שניאור חביב, בית משיח
1.
פרשת אלאור אזריה עלתה שוב לכותרות בשבוע שעבר בעקבות ההרשעה הצפויה של החייל שירה במחבל הכפות בחברון. כצפוי, הרכב השופטים הרשיע את אלאור בהריגה ותהום הארץ. אלו הדורשים אותו לשבח ואלו הדורשים אותו לגנאי.
בקצוות נשמעו כרגיל הקולות המוכרים מכאן ומכאן. אלו שראו במעשו של אזריה מעשה גבורה אצילי וחבורת ההזויים מן הצד השני שהתייחסו לאירוע כאילו התרחש בבית מרקחת בשוויץ, וטענו שמדובר בפושע נקלה, שהרג בדם קר צעיר כפות וחסר ישע שצריך להיענש על כך.
בתוך כל המלל והפרשנויות ההפגנות ההצהרות והגינויים, יצא לי לשמוע איש תקשורת בכיר שאינו מזוהה עם חוגי הימין שניתח את הדברים מנקודת מבטו.
"אי אפשר להפריד בין המעשה לבין הרקע. זה לא נכון לנתק את הדיון מכל מה שהתרחש קודם לכן ולבחון אותו כאילו התרחש בתנאי מעבדה. גם אם נאמר שאלאור אכן הפר את הוראות הפתיחה באש", אמר אותו איש תקשורת, "הרי שעל כך צריך לשפוט אותו. כלומר, המשפט צריך להיות על הפרת נהלי הפתיחה באש ולא על הריגה. משום שהוא לא ביצע באמת עברה מוסרית, אחרי הכל, האירוע היה יכול להסתיים באותה תוצאה, אלא שבניגוד לכללים ולהוראות, אלאור נטל את החוק לידיים, ועל כך בלבד, הוא צריך להישפט ולהיענש".
עד כאן תוכן דבריו של אותו איש תקשורת שכאמור לא נמנה עם תומכי בנצי גופשטיין, וארגוני המשפחה. פשוט אדם רציונלי שהשמיע קול הגיוני ופשוט.
2.
כרגיל, הניתוח או התובנה הזו שלו, הביאו אותי לחשוב על דברים שמתרחשים אצלנו. גם אצלנו ישנם נהלים והוראות וחוקים. ישנם כאלו שמקפידים עליהם קלה כבחמורה וישנם גם כאלו שדשים אותם בעקביהם. לאחרונה יצא לי להיות עד לביקורת נוקבת נגד אלו שאולי עושים מעשים טובים אך לא נצמדים לנהלים ולהוראות במדויק. היה עצוב לשמוע את כל הרעות החולות שייחסו לאותם אנשים. השיח היה כה זועם, אלים וגבל בשנאה שזה היה כואב לראות חסידים שמתבטאים בצורה כל כך קיצונית כלפי אחיהם.
ואז נזכרתי בשיחות המפורסמות של שבתות אלו בשנת תנש"א. היה זה ערב מלחמת המפרץ, רוחות המלחמה במפרץ הפרסי התלהטו ובני ישראל נרעשו ונתבהלו. בתוך כל המהומה והמסכות, קולו של הרבי היה היחיד שנשמע בקול רם וברור – אין מה לפחד. ארץ ישראל היא המקום הבטוח ביותר, ארץ אשר עיני אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה.
אלא שקולו של הרבי הפריע כרגיל למאן דהו, שאץ רץ לצווח ככרוכיה. הלה פער את פיו הדולף והתבטא בגנותם של עם ישראל כשהוא משמיע איומים נוראיים על העם היושב בציון.
הרבי, שנהג להבליג על התקפותיו כאשר פגעו בכבודו, חרג מהרגלו כאשר הפגיעה הייתה בעם ישראל. בסדרה של שיחות שהחלו בפרשת ויחי דיבר הרבי על מעלתן של ישראל והתבטא בביטויים חריפים מאוד נגד כל מי שמעז לפגוע בבת עינו של הקדוש ברוך הוא.
אותם יהודים, עליהם הגן הרבי. גם הם לא שמרו על קלה כבחמורה. ייתכן שאף דשו אי אלו מצוות בעקביהם. ולא הקפידו על כל הנהלים שבורא עולם קבע בבריאה. למרות זאת, הרבי לימד עליהם זכות והתייחס אליהם כבנים יחידים שנולדו להוריהם לעת זקנותם.
3.
אין ספק שהנהלים הם חשובים. בכל מסגרת נהלים הם ערך עליון. הם נועדו להשכין שלום, סדר, משמעת, חיים משותפים, ואפילו להציל חיים. אבל צריך לזכור שכל הגדלות של התלמוד הוא להביא לידי מעשה. וגם כשנהלים אלו ואחרים נידשים לעיתים תחת סוליותיהם השחוקות מהליכה למבצעים של פעילים כאלו ואחרים, הם עדיין חסידים ועדיין אהובים כבנים יחידים שנולדו להוריהם לעת זיקנותם.