הזוג שהתעקש להישאר בגלות…

הרב מני ששון, מגזין בית משיח

הזוג שהפך לבוז

ליל ט״ו ניסן. בעקבות מכת בכורות מעניק פרעה את אישור היציאה מארץ מצרים – ״וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה, וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. ואכן, בבוקרו של יום ט״ו בניסן, לאחר שעבוד קשה של 210 שנות עבדות, יוצא עם ישראל ממצרים ״ביד חזקה ובזרוע נטויה״, בזקיפות קומה ובגאווה עצומה, והמאורע ההיסטורי קורה – ״וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה׳ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם״.

אך למרות התהודה העולמית נוכח הניסים והנפלאות שעשה ה׳ עד כדי כך ש״גם ערב רב עלה אתם״, ועל אף מאמציו הכבירים של שליחו הנאמן – משה רבינו – להוציא בנאמנות את עם ישראל ממעמקי הגלות, היו שני יהודים שהחליטו להתנזר מ׳הסחף הקולקטיבי׳ ולהישאר במצרים: דתן ואבירם.

כולנו מכירים את זוג-הזיגזג הזה כבר מטענותיהם על משה בעיצומו של השעבוד בעת מריבתם – "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ", וכן בעת מחלוקת קורח ועדתו בה הם תפסו את המקומות הראשונים ברשימת האופוזיציה. אך היכן נכתב שהם נשארו במצרים? מה המקור לכך? הרי בסיפור המדבר מופיעים דתן ואבירם מספר פעמים – והוא כמובן לאחר יציאת מצרים?

ובכן, פסוק מעניין מעניק לנו את התגלית ההיסטורית:

רגעים ספורים קודם רדיפתם של פרעה וחילו אחרי עם ישראל ה״בורחים״ אומר פרעה: "וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר". והשאלה מזדעקת מן הפסוק – מה זאת אומרת ״ואמר פרעה לבני ישראל״? הרי בני ישראל יצאו כבר מארץ מצרים? אז מי הם אותם ״בני ישראל״ אליהם אומר פרעה את רעיון המרדף?

על כך מפרש בתרגום יונתן בן עוזיאל: ״וְיֵמַר פַּרְעה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי יִשְרָאֵל דְּמִשְׁתַּיְירוּן בְּמִצְרַיִם״ [=ואמר פרעה לדתן ואבירם בני ישראל שנשארו במצרים]. כן כן. דתן ואבירם נשארו במצרים. בהיותם מקורבי פרעה שכיהנו כיועציו הפרלמנטרים, החליטו השניים להשאר קרוב למקור הבטוח ורחוק מהבלתי-נודע. קרוב לכספת ורחוק מההשקעה המעורערת, ובכך נותרו במצרים שני יהודים מכל עם ישראל, אליהם אמר פרעה את הדברים.

[להשלמת הסיפור: דתן ואבירם הצטרפו למרדף הכושל של פרעה אחר בני ישראל, אך לאחר שראו בטביעת חיל פרעה בים סוף ובנס קריעת הים, הבינו את טעותם והצטרפו לבני ישראל להמשך המסע במדבר].

לקח טוב נתתי לכם: בשורתי אל תעזובו

העובדה הזו ללא ספק מותירה אותנו פעורי פה והמומים. הייתכן ששני יהודים נשארו במצרים? הייתכן שה׳ מוציא את העם ״בשפטים גדולים״ והם נותרו אדישים? הייתכן שמשה מנחית 10 מכות ומקלף את קליפת פרעה והם נשארו מאובנים?

אך העובדה הזו ללא ספק באה להעניק לנו כעת, לדור הגאולה השלימה, פן נוסף בהיבט המוכנות לגאולה: על רגע הגאולה עצמה לא ניתן לדבר. אז נאמר ״ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל״ ולא יהיה שייך ׳לחמוק׳ מהגאולה. אך כעת, לאחר בשורת הרבי מלך המשיח ״הנה זה משיח בא״, רגעים ספורים לפני הגאולה בהם נצטווינו לחשוב, להתכונן ולדבר ללא הרף על הגאולה – כאן ניתן ׳לחמוק׳.

הרי הרבי מלך המשיח העניק לנו את המסר בצורה הברורה ביותר בהודעה, בבשורה, בנבואה: אנחנו דור הגאולה, נמצאים בזמן השיא לגאולה, על סף הגאולה, יש להתכונן לגאולה, יש ללמוד על הגאולה, ויש להכין את העולם כולו לגאולה ולקבלת פני מלך המשיח.

וב״יציאת מצרים״ הזו, של משה רבינו דדורנו, בה רוממנו והגביהנו מלכנו משיחנו לעולם של גאולה, עלינו לוודא עמוק בליבנו שאיננו משתייכים לקבוצת ׳דתן ואבירם׳. לאלו החפצים להישאר בגלות, למונחים של גלות, למושגים של גלות, כדי שלא נמצא את עצמנו רצים בבהלה בבקיעת הנהר בגאולה העתידה לאלו המאמינים… אל לנו להישאר במצרים של דורנו!

וכפי דברי מלכנו (כ׳ מרחשון תשמ״ג) על הפרק החדש – פרק קכ״ג המתחילים לומר בי״א ניסן זה, בה מתאר הרבי את ׳כת דתן ואבירם׳ במילים אחרות:

״ישנם יהודים החושבים שהיות שהם לומדים תורה, ויודעים את התורה כולה – כפי שמדמים הם בעיניהם – יכולים הם ”בלייבן שטעקן אין גלות״ [=להישאר תקועים בגלות], ”טוב״ להם בגלות, רחמנא ליצלן, כי העיקר הוא שביכולתם לשבת וללמוד תורה!״.

וממשיך הרבי לגישה הנכונה והמתבקשת מהיהודי:

״בד בבד עם ההתעסקות בעבודתו בענינים הכי נעלים – אינו מסתפק בזה, אלא הוא מתפלל ומבקש ותובע באופן של ”שטורעם״: ”חננו ה׳ חננו כי רב שבענו בוז״, ”רבת שבעה לה נפשנו״ . . היינו, שאין באפשרותו לסבול עוד את אריכות הגלות, ולכן מבקש שיהיה כבר סיום וקץ הגלות!״.

על כולנו לצאת מהגלות הפרטית עם ה״יציאת מצרים״ שהעניק לנו הרבי מלך המשיח בדורנו ולהתרומם לעולם של גאולה. בסלידה חדה וברורה מגישתם המפוקפקת של דתן ואבירם שנשארו במצרים, נתקדם יותר ויותר בכמות ובאיכות לעולם של גאולה, בקידום עצמנו, קידום סביבתנו, וקידום ילדינו לעולם של גאולה.