הילדים חוזרים ללימודים – ההורים יוצאים לחופש?

שניאור חביב, בית משיח

1.

ראש חודש אלול. מאז שאני זוכר את עצמי יש בי אהבה מיוחדת ליום הזה. כמה התרגשות, ציפיה, דריכות, מתח, כמה פרפורי לב, כמה משמעות מקופלים בתוך המשפט הזה. יום של התחלות חדשות. ניחוחות של התחדשות, של דף חלק, של הזדמנויות חדשות. כמו לסדר מחדש את החיילים על הלוח אחרי משחק שחמט ארוך שהסתיים בתיקו.

שנת לימודים חדשה מתחילה. תינוקות של בית רבן עם הילקוט שעל גבם יצעדו נרגשים לתלמודי התורה, הבנות תצעדנה לבתי הספר בתקווה שכולם אכן יכנסו לכיתות חדשות, צבועות, מקושטות מריחות ריח טרי של צבע וחומרי ניקוי.

מורים נרגשים, חלקם חדשים, חלקם וותיקים יקבלו אותם בחיוך, אולי בממתק מוצמד לברכה מלומצנת או אפילו איזה פרס אישי בעל אמירה ממחסני אבות ובנים.

ואנחנו ההורים הנרגשים לא פחות, נלווה סוף סוף את בנינו ובנותינו לכיתותיהם החדשות. ובליבנו תפילה חרישית לבורא עולם שתהא שנה זו הבאה עלינו שנת ברכה, שנת הצלחה, שנת לימוד שנת מיצוי יכולות, שנה שתעבור בשלום, שנה שבה תהיה כימיה טובה עם המורה החדש. שיבין אותו ויסתדר איתו.

ואחרי שניפרד בלב נרגש, ניתן חיבוק חזק ומעודד, נברך בהצלחה פעם ועוד פעם, ננפנף לשלום. ניפרד, נלך, נסתובב ננפנף שוב ונחייך, נתרחק עוד ושוב נסתובב וננפנף שוב. ואז כשנוודא שהוא או היא אכן נכנסו לכיתה / לבית הספר / לגן / לישיבה/ להסעה, נתחיל להתרחק מהר מהר, נשחרר עם או בלי משים, אנחת רווחה גדולה על סיומו הרשמי של החופש הגדול. סוף סוף הם חוזרים למקומם הטבעי, שם בעזרת בורא עולם כל-יכול הם ילמדו, יתחנכו ויהפכו להיות חסידים דגולים יראי שמיים ולמדנים בעזרת ה'. ועכשיו סוף סוף מתחיל החופש הגדול האמיתי.

2.

אז זהו, שלא. נכון שבתלמוד תורה או בבית הספר יהיו לילדים ולילדות שלנו בעזרת ה' מורים ומורות מעולים, מסורים וחסידיים שיעשו הכל כדי ללטש את היהלום שהפקדנו בידיים שלהם. שיטעו בהם אהבת תורה ומידות טובות והתקשרות חסידית. אבל זה לא אומר שאנחנו יכולים לצאת לחופש בעניין הזה.

בחדר, אני כבר לא זוכר באיזו כיתה, היה לנו מורה שמעולם לא השתמש בכיתה במילה 'חופש'. הוא הקפיד לומר 'בין הזמנים'. 'במתים חופשי' הוא היה אומר תמיד ומתקן את מי שהשתמש במילה הזו. למורים אולי יש חופשה מהילדים שלנו, אבל לנו אין הפריווילגיה הזו. לא חופש גדול ולא חופש קטן. איש לא יעשה את העבודה עבורנו ואם נסמוך על המורים, המורות והצוות החינוכי שיחנך עבורנו את הילדים, הם לא יגיעו רחוק. ואולי דווקא כן… ח"ו.

3.

בהשגחה פרטית למדנו בתניא היומי בימים אלו על השוני שיש בין הנשמות. למרות שלכולם אותה תורה ואותן מצוות, הרי שלכל אחד לפי שורש נשמתו, באופן של 'גורל ממש', יש לו עניין מסויים שעליו לתקן בעולם וזו מטרת ירידת נשמתו לעולם הזה.

אנחנו חייבים בכל המצוות, אבל כפי שמצוטט מהגמרא את האמורא ששאל את חבירו "אבוך, במה הווי זהיר טפי"? – אביך, במה היה זהיר יותר? כלומר, לכל אחד יש מצווה מיוחדת שבה הוא צריך להיות 'זהיר טפי'. וכפי שמוסבר בחסידות, שדרך אותה מצווה זוהרים כל התורה ומצוות שלנו. היא השער שדרכה עולים כל התורה והמצוות שלנו, היא המצווה גורמת ליהדות שלנו לזהור.

חשבתי על זה, שהרעיון הזה הוא גם יסוד גדול בחינוך. הרי יסוד היסודות בחינוך הוא להיות דוגמא אנחנו אנחנו גם לנו בחינוך, לא תמיד אנחנו יכולים להקפיד על הכל, להיות דוגמה למה שאנחנו מחנכים. הבעיה, שמרות שאנחנו משתדלים בדרך כלל אנחנו לא תמיד מצליחים להיות מופת למה שאנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו (ושימו את הפסיק לפני או אחרי ה'בדרך כלל' בהתאם למצב)

אבל חשוב שיהיה לנו 'זהיר טפי' משהו אחד שכשישאלו את הבן שלנו אבוך, או אימוך במאי הווי זהיר טפי, הוא מיד יוכל לענות.

מצווה אחת שעליה אנחנו מוסרים את הנפש. עליה אנחנו הולכים עד הסוף בלי לראות בעיניים. הקפדה כלשהי (הידור, לא כעס. כן?), מעשה טוב ואפילו הנהגה חסידית שתאיר את כל החינוך שלנו. משהו שיגרום לכל מה שאנחנו מדברים עליו עם הילדים, והוא נותר איכשהו פחות או יותר בעולם הדיבור, שיקום, שיהיה, שיאיר ויזהיר.