כי-קר משיח • כיוון היציאה מכיכר הקרירות

הרב מנחם ששון, שליח ורב ביהכ"נ הגדול – 770 ראשון לציון

כיוון היציאה מכי-קר הקרירות

בשבוע זה מכה בנו שוב נושא הקרירות מכמה חזיתות (מלבד סופת השלגים בחצרות קודשנו); הן בסיומה של פרשת בשלח – במלחמת עמלק "אשר קרך בדרך", והן בפתגם "היום יום" של ט"ז שבט, אודות הזהירות מפיתיון הקרירות הערמומי, הניצב על הגבול המסוכן ביותר "בין קרירות לכפירה ישנה רק מחיצה דקה". 

עם תחילת קריאת פרשת עמלק מזדעק כל חסיד ועומד על נפשו, לטכס עצה ותחבולות מלחמה על מנת לשבר את קליפת עמלק, לבל תת לה דריכת כף רגל בנפשו העדינה המחפשת את אור וחום ההתקשרות למלכנו נשיאנו הנצחי; בטח ובטח כאשר עומדים בסמיכות לי'-י"א שבט, בהם הגיע החום למקסימום מעלות בקודש.

אך לא תמיד החסיד מצליח. ההכרה שצריך למחות את עמלק "עדי אובד" כבר חדרה עמוק לעצמותיו, אך מגוון ההצעות הפרקטיות ליישם זאת הלכה למעשה – לא תמיד מביאות אותו לתוצאה מוגמרת. הוא אכן מצליח להשקיט את עמלק ולעמעם את חושיו החדים לזמן מה, אך רק לזמן מה (/זממה). הקרירות עומדת בעינה.

או אז בעיצומו של הפארבריינגען בשבת, סח לו חברו לצידו את המתכון החדש שגילה ללחימה מובטחת ומאובטחת בעמלק:

מלבד היסוד הבסיסי להתפטרות מקרירותו של עמלק על ידי התקשרות פנימית ועצמית אל נשיא הדור, אתפשטותא דמשה רבינו בדורנו, אל ממוצע המחבר, איש האלוקים – הרבי מלך המשיח, כעמוד האש ההולך לפני המחנה – אליו לא מעיז עמלק להיכנס כלל וכלל, מציע חברו נקודה נוספת עליה יש לתת את הדגש כחלק ממערך המלחמה הכולל:

כל העוסק בתורת משיח – מובטח לו חיות בעבודת ה'!

מגמת הקרירות מעניקה אות פעולה לשלוחותיה הפזורים בכל חלקי הנפש – כאשר אין 'מטרה נעולה' לנפש. כאשר היעד מעורפל, והמטרה מעומעמת, או אז נוח לה לקרירות להתחיל במסע הציד שלה בביטחה ובעקביות, ואחריתה – מי ישורנו…

אך כאשר המטרה ברורה, והיעד הנהיר עומד כתכלית תוסתת מול עיני היהודי – או אז מוצב בפני עמלק אתגר שאינו יכול לעמוד בו, ומשימה שהוא מוותר על הצלחתה מלכתחילה. העיניים הבורקות אל עבר התכלית, והלהט הלבבי של היהודי אל עבר היעד והמטרה – מנמיכות את רוחו וגורמות לו לוותר על ההתקפה.

כן, העיסוק בענייני משיח וגאולה באופן פנימי ומהותי, המתבטא בלימוד ועיסוק עקבי וסדיר בנושא זה, יוצר את מנגנון המטרה הנעולה והנהירה בלב-ליבו של החסיד, ומעניקות לו חופניים של חיות בעבודת ה', הודות לסלילת מסלול הדהירה הבטוח לקראת המטרה הברורה שאף ענן מעורפל לא נשקף בדרכו. 

ואם הלה טרם הפנים בהתוועדות את סם החיים החדש נגד קרירותו של עמלק בדורנו, שולף לו חברו את מקור דברי הרבי מלך המשיח מתוך שיחת הקודש, ותחי רוחו (לקוטי שיחות חלק כ"א, שמות-ב, בסופה): 

"כפי שרואים בפועל, שכשאר יהודי מרגיש שקיום התורה והמצוות מביא ומקדים "אחישנה" את ביאת המשיח ובנין בית המקדש (זאת אומרת שעבודתו מביאה את העולם ואת כל סדר ההשתלשלות לתכליתו) אזי עבודת ה' שלו היא בחיות אחרת לגמרי ובמידה רבה ביותר של הידור". 

ההנחת יסוד בדברים אלו היא בסיסית והגיונית ביותר: עבודה שאין לה תכלית אמיתית – היא חלולה וחסרת ערך פנימי, המשדרת את אופיה השטחי בחוסר מוטיבציה ואדישות טבעית (קרירות בלע"ז)… ואילו עבודה שיש לה תכלית אמיתית – היא מלאה בערך פנימי ועצמי, המשדרת את אופיה המהותי בעודף מוטביציה וחיות טבעית לנוכח המטרה המתגשמת הניצבת תדיר מול עיני האדם העובד.

אנשים העוסקים בענייני גאולה ומשיח באופן אמיתי וסדיר – הם אנשי תכלית! הם יהודים עם מטרה כללית הפורסים בחכמה מטרייה אחת מעל לכל המטרות הזמניות הקדושות! הם חיים ונושמים את 'יעד' החיים ולא מותירים לעצמם להישאר בפקקים או בתחנות החיים…

זהו הסוד, וזהו המתכון. 

*

אז אם מישהו מאיתנו סובל עדיין ממכת הקור העמלקית, ההופכת את סדר יומו ליבש וקר, אל לו להסתבך יתר על המידה בחיפוש אחר אבחונים נפשיים ובעיות חום-גוף תורשתיות; עליו פשוט לכוון את בדיקתו לנקודת היסוד שעליה מושתת הכל: 

כמה אני חי את נושא הגאולה? כמה אני מצפה להתגלותו של הרבי? מתי בפעם האחרונה הדרתי שינה מעיני בעקבות העובדה הנוראה שהיום נחרב בית המקדש? האם באמת שירטטתי לעצמי את הגאולה כתכלית החיים? האם אני אכן צועד בעקבותיה? 

אם כן – מה טוב, והחום יחזור בקרוב (במובן החיובי כמובן), ואם לא – אז סדרת שאלות נוספות מנקרות לצידי: כמה דקות ביום אני לומד ענייני משיח? מתי בפעם האחרונה סיימתי ספר שלם בתורת הגאולה? כמה זמן בשבוע אני מקדיש לצפייה בתכני הגאולה? מה אני עושה כל יום על מנת לחדד לעצמי את תכלית חיי עלי אדמות?

אם יש לי חיות בעבודת ה' – סימן שאני עוסק בענייני משיח, ומעגל תנועת חיי זורם אל היעד הנכסף. ואם הקרירות מכרסמת בי – סימן שאני לא עוסק מספיק בנושא משיח, ומעגל תנועת חיי תקוע בכיכר, כי-קר משיח.