-
פגשתי די הרבה פעמים אנשים שעזבו את הציבור החרדי או נוער שנשר תמיד בסוף הדרך חזרה ליידישקייט הייתה רק בזיכרונות טובים ומתוקים משבת קודש, אותם ילדים שכאשר הם היו ילדים ההורים שלהם הכניסו בהם אהבה ושמחה בשבת או בחגים או בזמנים רוחניים אחרים הם אלו שבסוף חוזרים • טורו השבועי לנשואים של המטפל הרגשי מרדכי רוט • לקריאה
חבר המערכת|י׳ באדר א׳ ה׳תשפ״דמרדכי רוט
היה זה לפני מספר חודשים, פנה אליי אבא יקר וכך סיפר לי: "אני נשוי וברוך השם באושר, יש לנו ילדים מתוקים, חריפים ושמחים מאוד עם מעט נטייה להיפראקטיביות. במילים אחרות ילדים עם הרבה מרץ.
ברוך השם אנחנו חיים חיים טובים עם אשתי והילדים, אבל אני מרגיש שאני מתחיל להתנהג כמו אבא שלי! אבי היקר הוא איש טוב, אבל הוא יהודי שלא מוותר על מה שהוא חושב ומאמין שזו הדרך. לדוגמה: כשהייתי ילד לא היה מצב לזוז מהכיסא בסעודת שבת. שרנו יחד עם אבי את כל הזמירות הכתובות ואת אלה שלא. אבי היה מאריך בדברי תורה על השולחן והיינו כמובן צריכים להיות בשקט בכל זמן דיבורו, ואבוי היה למי שרק חשב להפריע.
גם בתפילה בבית הכנסת לא היה מצב שהייתי יוצא החוצה לשחק, הייתי צריך להישאר ליד אבא שלי כל התפילה מבלי לזוז, וכל זה ממש מגיל מאוד קטן.
אני הבטחתי לעצמי שאני אהיה שונה מאבי, אצלי בסעודת שבת יהיה כיף. ידברו, יצחקו, ישירו בכיף, יגידו דברי תורה קצרים, ואף שומו שמיים יוכלו לגלוש מעת לעת אל עבר הספה.
וכך באמת נהגתי עד שהילדים גדלו קצת ואז לפעמים המשמעת נהייתה מעט יותר קשה. אפילו רק את שני השירים שכן שרתי, גם אותם הייתי צריך לדחוף ולצעוק עליהם שישירו.
על אף שהייתי אומר דברי תורה די קצרים, מספר דקות בלבד, גם את זה היה להם קשה לשמוע.
בשבת האחרונה כאשר הייתי צריך לבקש שוב: 'נו ילדים בואו, שרים 'מנוחה ושמחה", אף אחד לא שר ושרתי ממש לבד. התרגזתי וצעקתי עליהם. זו הייתה פעם ראשונה שצעקתי עליהם ממש בקול בסעודת שבת על זה שהם לא שרים ולא מקשיבים. 'טיפת רוחניות אי אפשר לבקש, מה אמרתי פה מגילה ארוכה?'
חשבתי הרבה על מה שקרה בשבת האם אני טועה ועושה בדיוק כמו אבא שלי. למה הילדים שלי מתנהגים כך הרי הם ילדים טובים רוב הזמן. וגם הרי אני לא כמו אבא שלי, עבדתי על עצמי להתנהג אחרת".
ישבנו יחד ודיברנו שיחה ארוכה. היו שם הרבה תובנות, אשתף אתכם בכמה מהם.
הוא עשה עבודה גדולה עם עצמו והמון דברים הוא עשה ההפך מאבא שלו, אבל עדיין גם השירים המעטים שהוא שר ודברי התורה נעשו בלחץ ובצעקות ואז זה לא משנה אם הלחץ הוא קצר או ארוך ברגע שנוצר לחץ זה כבר גורם ניגודיות, וכתוצאה מזה נוצר זיכרון לא טוב מסעודת שבת. לכן הסברתי לו שגם את מה שהוא עושה שיעשה אותו בצורה שונה, חיובית ומאירה.
בנוסף לכך הייתה אצלו מוסכמה שסעודת שבת היא משהו רציני, משהו מחייב, סוג של עול, והוא כנראה העביר את זה הלאה, למרות שהוא לא היה כמו אבא שלו. פתאום הוא גם נזכר שאם אומרים בדיחות בסעודה אז הוא מעיר על כך ואם מדי צוחקים אז הוא היה מעיר על כך, "שבת קודש" הוא היה אומר. במקום לשחרר ולהבין שסעודת שבת זה זמירות שבת, זה דברי תורה, זה אכילה כיד המלך, אבל לא פחות חשוב מהכול צריך שתהיה אווירה נחמדה טובה ושמחה, וזה אומר גם לצחוק וקצת בדיחות. שיתוף של כל אחד מבני המשפחה במה שעבר עליו כל השבוע, זה גם שבת קודש.
זו קדושה לא פחות מדברי התורה שאומרים בסעודה כשאתה מבין את זה ומראה את זה לילדים, אז גם את הדברי תורה והזמירות הילדים יעשו אותם בכיף.
ממש צריך לחשוב ביצירתיות איך אנחנו נשתף את הילדים בשמחה שיקשיבו וישירו זמירות שבת. ובעיקר שיאהבו את השבת שיזכרו אותה תמיד כמשהו טוב ומאיר.
יש המון דברים לעשות. לדוגמה: לתת לכל ילד להתחיל שיר לבד או שישיר לבד לפני כולם. במקום דברי תורה, סיפור קצר עם מסר שיכול לעניין ילדים. וכן, גם הצגה קטנה לילדים יכולה להוסיף.
שכל אחד מהילדים יכין דברי תורה להגיד, כל אחד אומר לפני כולם, וזה מלמד את הילדים על מושג של הקשבה שהוא יבין שכאשר הוא מדבר הוא רוצה שיקשיבו לו והוא צריך גם להקשיב לאחרים בתורם.
לעשות יחד עשר דקות ריקוד משותף, ממש לרקוד ולקפוץ זה דבר שילדים אוהבים. ראיתם פעם ילד שלא אוהב לרקוד ולקפוץ?!
להביא להם משהו טעים, למי שישיר יפה שידבר יפה, צריך להבין ילדים לא מבינים דברים כמו מבוגרים. כמו שהמבוגרים תופסים את זה… אבל יש בסייעתא דשמיא דרכים להעביר להם.
בקיצור, אם גרמת לילדים בכוח לשיר, אז אולי הרווחת בטווח הקצר שהם ישירו, אבל לטווח הארוך האם יישאר בליבם זיכרונות מתוקים משבת קודש, האם תישאר להם התניה טובה משבת קודש, סביר להניח שלא.
פגשתי די הרבה פעמים אנשים שעזבו את הציבור החרדי או נוער שנשר תמיד בסוף הדרך חזרה ליידישקייט הייתה רק בזיכרונות טובים ומתוקים משבת קודש, אותם ילדים שכאשר הם היו ילדים ההורים שלהם הכניסו בהם אהבה ושמחה בשבת או בחגים או בזמנים רוחניים אחרים הם אלו שבסוף חוזרים.
וזה קורה כי הכוח של אותם זמנים מתוקים לא מוותר לנפש שלהם ולמרות הקשיים הנפש שלהם רוצה לחזור לאותם רגעים טובים ומתוקים, ובפרט אחרי שנשמתם ראתה שבחוץ העונג לא כזה גדול כמו שהם חשבו.
בדור כזה קשה מבחינה רוחנית, שהנוער הנושר בו הולך וגובר לממדים גדולים. הדבר שהכי יכול לשמור עליהם לתמיד הוא התניה טובה, זיכרונות טובים, מכל אירוע של יהדות שייזכר כמשהו כיף ונחמד.
גם את יום הכיפורים אפשר להפוך אצל ילד כמשהו טוב ומתוק. לדוגמה: כל ילד יודע מהי מקלחת ושמתקלחים כאשר מלוכלכים ואז נהיים כמו חדשים, אתה מסביר לילד שביום כיפור השם עושה לנו מקלחת לנקות אותנו מכל העבירות והדברים הלא טובים שעשינו. פשוט מקלחת של קדושה.
וזו גם האמת לא רק לילדים, ביום כיפור השם יתברך מנקה אותנו, אנחנו נהיים יותר קרובים למלך על כל העולם כולו.
הנאה וזיכרונות טובים מדברים גורמים לנו לרצות ולאהוב את הדבר ושאף פעם לא נשכח אותו.
יש מכתב ידוע של רבי מנחם מנדל מוויטבסק בספרו "פרי הארץ", המסביר מדוע אנשים נופלים ברוחניות? שהסיבה היא בגלל שאנשים לא שמחים ונהנים מהרוחניות שהם עושים. הוא מסביר שם שנפשו של האדם בנויה כך שהיא רוצה למלאות את התאווה. נפש של אדם יש לה תאווה, וכאשר אין לה את התאווה והסיפוק בדברים רוחניים שהאדם לא נהנה ממה שהוא עושה ושמח במה שהוא עושה, אז הנפש מחפשת תאווה אחרת ואז היא מגיעה לחטאים.
וכמובן הכי חשוב בעולם זה תפילות, להתפלל על הילדים הקדושים שלנו בכל יום שילכו בדרכי התורה האמיתית.
מאחל לכם נחת יהודית אמיתית מכל יוצאי חלציכם. שבת שלום ומבורכת לכל עם ישראל.
לתגובות: machon.rot@gmail.com
תגיות: מרדכי רוט