה, קפצה עלינו רוגזם של היתושים. זמזומיהם ועקיצותיהם הפריעו לנו במאד ולא יכולנו להפטר מהם. התגוננות אחת היתה נגדם: הסתגרות מוחלטת וסתימת כל חור וסדק פתוח שבחדר למען לא יחדור יתוש פנימה.
אפשרות שניה היתה להצית אש בחמרים המעלים עשן סמיך אשר היה מגרש באופן זמני את בעלי החיים הבלתי-קרואים שלנו, אך אפשרות זו היתה קשה במיוחד, בגלל העשן המחניק.
בתי המגורים – בקושי היו מתאימים אף לקיץ. תנורי הסקה לא היו, וגם חמרי הסקה לא ניתן להשיג. קירות הבית עשויים מחימר, ובימי החורף רטובים היו ממי הגשמים, או שהעלו עובש. עם השכמת הבוקר, אי אפשר היה ללבוש את הנעליים בטרם נוגבו היטב מרטיבותם".
בתורה אחר דרכים לגרש את הקור מהבית, גילתה הרבנית מֵתָקן תנורים יהודי, ולפי בקשתה ניגש מיד להתקין תנור אשר ישמש גם לחימום וגם לבישול. מאחר שאי אפשר היה להשיג לבנים, עמלה הרבנית קשות לאסוף ולקבץ אחד לאחד עד אשר סוף סוף יכלו להקים את התנור המיוחל.
ברם, עם התקנת התנור טרם נפתרה הבעיה. דומה שהבעיות רק התחילו: ראשית, היאך ניתן להשיג חומר הסקה. בעיה לא פחות קטנה היתה – העשן. עשנו של התנור עבר דרך אותה ארובה של בעלת הבית, וכאשר הודלקו שני התנורים יחד, היה חודר העשן הסמיך לחדרו של הרב ולא היתה כל אפשרות להשאר בבית. העשן בקע דרך חורים וסדקים; חדר לכל פינה שבבית, וכל אשר בבית נתמלא פיח שחור משחור.לא אחת, כאשר התגברה שנאת ישראל שבה, הדליקה את תנורה בחוזק רב, כדי שהעשן יחדור היטב לביתו!
ההתייצבות בתחנת המשטרה המקומית
ביקרנו בתחנת המשטרה המקומית המשופצת, שהיתה מרוחקת מביתו ארבעה קילומטרים, ובה נאלץ רבי לוי יצחק להתייצב אישית אחת לעשרה ימים, בימות החול או בשבתות וחגים.
ועל כך כותבת הרבנית:"על פי הנוהלים שהונהגו ע"י הנ.ק.וו.ד, היה על האסיר שהוגלה להתייצב בפניהם אחת לעשרה ימים ולחתום על נוכחותו. הקושי הגדול ביותר התעורר, כאשר היום העשירי חל בשבת קודש. מלבד החתימה עצמה, היה על האסיר לקחת אתו את התעודה האישית שלו,דבר הכרוך בחילול שבת. לפעמים התגברו על קושי זה בכך שהיו מוסרים את התעודה לנערה נכרית אשר הוגלתה אף היא, והיא היתה נלוית לאסיר.
אחד האסירים שהיה שם, יהודי שומר שבת, היה חותם ביד שמאל ובשינוי אותיות. הוא היה חובש את ידו הימנית בתחבושות, בתואנה כי ידו כואבת. פעם אחת כשהגיע היהודי להתייצב בשבת, שאלו השוטר באירוניה מדוע כל אימת שהוא מתייצב בשבת כואבת לו היד הימנית… השוטר רמז לו במלים ברורות, כי בל יחשוב שיוכל גם להבא לרמותו, וכי עליו לדעת כי שבוי היה בידי הנ.ק.וו.ד. ולא יוכל לעשות שבת לעצמו.
"באם תמשך במנהגך" – הזהירו בצורה חד משמעית – "יגלו אותך לאוראל (מקום מרוחק ונידח) בין קאזאחים פראיים-למחצה, משם לא תזכה לשוב לעולם!"המקום בו היו צריכים להתייצב מרוחק היה ארבעה קילומטרים מבית הרב. הדרך היתה קשה למדי: בקיץ – תחת האש הלוהטת, ובחורף – דרך ערימות השלג והבוץ. ואם לא היה די בכך, צריך היה האסיר להתאזר בכוחות נפשיים עילאיים למען יוכל לעמוד בכל התלאה המוכנה לו ולענות נכונה על כל השאלות המביכות שהיו מעמידים בפניו.
מה הפלא, שכאשר חזר הרב מהתייצבותו, בקושי שרך את רגליו עד לביתו, כל עוד נפשו בו!"
ה'מ א פ י ה'
הגענו לבנין המאפיה המקומית הישנה-נושנה. לפי המשוער, זהו המקום בו מתארת הרבנית את הקשיים הנוראים שהיו לרבי לוי יצחק בעמדו מדי יום שעות רבות ביחד עם אספסוף של אסירים, עבריינים, רוצחים, שודדים ומגורשים מכל מיני מדינות, שליוו את נוכחותם בצעקות, קללות ותגרות ידיים כדי להשיג פת לחם האמור להספיק לו למשך שלשה ימים תמימים!על כך כותבת הרבנית:
"פרשה בפני עצמה, במקום גלותו החדש, היתה השגת ככר לחם. הדבר היה כרוך בקשיים מרובים, ולא אחת היו מוותרים על הלחם הקלוקל הזה ובלבד שלא לעמוד בכל הסבל, העינוי, הביזוי וההשפלה אשר היו כרוכים בהשגת ככר לחם במשקל קילוגרם אחד או פחות, אשר צריך היה להספיק לבעליו למשך שלושה ימים רצופים!
השלב הראשון היה להקדים, לצאת מהבית ולהגיע למקום חלוקת הלחם זמן ניכר לפני התחלת החלוקה, כדי לעמוד בראש התור. במרבית המקרים היתה כמות הלחם מספיקה רק לחלק הראשון של העומדים בתור, ואילו אנשי השורה אמצעית והבאים אחריהם נאלצו לחזור בידים ריקות.
האספסוף שהגיע לחלוקת הלחם היה מורכב מטיפוסים שונים ומשונים, אסירים או עבריינים שהוגלו מכל מיני מדינות. בליל שפות נשמע במקום, וכל אחד נדחק לראש התור, בליווי צעקות וקללות אשר לא אחת הביאו לתגרות ידים חריפות.
כדי להקל על השלטת סדר במקום, היו נערכים קבוצות קבוצות של עשרה איש, אשר בחרו מתוכם "ראש", ועליו היה לדאוג להם. לפחות אחד מהם היה בטוח בלחמו – ראש הקבוצה אשר ידע לדאוג לעצמו לא פחות מאשר לבני חבורתו…
למרות שהרב לבוש היה בלבוש פשוט כדי שלא לעורר תשומת לב, לא יכול היה להעלים את תווי פניו העדינים ופרצופו היהודי אשר משכו את תשומת לבם של האיכרים המגושמים. אף אלה הבינו כי אין להתייחס אליו כאל שאר האסירים, וכי זכאי הוא ליחס של דרך ארץ והערצה, ואמנם, לא אחת קרה שאלו שעמדו בראש תור ניסו "להגניב" אותו לפניהם, כדי להקל מעליו את קושי העמידה בתור.
פעם בעת מצוקה חמורה, לא היה לרב לחם לאכול במשך חודש ימים, ואילו לבעלת הבית, שעבודתה היתה אצל אישים הקרובים למלכות לא חסר מאומה ותמיד חזרה לביתה כשבידיה סלים מלאים. מיד עם הגיעה הביתה היתה מאספת את העזים, החזירים והכלבים, והיתה מלעיטה אותם בלחם ללא הגבלה, כי על כן, בעלי-החיים היו עולים בעיניה פי-כמה בערכם מבני אנוש להם לא היתה מסכימה בשום פנים להעניק מלחמה! <#ב>
ב י ת ה ד וא ר
איתרנו את בנין הדאר, בו היה ר' לוי'ק מבקר לשם קבלת חבילת מצרכי מזון שהרבנית היתה שולחת לו מפעם לפעם, או מכתבים מהרבנית שהיתה היחידה שהותר לה לשלוח מכתבים לבעלה, או לקבל ממנו מכתבים. מכאן גם שלח אליה את מכתביו, וכן את המכתב היחיד והידוע ששלח לבנו-בכורו כ"ק הרבי, מיום ועש"ק ה' אדר ב' תש"ג (11/3/43), דלהלן:
(ה' אדר ב' תש"ג) 11/3/43
"ילדי היקרים והאהובים. לפני מספר שבועות כתבנו לכם, ובלי לחכות למענה אני כותב שוב, אני גר כאן כמעט 4 שנים ואמא הגיעה (הנה) לפני שנתיים לחג הפסח, באופן זמני. (היא) חשבה לחזור לבית, אך עקב המלחמה נשארה כאן. כל הרכוש שלנו – שמיכות וכדומה – נשאר בבית, ואנחנו נשארנו בלי כלום, וללא כל אמצעי קיום. אנחנו ב"ה חיים, אך הבריאות שלנו – לקויה, חלשה מאד, ולעיתים קרובות אנו חולים. וכמה עז היה חפצנו להיות לעת זיקנה על יד הילדים. אנחנו כאן בין זרים, ומכרים אין. אני מבקש מכם מיד עם קבלת מכתב זה לכתוב לנו על בריאותכם ואיך אתם חיים, ולשלוח לנו חבילה עם בגדים ולבנים חמים ובד (לתפירת) חליפות – עבורי – וכן נעליים מידה 43, ולאמא מידה 38 וכדומה. כמו כן מזון – שמן, קוקוס וכדומה. בלי סבלנות מחכים למכתב מכם. מנשק אתכם חזק, אביכם – לויק. דרישת שלום מאמא. במכתב הבא היא ג"כ תכתוב"
"מחריד לציין כי המכתב המזעזע שנשלח בדאר רשום ואקספרס והמדבר בחיי נפש ממש, נשלח ביום 11/3/43, ואילו על הגלויה עצמה מופיעים חותמות מתאריך 19 במאי 34. כלומר, שלטונות הדאר מצאו לנכון, שחדשיים ומעלה הוא פרק זמן סביר להעביר מכתב לתעודתו, מכתב רשום ואקפרס…".
"אגב, זהו המסמך היחיד שיש בידינו מהמכתבים ששיגר רבי לוי יצחק לבנו הרבי, ולא ידוע לנו פרטים אחרים אודות קשרי מכתבים ביניהם. מה שידוע הוא סיפורה של הרבנית חנה ע"ה שסיפרה ברבות השנים להרה"ח ר' בעריל יוניק שי', כי באחת האגרות כתב להם, כי "לעולם לא ימחול לעצמו על אשר יצא את רוסיה והשאירם שם". – – – (תולדות לוי יצחק ח"ב, עמ' 627 – 628).צילום: רוני מתיתיהו
תגיות: קזחסטאן