ביום שלישי בשבוע שעבר, התבקשתי לראיין את ר' מענדי ריבקין, האיש והנס. לא הייתי היחיד באותו היום. כשנכנסתי לחדרו שבשערי צדק, הוא בדיוק סיים ראיון לכתב של עיתון משפחה. מעט יותר מוקדם התקיימה במקום מסיבת עיתונאים, וזאת אחרי שבמהלך הימים הוא התראיין ממיטת חוליו, או יותר נכון ממיטת החלמתו – לכל כלי תקשורת שביקש.
למרות הנס המדהים וההתאוששות המהירה, הוא עדיין היה חלש, עוד לא בשיא כוחו. הוא היה לבוש בבגדים של המרכז הרפואי, מחובר לצינור חמצן, ונעצר מידי פעם כדי לשתות ולקחת נשימה עמוקה. אבל לעומת הגוף שעבר טראומה נוראית ועדיין דרש את המנוחה שלו מידי פעם, בנפש הוא הרגיש כמו חייל שמסתער אל הקרב.
הוא לא דילג על שום מיקרופון או מכשיר הקלטה, פעם אחר פעם הוא הסתער עליהם באנרגיות של חייל קרבי, יורה תשובות חדות ומדויקות, חוזר עליהם שוב ושוב כמו ביבי שמשנן דף מסרים. רק שאצלו המסרים לא נכתבו על דף בידי יועצי תקשורת, אלא נכתבו בדם ונאמרו מהלב.
המסר העיקרי שלו היה למעשה פרסום עמדתו של הרבי בנושא של שלמות הארץ. הוא הסביר שהפציעה שלו היא תוצאה ישירה של אוזלת ידה של הממשלה בטיפול בטרור. והתגובה חייבת להיות הפסקת כל סוג של דיבור על ויתור כזה או אחר לאוכלוסיית המחבלים. "כל כניעה לטרור מעודדת ומזמינה עוד טרור", הוא חזר והדגיש באוזני העיתונאים מכל המגזרים, "בטרור צריך להילחם בלי פשרות וביד קשה", אמר והדברים הודפסו ושודרו שוב ושוב.
מטבע הדברים, השיחה שלנו הייתה הרבה יותר משוחררת. אחרי הכל, לא ישב מולו עיתונאי, אלא חסיד ואפילו חבר לספסל הלימודים. היו הרבה קטעים של 'אוף רקורד' הוא שיתף אותי בתחושות אישיות וביקש ממני שלא לפרסם את הדברים, ואני מילאתי את בקשתו. היו הרבה רגעים שהתרגשתי. לא כל יום יוצא לך לדבר עם אדם שממש הרגיש את הרגעים האחרונים שלו ויומיים לאחר מכן, הבין שהוא נולד מחדש.
אבל מה שהכי תפס אותי בשיחה, הייתה תחושת השליחות. הוא לא הפסיק לדבר על זה שה' החזיר אותו לעולם פשוט כדי להעביר את המסר הזה. מבחינתו הוא זכה לשליחות אישית מהבורא. זה התפקיד שלו בעולם.
בערך בעשר בלילה, אחרי שסיימתי לכתוב את הראיון ולשלוח אותו למערכת, ישבתי עדיין בלובי של מחלקת ניתוחי לב וחזה, העיתונאים סיימו לנדנד, ומענדי יצא לסיבוב במחלקה. נתמך בהליכון, הוא נכנס ללובי שבו ישבתי. "תגיד לי", הוא שוב שאל אותי, "יש לך מושג למה ה' בחר דווקא בי להיות שליח"? לא יודע, אמרתי לו. "אני מרגיש שה' שלח אותי לעולם, ואני לא יכול לאכזב" הוא אמר.
יצאתי משם מאוחר בלילה בתחושות חזקות מאוד. כל הדרך חזרה למרכז חשבתי על השיעור שקיבלתי באותו ערב במחלקת ניתוחי לב וחזה. הרי כולנו חזרנו לחיים. כשנולדנו, ובאיזשהו מקום אנחנו חוזרים לחיים בכל בוקר, האם שאלנו את עצמינו פעם – מה זכינו שה' החליט להחזיר אותנו לעולם? ולמה? מה השליחות שלנו?
פתאום, יוצא לך לדבר עם בן אדם שפתאום לא היה מובן מאליו שהוא יוכל לברך 'שהחזרת בי נשמתי בחמלה'. וכשהוא מבין שהוא נשאר, הוא מיד מבין שהוא לא נשאר כאן סתם. יש לו שליחות למלא – והוא ישתדל לעשות זאת על הצד הטוב ביותר.
השבוע נכנסנו לחודש אדר א' לפנינו שישים יום של שמחה, כמה הרבי מדבר על המסוגלות של שישים ימי השמחה הללו. זה אומר קודם כל, שלא משנה מה התפקיד והשליחות שלנו בעולם, עכשיו, ובמיוחד עכשיו, אנחנו צריכים לעשות זאת בשמחה.
לתגובות: shneorc@gmail.com