אי אפשר להכריח • מרדכי רוט

מרדכי רוט, מטפל רגשי

היה זה לפני כשנתיים, הגיע אליי יהודי יקר וכך סיפר לי: "אני בן ארבעים וחמש, יושב ולומד בכולל מזה עשרים וחמש שנים, נחשב ברוך השם כתלמיד חכם, יש לי זוגיות טובה ומבורכת, ילדים זרע ברך השם.

ילדיי לומדים בישיבות הכי טובות, שניים מהם נשואים בשידוכים טובים ומבורכים.

הכול נראה יפה ומוצלח, יש לנו שם של משפחה מוצלחת, יש לי שם של תלמיד חכם ומתמיד, אבל אני אגיד לך משהו שמאוד קשה לי לחשוף, המצב כרגע שאני אפילו לא מסוגל לפתוח גמרא! לא מסוגל להגיד את מילות התפילה! אלו לא דמיונות, זו ממש הרגשה פיזית של – די אני לא יכול יותר. לא רוצה לחזור לכולל. שיגידו כולם מה שהם רוצים עליי, אני מרגיש שזה מעל הכוחות שלי.

לפני שהגעתי אליך פניתי בדיסקרטיות לפסיכיאטר שיאבחן אותי אולי השתגעתי, הוא דיבר איתי ואמר לי שאני לא צריך שום כדור. אני כן צריך דחוף טיפול רגשי.

תאמין לי מרדכי שאני יודע טוב טוב מה יש לי ומה עובר עליי, אבל אני לא מצליח לצאת מהמצב הזה.

ואז הוא סיפר לי את סיפורו העצוב: 'הייתי בן להורים חוזרים בתשובה, ההורים שלי לקחו את החזרה בתשובה לכיוון מקצין מאוד.

מילא רק הם היו קיצונים זה היה איכשהו מסתדר, הבעיה התחילה איתנו הילדים… ההורים שלנו לחצו אותי ואת שאר אחיי בכל דבר שקשור בנושא של דת.

הם היו צועקים, לוחצים, מפחידים, כל דבר בנושא דת היה בכפייה, לדוגמה: כשהייתי ילד הייתי חייב לעמוד ליד אבי כל התפילה, ואם רק הייתי זז או ח"ו מדבר הייתי חוטף צביטה חזקה לאזהרה ראשונה.

אם וכאשר עברתי על האזהרה הראשונה קיבלתי בבית סטירה מצלצלת על התנהגותי בתפילה.

כאשר אבי היה מדבר בסעודת שבת הוא היה מאריך מאוד בדברי התורה שלו, במשך כשעה היינו מקשיבים לו מבלי יכולת לזוז ולדבר, מי שרק היה מנסה לזוז היה מקבל פנים זועפות שמוציאות לו את החשק לחייך.

גם תוכנם של רוב דברי התורה שאבי אמר היו סיפורים מפחידים על גיהינום, עונשים, סיפורי גלגולים ותיקונים לחוטא. זו הרוחניות שהכרתי.

חשוב לי להגיד לשבחם של הוריי שהם היו הורים טובים, רק בקטע הדתי היה נראה ששם הם מאבדים את ההיגיון הבריא.

תוצאות החינוך של הוריי לא איחרו לבוא, אחותי הבכורה עזבה את הדת ואחי הצעיר ממני נמצא עדיין בין שני העולמות של הרוח והחומר.

אני ושני אחיי דווקא נהיינו יותר אדוקים בכל מה שקשור לרוחניות.

בתחילת נישואיי למדתי כל היום בכולל, לאט לאט הרגשתי שאני לא עושה מספיק את תפקידי בעולם הזה, הרי העולם הזה הוא רק פרוזדור, אז חייבים להוסיף עוד לימוד כך הוספתי גם כולל ערב.

וכך הוספתי אט אט עוד לימודים ועוד הנהגות חדשות. רק משהו אחד לא התעורר אצלי להבין שככל שהוספתי ללימודים שלי ולרוחניות שלי התחלתי להרגיש יותר ויותר לחץ נפשי, הרגשתי שאני לא יכול לעשות יותר, אבל הפחד מלפספס את הנצח ואת הקשר עם השם יתברך גרמו לי להוסיף עוד ועוד דברים רוחניים.

לא למדתי לעצור, לחשוב: 'אתה לא רואה שמשהו לא תקין פה' ולהגיד לעצמי תתעורר זו לא רוחניות תקינה.

אתה לא אמור להרגיש לחץ ועצבים כאשר אתה לומד ומתפלל, אז במקום ללכת ולטפל בעצמי או לפחות לנסות להפסיק ללחוץ את הנפש שלי בהוספות רוחניות עוד ועוד, הוספתי עוד לימודים ועוד עבודת המידות ועוד כוונה בתפילה ועוד ועוד ועוד…

שנים לא טיפלתי בהתניה הקשה שיש לי מרוחניות עד שהגעתי למצב שקשה לי בכלל לחשוב על זה, אני לא מסוגל לפתוח סידור, אני ממש מרגיש עצבים בגוף שלי כשאני פותח את הסידור.

לפני תקופה אמרתי להשם יתברך: 'תסלח לי, אבל אני לא יכול להמשיך יותר ככה', הפחתתי את רוב הלימודים שלי והחלטתי לעזוב את הכולל.

יש לי פחדים – מצד אחד יש לי קול בראש שאומר לי: 'אתה מפספס את החיים שלך, את חיי הנצח שלך, זה הניסיון שלך, תתפוס את עצמך בזמן'. ומצד שני אני מרגיש שהנפש שלי נקרעת ולא יכולה יותר.

יש לי גם פחד איך אשתי תגיב. יש לי אישה טובה וצדיקה ואני לא יודע איך היא תגיב שאחרי עשרות שנים בכולל אני עוזב אותו. אני כבר תקופה ארוכה לא לומד עם החברותא שלי, אני יושב לבד בכולל ורק מחכה שיעבור הזמן, כל דקה שעוברת אני רק רוצה לחזור הביתה.

אחרי שהבנתי שאני הולך להשתגע החלטתי שאני עוזב את הכולל בכל מחיר שהוא.

הנפש שלי קרועה כי אני מאוד אוהב את השם יתברך ומאמין בהשם אחד ובתורתו.

אבל אני מבין שכעת זהו השלב של הנפש לפני הנשמה, אם אני לא אעשה פה שינוי אני לא יודע מה יהיה איתי. אני שנים מדחיק ומדחיק את הדבר הזה, כופה את עצמי ללמוד ולהתפלל עוד ועוד. אני צריך עזרה".

הייתה לנו שיחה ארוכה וכואבת, זה באמת סיפור עצוב מאוד.

בתפילת שמונה עשרה אנו מבקשים 'השיבנו אבינו לתורתך' ומבקשים גם 'רפאנו'.

לפעמים אין בעיה עם הרוחניות יש בעיה עם הנפש.

כאשר תתוקן הנפש אפשר יהיה לעשות השיבנו בצורה בריאה.

אשתך בוודאי תבין אותך שהרי ניתנה לאישה בינה יתרה יותר מבאיש, כפי שאמרת היא אישה טובה ומיוחדת היא תתמוך בך, היא יודעת שאתה נשאר יהודי חרדי מאמין אבל כרגע אתה מטפל בנפש שלך כדי שתוכל לעשות דברים לנשמה.

אתה צריך לעשות שינוי בהתניה שלך ברוחניות. אצלך כל מה שקשור לרוחניות היה בלחץ, פחד, חרדה, כעס. במקום שזה יהיה בשחרור, אהבה, שמחה ושלווה.

צריך לקחת דברים רוחניים ולשנות את ההתניה שלך מהם. ובעיקר לטפל בעצמך לשחרר מכל הסכמות והאמונות שנוצרו.

לא קל לשנות התניה קשה ובפרט שהיא מבוססת על אמונה ונמשכת מהילדות שנים רבות. אבל הדבר אפשרי בהחלט.

אני מכיר לא מעט אנשים שהגיעו אליי עם כל מיני בעיות שקשורות לדת וכמעט תמיד זה היה קשור איכשהו בחינוך דתי קשוח ואז נהייתה התניה קשה בכל מה שקשור לרוחניות.

יהודי חרדי לגמרי סיפר לי שהוא לא מניח תפילין!

אותו אדם בגלל שאביו היה מרביץ לו כדי שיתפלל הפכו אצלו התפילין להיות כחרדה עצומה, כאיום קיומי.

ולכן כל פעם שהוא הניח תפילין הוא היה מרגיש פתאום כעס גדול, עצבים בגוף. זה כוחה של התניה. [חשוב לי רק להדגיש – אני לא מביא בסיפור הזה איזשהו היתר חס וחלילה בכל תירוץ שהוא לא להניח תפילין, אני מביא סיפור זה כדי להמחיש את כוחה של התניה לא טובה מדת ומה היא יכולה לגרום].

שאלתי אותו: "איזו מוזיקה אתה אוהב לשמוע? אני אוהב לשמוע מוזיקת טראנס", ענה. "מה אתה מרגיש כשאתה שומע טראנס?" שאלתי, והשיב: "אני מרגיש אז שחרור ושמחה". אמרתי לו תדליק טראנס בשיא הווליום תרקוד ותשמח, כאשר תרגיש שאתה משוחרר תניח תפילין אבל אל תכבה את המוזיקה כך שהתפילין יישארו עליך תוך כדי שאתה שומע את המוזיקה הזו, תעשה קצת נשימות עמוקות דרך האף ותוציא אוויר דרך הפה ותרגיש איך במקום הלחץ מגיע השחרור.

וברוך השם זה עזר, זה עשה לו התניה חדשה מתפילין, שהתפילין הן דבר טוב ושמח ומאיר. והיום ברוך השם הוא מניח תפילין ומתפלל במניין.

לכן אני אומר שוב ושוב, אם יהודי היום, בשנת תשפ"ד, רוצה שילדיו יהיו יהודים כשרים וטהורים שיעשה הכול שלילדיו יהיה כמה שיותר התניה טובה שקשורה לדת.

שכל מה שקשור לרוחניות יהיה באהבה, ושוב, באהבה ובשמחה, רק כך יש סיכוי בעזרת השם שהילדים בדור כל כך פרוץ ומסוכן יישארו איתנו בבית היהודי הנצחי.

תאמינו לי לא יעזור כלום, שום איום או פחד לא יכול באמת להכריח את בנכם להישאר בדת. רק אהבה, שמחה, יכולה בעזרת השם להשאיר אותו בביתכם.

מאחל לכל עם ישראל שנזכה תמיד להרגיש את הבוחר בעמו ישראל באהבה.

לתגובות: machon.rot@gmail.com