"המבט התורני על מציאותו של הרבי"

ראיין: אברהם רייניץ, בית משיח

לקראת ג' תמוז – היום שמעמיד אותנו בקונפליקט בין תוכנו של היום כפי שמובא רבות בשיחותיו של הרבי, "אתחלתא דגאולה", לבין מה שנראה לעיני בשר שלנו, כיום בו החל ההעלם וההסתר הגדול ביותר,
– בחרנו לשוחח על משמעותו של היום, עם הגאון החסיד הרב העשיל גרינברג שליט"א, שליח הרבי מלך המשיח שליט"א בוויליאמסויל במשך עשרות שנים ומחבר הספר "פאר המלך" על הלכות תפילין ברמב"ם.

הרב גרינברג, מלבד היותו למדן מופלג ובקיא עצום בש"ס ופוסקים – מוכר כבעל הסברה נפלאה, שהרצאותיו קירבו אלפי יהודים לרבי ולחסידות.

הרב העשיל גרינברג, מתקרבים ליום ג' בתמוז. מה המשמעות של היום הזה בעבורך?

ג' תמוז, היה יום יחסית אלמוני עד לאחרונה. אם נלך אחורה לתחילתה של ההיסטוריה היהודית, נגלה שג' תמוז היה היום שיהושע העמיד את השמש הזורחת בכיבוש ארץ ישראל. "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון".

כאשר הרבי הריי"צ שוחרר מהכלא לגלות בקסטרמה בשנת תרפ"ז, היום השלישי בחודש תמוז קיבל כבר קצת פרסום. עם זאת, גם אז, חשיבותו של היום עומעמה בצל ימי הגאולה י"ב י"ג תמוז, בהם הרבי הריי"צ שוחרר לחלוטין מידי הקומוניסטים.

זה המשיך כך עד ג' תמוז תשנ"ד. מאז ועד היום, זהו התאריך שעומד לנגד עינינו בכל יום ויום, ומכיל משמעות רבה עבורנו.

יש הרבה שידברו על האירועים שהתרחשו באותו היום בהיסטוריה היהודית, ועל מה שקרה בג' תמוז תשנ"ד. אך ברשותכם, אחיי החסידים, אתמקד לא מה ג' תמוז כן אומר, אלא במה שהוא לא אומר. אני מאמין שבנקודות הבאות יש תמימות דעים במשפחת חסידי חב"ד ליובאוויטש יצ"ו.

• הנצחיות והרלוונטיות של תורת הרבי בוודאי שלא הפסיקה בג' תמוז.

• הצורך לקיים את מבצעי הרבי, להגיע לכל יהודי באהבה ללא תנאים – כמובן שלא פחות חשוב מאז ג' תמוז.

• נוכחותו של הרבי והשפעתו על חיינו – לא השתנו מאז ג' תמוז.

• ברור ומובן ששיחותיו של הרבי, בהן תבע מאיתנו להכין את עצמנו ואת העולם כולו לקבלת פני משיח צדקנו – חשובות מאין כמותן גם אחרי ג' תמוז.

• כולם גם מסכימים, שלא כמו בדורות קודמים, מנהיגותו של הרבי לא הועברה לנשיא חדש. הרבי הבהיר זאת בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כשאמר שאנו בדור השביעי – המשמעות של דור נמדד על ידי נשיא הדור – שהוא האחרון לגלות והדור הראשון של הגאולה. רק כאשר הגאולה תהיה שלימה, הרבי יודיע לנו שזה הסימן לכניסתנו לדור השמיני. עד למועד זה, הרבי, הנשיא של הדור השביעי, וכך, ממשיך להיות נשיא דורנו עד הגאולה האמיתית והשלימה.

אחרי שמנינו את הדברים שאף אחד לא חולק עליהם, ארצה להעמיד בפניכם שאלה מתבקשת: אם שום דבר לא באמת השתנה, למה ג' תמוז הפך לתאריך כל כך משמעותי בדורנו?

דומה שכל חסיד מסכים כי למרות כל האמור לעיל, המצב כפי שהוא מאז ג' תמוז הוא בלתי נסבל.

עצם העובדה שאנחנו חיים בתקופה שהרבי אינו נראה לעינינו, כפי שמתואר בספר דניאל ובעוד מספר מקורות, זה ההיפך הגמור מכל מהות גישתו של הרבי. לאורך כל השנים הרבי נלחם נגד החושך, העצבות, הייאוש, ההתפשרות, וכל מה שכלול במציאות הגלותית של הסתר האור האלוקי.

איננו יכולים להתנחם בזה שאנחנו יודעים שההשפעות של הרבי לא פחתו מאז ג' תמוז. זה לא מספק אותנו – על אף שהשפעתו של הרבי גדלה באופן בלתי ניכר – וזה גם לא מספק את הרבי. הרבי אינו מעוניין בשום דבר פחות מטוב מוחלט, מגילוי אלוקות בלתי מוגבל בתוך העולם הזה התחתון: ממש, ממש, ממש ובלי מירכאות.

כל עוד הרבי נותר במצב של "נכסה מעינינו" וכל עוד אפילו חלק מאיתנו לא הצליחו לפקוח את העיניים ולראות את הגאולה לפנינו – העבודה שהרבי דורש מאיתנו לא קוימה.

לשאלתך, מה היום הזה אומר לי – התשובה היא ברורה: ג' תמוז מתריע לפנינו שאין אנו יכולים לקיים את עצמנו על זיכרונות ומסורת מהעבר. אנחנו גם לא יכולים למצוא נחמה בכך שהנוכחות הרוחנית של הרבי מרחפת "מעלינו". אנחנו אפילו לא יכולים להיות מרוצים מזה שהרבי נמצא איתנו, בכל דרך, אם אנחנו לא יכולים לראות אותו בעיני בשר הגשמי.

ביום כמו ג' תמוז, הצפייה להתגלותו של הרבי מקבלת מימד שונה בתכלית מכל תאריך אחר. זהו יום שבו אנו מביעים תחנונים מעומק לבנו לקב"ה וזועקים עם כל הלב והנשמה: "ריבונו של עולם, עד מתי? אנחנו לא מסתפקים בפחות מאשר הגאולה האמיתית והשלימה! אנחנו לא יכולים לקבל שום דבר כתחליף. אנחנו רוצים משיח עכשיו ו'גאולה' במובן המילולי והפשוט ביותר, כך שנוכל לראות את הרבי בעיני בשר שלנו, ונאמר לפניו ברגשי גיל ושמחה: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.

בשבוע הקרוב, נציין עשרים ושתיים שנה לג' תמוז תשנ"ד. אנשים שלא מחב"ד, שהיו בטוחים שזה עניין של זמן עד שחסידי חב"ד יתנתקו ח"ו מהאמונה שהרבי הוא מלך המשיח, אינם מסוגלים להבין כיצד זה שלאחר זמן כה רב שהתעכבה הגאולה, האמונה לא נחלשת במאומה, ואדרבה: הולכת ומתחזקת, וציבור המאמינים הולך וגדל. יש לזה הסבר?

קודם כל, הזמן שחולף מחזק ומעצים את הגעגועים והציפייה להתגלותו השלימה של הרבי מלך המשיח. משום כך, דווקא עם הזמן שחולף, הולכת ומתעצמת התשוקה לראות את מלכנו, ואשר מתבטאת בראש ובראשונה בהוספת פעולות לזירוז הגאולה. רצון ותשוקה זו מתבטאים גם בזעקת "עד מתי" היוצאת מלבו של כל חסיד, שאינו מסוגל לסבול את הגלות האיומה הזאת, והכרזת "יחי אדוננו", הפורצת אף היא כאש להבה מלבו, מתוך אמונה שלימה בדברי הרבי שהכרזה זו ממהרת ומזרזת את ההתגלות השלימה לה כולנו מייחלים.

ובקשר לשאלתך - בהשקפה ראשונה, הצדק אמור היה להיות עם מנבאי השחורות. הזמן, לכאורה, פועל לרעתנו, וכל רגע שעובר, והגאולה מתעכבת, אמור להחליש את האמונה, לגרום להיסוסים וספיקות. דבר אחד הם לא לקחו בחשבון: האמונה, בשרשה, היא למעלה מהשכל, ומשום כך היא אינה כפופה למגבלות השכל, ומסוגלת להתחזק ולהתעצם נגד כל היגיון שכלי.

האמת היא, אם מסתכלים על העניין בשכל אמיתי, אין הבדל בין ג' תמוז תשע"ו לג' תמוז תשנ"ד, ואפילו ג' תמוז תשנ"ב,  כי מהרגע שהרבי אמר שהייתה כבר התגלות מציאותו של משיח, והחלה גם התגלותו לעין כל על ידי פעולותיו, ואין שום דבר שמעכב. הרי אפילו רגע אחד אחר–כך, אין שום הסבר הגיוני להמשך הגלות.

הרבי עצמו אמר שאין שום הסברה להמשך הגלות, לאחר שישראל כבר עשו תשובה, וכבר הגיע זמן הגאולה. באחת השיחות הקשות ביותר ששמענו אי–פעם מהרבי, לאחר רציחתה של מרת לאפיין הי"ד, התבטא הרבי ביטויים מבהילים, ותוכן הדברים היה, שהרבי עצמו לא מבין, ואי אפשר להבין מדוע משיח עדיין לא הגיע. זאת אומרת שאי אפשר להבין את הגלות העכשווית, אפילו ברמה הגבוהה ביותר של שכל דקדושה. ואם באדר תשנ"ב לא היה מובן בשכל מדוע התגלות המשיח מתעכבת  הרי אותה קושייה בדיוק הייתה בניסן, באייר וכן הלאה.

לכן, לבוא ולומר שלפני עשרים שנה אמונת החסידים הייתה הגיונית, אבל לאחר שחלפו עשרים שנה היא פחות מתקבלת על הדעת –  זו שטות ממדרגה ראשונה! בנושא זה, גם ההיגיון אומר, שאין הבדל בין יום אחד לעשר שנים!
אותה אמונה על–שכלית, שהעניקה לנו את הכוח להאמין בשנת תשנ"ב, היא שמעניקה לנו את תעצומות הנפש להמשיך ולהאמין בשנת תשע"ו.

ובכל זאת, איך מסבירים את העובדה שחלפו יותר מעשרים שנה מג' תמוז, ועדיין לא זכינו להתגלות הרבי מלך המשיח?

לא מסבירים. חד וחלק. הרבי מעולם לא ביקש מאיתנו להבין מדוע הגאולה מתעכבת. להיפך: הרבי ביקש שנבין שהנה הנה משיח בא, שנבין שהגיע כבר זמן הגאולה, שנבין שמשיח החל כבר בפעולותיו, שנדע שהשולחן כבר ערוך עם הלויתן ושור הבר ויין המשומר, וצריכים רק לפקוח את העינים ולסחוב את הגאולה פנימה.

לכל יהודי יש את כוח הבחירה לנצל את כוח השכל וההבנה לכיוון הנכון. והכיוון שלנו צריך להיות כפי שהרבי רוצה, שיהיה מונח אצלנו בהבנה החלטית וברורה, שהגיע זמן הגאולה, ולכן הגלות היא המציאות התמוהה ולא–מובנת.

בטבענו, אנחנו חושבים בדיוק הפוך, אבל הרבי דורש מאיתנו להתגבר על הטבע, ולפעול על עצמנו שהשכל שלנו, ההבנה שלנו, יהיו חדורים בעניין של משיח, בכך שמשיח צריך להיות כבר כאן, והרבי צריך כבר להתגלות בשלימות. עד שזה יהיה הדבר המובן בשכל, והמציאות הגלותית תהיה מופרכת וחסרת–הבנה.

וזה נראה לך מעשי?

אם הרבי דורש זאת מאיתנו, זה וודאי מעשי, שהרי "איני מבקש אלא לפי כוחן". אמנם, זה קשה מאוד, וכפי שהרבי עצמו התבטא ואמר (ש"פ בלק תנש"א) ש"למרות ה'שטורעם' שבדבר . . לאחרי ראיית הנפלאות המעידות שזוהי ה"שנה שמלך המשיח נגלה בו", רואים שישנו קושי ("עס קומט אן שווער") להחדיר ההכרה וההרגשה שעומדים על סף ימות המשיח ממש, עד שיתחילו 'לחיות' בעניני משיח וגאולה".

אך באותה שיחה, מציע הרבי את הדרך להתגבר על הקשיים:  "והעצה לזה על ידי לימוד התורה בעניני משיח וגאולה, כי בכוח התורה . . לשנות את טבע האדם, שגם כאשר מצב הרגש שלו נמצא עדיין ח"ו מחוץ לענין הגאולה (כיוון שלא יצא עדיין מהגלות הפנימי), הרי על ידי לימוד התורה בעניני הגאולה מתעלה למעמד ומצב של גאולה, ומתחיל לחיות בעניני הגאולה, מתוך ידיעה והכרה והרגשה ש'הנה זה בא'".

הקושי לחיות את הגאולה, נובע מעצם העובדה שאנחנו נמצאים בגלות… גלות, אין פירושה רק שאנו מחוץ לארץ ישראל, אלא בעיקר שנמצאים בגלות פנימית: החשיבה שלנו היא גלותית, המבט שלנו על החיים הוא מזווית ראייה גלותית. בראייה גלותית, הנחות העולם תופסות מקום ראשון, והנחות התורה נמצאות הרחק הרחק, אם בכלל. היציאה מהגלות הפנימית, פירושה: הכרזת מלחמה על הטבע. וזה קשה…

משפיעים מרבים לצטט את דברי הרבי בהזדמנויות שנות ש"המאורע שאירע אינו אלא ניסיון בלבד" – מה ההסבר בזה, ואיך מסבירים את זה לאנשים כערכנו שרגילים לקבוע את המציאות רק לפי מה שנראה להם בעיניהם.

תראה, אחד המאפיינים הבולטים בתורתו של הרבי הוא ללא ספק ההתייחסות אל התורה כתורת אמת. תורה שהיא אמת. האמת היא לא סתם העדר השקר, אלא הרעיון של עקביות, דבר שאינו פוסק ואינו משתנה. הרבי לוקח את הרעיון של עקביות לרמה גבוהה יותר. לא רק שמשהו בתורה צריך כמובן להתאים ולעלות בקנה אחד עם כל שאר החלקים האחרים של תורה – כיון שכל התורה היא בעצם נקודה אחת – אלא שתורה צריכה להתאים ולעלות בקנה אחד עם המציאות של קיומנו. אף אחד לא יכול להפריד בין המציאות של התורה מהמציאות של העולם הפיזי.

העובדה שאנחנו כן רואים דיכוטומיות (חוסר התאמה) כאשר התורה והמציאות אינן תואמות, זהו רק תוצאה של הגלות. הגלות מטשטשת את האמת המוחלטת של תורת האמת. תורה באופן כללי וחסידות בפרט ותורתו של הרבי בפרטי פרטיות, מופנית להסרת המחסום שבין המציאות של תורה והמציאות הנתפסת של הניסיון שלנו.

רואים זאת לכל אורך הדרך בתורתו של הרבי. לדוגמה, בכל הנוגע לקונפליקט כביכול בין שמירת השבת וההכנסות מהעסק. מכיוון שהתורה היא תכנית הבריאה, לא ניתן להעלות על הדעת ששמירת השבת יכולה להפריע ולפגוע בפרנסתו של יהודי.

כך רואים את זה גם בהקשר להצהרת הגמרא במסכת תענית ש"יעקב אבינו לא מת", ובמסכת סוטה נאמר ש"לא מת משה". מהו השוני בין יעקב ומשה לבין צדיקים אחרים שגם אצלם ברור שמבחינת הנפש הם בהחלט בחיים ויש להם השפעה חיובית על העולם אך לא נאמר עליהם "לא מת"?

הרבי מסביר שיעקב אבינו ומשה רבינו מגלמים את התכונה של אמת. אמת פירושה שאין חוסר התאמה וקונפליקט בין החיים של הנשמה ובין החיים של הגוף שלהם. בעוד שאצל כל הצדיקים ממשיכה כמובן נשמתם לחיות, אצל יעקב ומשה החיים נמשכים על ידי המשך קיומה של נשמתם בתוך גופם.

כך גם בדבריהם של רבותינו נשיאינו, שהם אמת ותורתם אמת, אין ביטויים של הגזמות או הפרזות. כיון שרבי מגלם "אמת" ו"תורת אמת" בכל מהותו, הרי שאין מקום לחוסר דיוק או ביטויים ומשאלות בלבד בדבריו של הרבי.

לאחר הקדמה זו, אנו יכולים לדעת לאמוד ולהעריך את הרצינות שיש לייחס להצהרותיו של הרבי על משיח. כי אם התורה היא אמת והחלקים העיקריים של ביטוי האמת הוא בהלכה ובחסידות, אזי משיח הוא הביטוי הבולט ביותר של אמת. לפיכך ברור שהרבי לא יאמר דברים סתמיים על משיח וזהותו. זה מגוחך לחשוב שהרבי, מכל האנשים, ישתמש בהפרזה או בהגזמה ביחס לכל חלק של התורה, ובוודאי שלא ביחס לתורת הגאולה ומשיח.

אשר על כן, כאשר הרבי אומר מפורשות שמשיח "מנחם שמו", וזאת בהקדם לנשיאותו של הרבי הריי"צ ולתפקידו של הרבי הרש"ב בהבאת משיח, לא יעלה על הדעת שהוא מדבר בחידות או סתם מביע משאלה. כך גם אם הרבי כותב שהמספר 770 הוא הגימטריה של "בית משיח", לא ייתכן לחשוב שהוא התכוון להביא תיאור ספרותי יפה, וכאשר הרבי מצהיר שמשיח כבר התגלה והחל לפעול בעולם כחלק מפעולתיו של משיח, האם זה עולה בקנה אחד עם הרעיון של אמת לומר שהרבי התכוון לזה בעצם רק באופן מטאפורי ולא באופן הרציני ביותר? ברור שאנחנו צריכים לקחת את דבריו של הרבי באופן מוחלט, כל מילה מדוייקת בתכלית בדיוק כפי שנאמרה.

לבוא ולהציג את דבריו של הרבי בכל דרך אחרת ולנסות לפרש ולהסביר שכוונתו הפנימית אינה מתיישבת עם המילים הברורות שאמר, זה להחיל מנטליות וצורת מחשבה גלותית ר"ל, על הרבי שהוא ההפך הגמור מהגלות.

הזכרת קודם את נבואת הרבי, שהגיע זמן הגאולה. למה בעצם הכוונה – האם הגאולה כבר החלה בפועל?

אכן, זה ציטוט מדברי הרבי וחשוב מאוד לדייק מאוד בדברים הללו, כיון שהרבי לחם שנים ארוכות נגד כל אלו האומרים שכבר הייתה אתחלתא דגאולה.

ובאמת, כאשר תדייק בדברי הרבי, לא תמצא אפילו פעם אחת שהרבי יתבטא בלשון "אתחלתא דגאולה". יש ביטויים דומים, אבל שונים. הרבי קבע עשרות פעמים ש"הגיע זמן גאולתכם", הגיע מלשון נגיעה, שכבר נוגעים בזמן הגאולה, וכפי שהרבי התבטא במקום אחר ש"עומדים כבר על סף התחלת ימות המשיח, על סף התחלת הגאולה" (בלק תנש"א), "ענייני הגאולה התחילו כבר" (שופטים תנש"א), "ימינו אלה – ימות המשיח – שבהם נמצאים עכשיו" (י"ט כ"ף כסלו תשנ"ב), "רואים (מעין ו)התחלת פעולתו של מלך המשיח על העמים" (משפטים תשנ"ב), ועוד.

זמן הגאולה הגיע, ענייני הגאולה התחילו כבר, יש מעין והתחלת ייעודי הגאולה, וימינו אלה מוגדרים כבר כ"ימות המשיח", אבל הגאולה עצמה עדיין לא התחילה. כי הגאולה זה מושג הלכתי ברור, שמתחיל כאשר מלך המשיח יבנה מקדש במקומו ויקבץ את כל נדחי ישראל. רק לאחר קיום שני התנאים הללו – מתחילה הגאולה.

אנחנו נמצאים כיום בשלב ביניים, או כהגדרתו של הרבי, "זמן השיא", זאת נקודת המעבר מהגלות לגאולה. בנקודה זו, משיח כבר התגלה ומתחיל לפעול בעולם, והעולם כולו מתחיל להשתנות לקראת הגאולה. אנחנו נוגעים כבר בגאולה, אבל עדיין בגלות. לכן, בשלב זה, עיקר העבודה צריכה להתמקד ב"לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש".

במילים אחרות, בעומק יותר: כל ענייני הגאולה כבר נפעלו בעולם הזה הגשמי, אבל אנחנו צריכים לפקוח את העינים ולראות את המציאות בפועל ממש. משום כך, כל עוד לא פקחנו את העינים, ואיננו רואים את המציאות האמיתית הזאת בעיניים גשמיות, אי אפשר לומר שמבחינה הלכתית הגענו למצב של גאולה.

אותו דבר בדיוק בקשר לאמונה שהרבי חי וקיים. אנחנו יודעים, על פי שיחותיו של הרבי, שזאת המציאות האמיתית, אולם איננו רואים אותה בעיניים גשמיות. לומר ששמחים עם המצב הזה? חס ושלום! אף אחד לא שמח, אבל יודעים את המציאות האמיתית, ועושים הכל כדי שזאת תהיה גם המציאות הנראית והנגלית.

במאמר של ערב חג השבועות תשמ"ט, אמר הרבי ש"כשישראל פוסקים פסק–דין על פי תורה שהגיע כבר זמן הגאולה (כי כלו כל הקצין וישראל כבר עשו תשובה) כן יקום ותיכף ומיד באה הגאולה". מעניין לראות מה המקור של הרבי לכך ש"ישראל כבר עשו תשובה":  "כהפסק דין דכ"ק מו"ח אדמו"ר שאנחה של יהודי היא תשובה גדולה ("היום יום" ג' תמוז).

ההעלם הנורא של ג' תמוז תשנ"ד פעל אצל כל יהודי אנחה גדולה, ואם אנחה סתם היא תשובה גדולה, הרי אותה אנחה של ג' תמוז, היא התשובה הגדולה ביותר שהייתה אי–פעם!

עצם העובדה שיכול יהודי לחשוב שהרבי אינו חי וקיים, זה ההעלם וההסתר הכי גדול. לא זאת הגאולה עליה דיבר הרבי, ולא זאת הגאולה לה אנו מייחלים. כאשר הנקודה העיקרית של הגאולה, מלך המשיח, אינו נגלה לעיני בשר זה ההעלם וההסתר הכי גדול. אבל דווקא משום כך, עלינו לעשות הכל כדי להסיר את ההעלם וההסתר ולגלות שהרבי חי וקיים, כי כמה שרואים ומראים יותר שהרבי חי וקיים – זה מסיר את ההעלם וההסתר.

מדוע באמת כל כך חשוב לפרסם שהרבי חי וקיים?

זה חלק מההתקשרות לרבי! אחד הפנים של ההתקשרות היא החיות וה'קאך' בעניינים בהם הרבי עוסק ב'קאך'. כשמסתכלים בשיחות של הרבי מהשנים תש"י–י"א רואים קאך מיוחד שההעלם וההסתר אינו אלא ניסיון, וצריכים לדעת שהרבי חי וקיים. לאחר שהרבי קיבל את הנשיאות, כמובן שלא היה צורך לעורר על כך שהרבי חי וקיים (למרות שגם בשנים מאוחרות יותר, כאשר הנושא עלה על הפרק, כמו בתקופת משפט הספרים, חזר הרבי והדגיש במילים שאינן משתמעות לשני פנים, שהרבי חי וקיים, ואף רב ואף עורך–דין לא יוכל לשנות את המציאות הפשוטה, שהוא בחיים, ולכן אין מה לדבר על ירושה!). אבל עכשיו, כאשר נמצאים בהעלם והסתר שלא רואים את הרבי, צריכים ללמוד את השיחות הללו, ולעסוק בקאך וחיות במה שהרבי עסק בזמנו. בנוסף, הרבי אמר אז שצריכים לדייק בשיחות האחרונות ששמענו מהרבי. כאשר אנחנו מדייקים בשיחות האחרונות (לעת עתה) ששמענו מהרבי, רואים ברור שהרבי מדבר על כך שלא יהיה הפסק בדור השביעי, אלא נכנסים לגאולה מתוך חיים נצחיים. מצד ההרגש הטבעי של חסיד, הוא עוסק בעניינים שהרבי עוסק, גם אם הוא לא מבין מה התועלת בכך.

על אחת כמה וכמה בנידון דידן, כאשר הגישה הזאת, שהרבי חי וקיים, נובעת מהגישה שאומרת שהאלוקות, התורה והרבי זה אמת נצחית, וההעלם אינו אמת. זה כל העניין של משיח – אמת ה' לעולם, שרואים את המציאות האמיתית של העולם, כפי שהיא משתקפת בעיניים תורניות, לא כפי שהיא נראית בהנחות העולם.

בשיחה הידועה לפרשת 'ויחי' (לקו"ש חלק ל"ה)  אומר הרבי שיש שתי גישות:  איך שהקב"ה מסתכל, ואיך שהעולם מסתכל. המצרים התחשבו עם הנחות העולם, ולכן כאשר "נדמה להם שמת" הם עשו את מה שמתבקש, אבל אנחנו צריכים לראות את הכל בהסתכלות של הקב"ה. מילא בזמן הגלות יש מקום להסתכל לפי הנחות העולם, אבל כאשר נוגעים כבר בגאולה, צריכים להדגיש איך שהתורה מסתכלת על הדברים.

ובנידון דידן, ההסתכלות של התורה על מציאותו של הרבי, היא שהרבי חי וקיים. כך מפורש בשיחות, וכך מובן לכל מי שלומד בחסידות על תפקידו של נשיא הדור בכלל, ומלך המשיח בפרט.

אם מסתכלים על דבר צדדי בעיניים של הנחות העולם, אולי זה לא כל כך נורא, אבל כאשר לוקחים את הדבר שהוא לב לבה של הגאולה, מלך המשיח, ומסתכלים עליו בעיניים גלותיות – זה סתירה!

כשהרבי אומר שצריכים 'לחיות עם משיח' הכוונה שצריכים לחיות עם המושגים של משיח, עם הנחות של תורה, להסתכל על כל דבר במבט של תורה. וכפי שמובא בהרחבה משיחותיו של הרבי – על ידי לימוד התורה בעניני גאולה ומשיח, מרגילים את השכל להסתכל על העולם במבט של תורה, מבט של גאולה.