במקום לתקן – הוא אימן. זה כל ההבדל

הרב אריאל קהניאל, יועץ חינוכי M.Ed בת"ת צבאות מנחם הקריות ובמוסדות חינוך בחו"ל, מרצה במכללות לחינוך ומאמן מנטלי

הורים משתפים אותי לא פעם ברגעים הקטנים והגדולים של היום־יום. הילד שופך את החלב. הבגדים זרוקים אחרי המקלחת. הצלחת נשארת על השולחן. והתגובה יוצאת כמעט מעצמה: "שוב שפכת? תן לי, אני אמזוג לך".

או: "כמה פעמים אמרתי לשים את הבגדים בסל כביסה?"

אבל הרגע הזה, שבו הילד טועה או שוכח, הוא לא רק מבחן שלו, אלא הוא הזדמנות עבורנו. לא רק להגיב, אלא לעצור. לא לתקן את מה שקרה, אלא לאמן אותו לקראת מה שיכול לקרות בפעם הבאה.

החלב נשפך. זהו. זה כבר קרה. עכשיו לא משנה כמה נעיר או נתאכזב, זה לא יחזיר את החלב לבקבוק ואת השולחן להיות נקי. אבל מה שנאמר עכשיו, איך שנתנהל מולו ברגע הזה, ישפיע ישירות על הפעם הבאה.

האם הוא ירגיש מסוגל לנסות שוב, או יוותר וייתן לנו למזוג עבורו לנצח.

אפשר פשוט להגיד: "אוי, החלב נשפך", להיות בשקט לרגע. ואז לשאול: "מה לדעתך כדאי לעשות כדי שבפעם הבאה זה לא יישפך?"

או: "רוצה לנסות שוב לאט יותר?" כך הילד לא רק מתקן פעולה, הוא מתאמן על הסתכלות קדימה. וכשנחזור לזה שוב למחרת בבוקר, רגע לפני שהוא מוזג, נוכל לשאול: "אתה זוכר מה רצית לעשות אחרת הפעם?" ואז לתת לו לשפוך.

גם אם יישפך שוב. מה שחשוב כאן הוא לא אם החלב יגיע לקערה בשלמותו, אלא אם הילד יתחיל לראות את עצמו כמי שיכול ללמוד, להשתפר, ולהתנהל בעצמו. זו תודעת מסוגלות שמתחילה להיבנות.

וזה קורה גם בזירה אחרת לגמרי: אחרי המקלחת. הילד יוצא נעים ורגוע, ומותיר אחריו שובל של בגדים ובלאגן באמבטיה.

שוב זה קורה, ואתה כמעט אומר: "נו, כמה פעמים אמרתי להכניס את הבגדים היישר לסל הכביסה?! תרים את זה מיד!" אבל אתה עוצר. הפעם אתה בוחר לא להגיב להגיב אוטומטית. לא כי ויתרת, אלא כי אתה רוצה לחנך אחרת.

ולפעמים, בעיקר בגילאים צעירים דווקא כן מגיבים, אבל בצורה שקטה ואמונית: אתה בוחר לאסוף את הבגדים בעצמך, ותוך כדי אתה מתמלל את הפעולה: "אני שם את הבגדים המלוכלכים בסל, כדי שאפשר יהיה לכבס אותם". בלי ציניות, בלי ביקורת. רק דוגמה שקטה מתוך הנהגה. הילד רואה, שומע, ומפנים, מבלי להרגיש מותקף.

במקרים אחרים אתה כן מזכיר בעדינות: "מה עושים עם הבגדים אחרי שמתקלחים?" בטון פשוט, שקט, לא נוזף. כך הילד לא מתגונן. הוא חושב. הוא בוחר. הוא מרים את הבגדים, לא כתגובה לפקודה, אלא מתוך תודעה של שותפות ולקיחת אחריות אישית. זה הרגע שבו נבנית בו תודעה חדשה: אני חלק. אני בוגר. אני אחראי.

מה שהילד לוקח איתו מהתגובות האלה הוא לא רק זיכרון של הצלחה. הוא לוקח תודעה: אני לא בעיה שצריך לתקן, אני אדם שיכול לבחור. אני לא רק מגיב למציאות, אני מנהיג את עצמי. אני לא תלוי במי שיזכיר לי, אני רוצה לזכור לבד.

כאשר אנחנו מחנכים מתוך השהיית תגובה, מתוך אמון וראייה רחבה ולא מתוך שליטה רגעית, אנחנו בונים בילד את מה שאנחנו הכי רוצים שיתקיים בו: מסוגלות, אחריות, שייכות וכבוד עצמי. וכשהילד מרגיש שמאמינים בו גם כשהוא טועה, הוא מתחיל להאמין בעצמו גם כשאף אחד לא רואה.

לסיכום: אם יש הרגל אחד שכדאי לאמץ השבוע, זה לעצור רגע לפני שמתקנים. דווקא כשמתעורר הצורך להעיר, להזכיר, "לשים גבול". כדאי לנסות לבחור אחרת: שאלה שקטה, מבט סומך, או דוגמה אישית פשוטה.

כי כשהורה בוחר להגיב מתוך אמון, הוא לא מוותר על חינוך, הוא פשוט בונה אותו מבפנים. וכשילד מרגיש שרואים את הטוב שבו, גם כשהוא טועה, הטוב הזה מתחיל להנהיג אותו מבפנים.

חינוך חסידי אמיתי לא מתחיל בלתקן את הילד, אלא בלגלות בו את נקודת הטוב. כפי שלימדו אותנו רבותינו נשיאינו, ובראשם הרבי, חינוך אינו "עיצוב" הילד מבחוץ, אלא גילוי והארת הטוב שכבר טמון בו מבפנים. לא לכפות עליו להשתנות, אלא לאפשר לו להתחבר לנשמה שבו, ולהוציא ממנה הנהגה פנימית.

וכשאנחנו עוצרים רגע, בוחרים באימון ולא בתיקון, מדברים אל הפנימיות ולא רק אל ההתנהגות, אנחנו לא רק מגיבים לחיים. אנחנו בונים חיים.

ושם, דווקא בין שארית החלב שנשפך לבגד ששכח, נרקם החינוך האמיתי:  חינוך של אור, של אמון, ושל תנועה פנימית שממשיכה הרבה אחרי שהמילים נגמרות.

ואם הדברים נגעו בכם או פתחו כיוון למחשבה, מוזמנים להמשיך את המסע החינוכי גם בקבוצת תוכן שקטה בוואטסאפ, בה אני משתף תובנות שבועיות, כלים וסיפורים מהשטח, שמחברים בין עומק ליישום, בין חינוך לאימון מנטלי.