איפה זה תמנת? • משיח בפרשה

איפה נמצאת העיר תמנת? ומה לומדים משיפוע?

מורה: מהם שלשת ההרים הכי מסוכנים בעולם?

משה: שרשרת הרי האוורסט

דורון: הרי האינדיאים

מוטי: והרי החדשות….

סיפור יהודה ותמר משתרע על פני פרק שלם בפרשת השבוע. סיפור שהביא, בסופו של דבר ללידתם של התאומים המופלאים, פרץ וזרח, שמצאצאי פרץ יבוא (במהרה בימינו..) מלך המשיח.

כל הסיפור הקשה לבליעה הזה מתחרש בעיר עלומה בשם "תמנת". איפה נמצאת התמנת הזאת? כמה תמנת יש בכלל? ולמה זה אמור לעניין אותנו, בכלל?! על כך בשורות הבאות.

בפרשה נאמר:""ויגד לתמר לאמר הנה חמיך עולה תמנתה לגוז צאנו" (לח, יג), מפרש רש"י:""עולה תמנתה – ובשמשון הוא אומר 'וירד שמשון וגו' תמנתה'; בשפוע ההר היתה יושבת, עולין לה מכאן ויורדין לה מכאן":

לכאורה, כוונת רש"י ליישב את הסתירה כאן משמע שמקום העיר תמנת הוא בעלייה, ואילו בשמשון נאמר "וירד תמנתה" ומשמע שמקום העיר הוא בירידה, מסביר רש"י, אין בעיה זוהי עיר בשיפוע (ההר)!

אבל כל פירושו של רש"י נראה מוזר למעיין. קודם כל, למה כאן ועכשיו?! אם יש איזושהי סתירה בין חומש בראשית לספר שופטים, נחכה עד שה"בן חמש למקרא" ילמד את ספר שופטים, אז תהיה לו קושיא, ושם יוכל רש"י לענות לו. למה צריך להלאות את הלומד או הקורא בשאלות שאין לו עכשיו?! למה לסבך את החיים?!

שנית, אם לרש"י יש 'קאך' מיוחד בעיר תמנת, והוא מוכרח לדבר עליה, הוא היה יכול לעשות את זה בפסוק הקודם, שכבר שם התעוררה הסתירה הזאת! בפסוק הקודם נאמר:"ויעל על גוזזי צאנו…תמנתה" (שם, יב), מכאן שהעיר תמנת נמצאת בעלייה, מדוע רש"י לא נעמד על הסתירה קודם?

ויתרה מזאת, לא מדובר פה על איזה הברקה גאונית מבית היוצר של חכמי הראשונים, הן השאלה והן התירוץ של רש"י, מופיעים כבר בתלמוד, ולא רק בתלמוד הבבלי (סוטה י,א) אלא אפילו בתלמוד הירושלמי (שם א,ח). בשתי התלמודים אנו מוצאים תירוצים נוספים המופיעים עוד לפני התירוץ בו בחר רש"י. לדוגמא: "שמשון שנתגנה בה כתיב ביה ירידה, יהודה שנתעלה בה כתיב ביה עליה". תירוץ אחר (המוכח מפשט הכתובים בספר יהושע) ש"שתי תמנאות היו, חדא בירידה וחדא בעלי'". אז למה בוחר רש"י דווקא את התירוץ השלישי?

ושאלת השאלות, איזה משוגע בונה עיר בשיפוע ההר?!

המעלה בעיר הבנוי בתחתית ההר מובנת בפשטות, זה הופך את המקום לנגיש יותר, קל להגיע אליו, אין צורך לטפס ולעלות, ולכן זה מייעל את המשא ומתן עם ערים אחרות, ובקיצור, עוזר לביזנס (לא לחינם, ניו יורק היא עיר נמל נגישה…וכך גם תל אביב)

יחד עם זה, יש ובונים עיר דוקא בראש ההר. והטעם, כי עם היות שבנייתה של עיר זו קשורה בקשיים שונים (טירחא רבה בהעלאת צרכי הבנין לראש ההר, ועוד), וגם נושא התחבורה והנגישות יהיה בעייתי, עם כל זה, יש מעלה גדולה בעיר הנמצאת בראש ההר,בעת מלחמה, לענין הגנתה:.עיר היושבת בראש ההר ידה על העליונה במלחמתה נגד אויב הנלחם בה, כיון שהוא נמצא למטה, וכידוע (בקשר לי"ט כסלו)  ש"יד החסידים (והיהודים) על העליונה"!!!

אבל, מי בונה עיר בשיפוע?! איזה שיגעון?! גם קשה לעשות עסקים, גם קשה לבנות, וגם אין הגנה מוצלחת על העיר…למה לעשות את זה?!

הרבי מלך המשיח 'נחלץ' לעזרתו של רש"י בנושא, ותוך כדי, מלמד אותנו מוסר השכל חשוב בעבודת האדם.

לפי דרכו המאירה של הרבי, הקושיא אותה בא רש"י ליישב היא פשוטה – מה פשר ההדגשה המקראית "עולה תמנתה"? כלומר:גם אם המציאות היא שאכן יהודה הוצרך לעלות בהר כדי להגיע לתמנה, למה זה אמור לעניין אותנו?! אולי שהפסוק יגיד לנו  גם איזה קו אוטובוס יהודה לקח….או באיזה רכב הוא נהג…למי איכפת?!

מה שנוגע לענייננו הוא זה שנודע לתמר מהליכתו של יהודה לתמנה, וא"כ היה מספיק לכתוב:"ויוגד לתמר לאמר הנה חמיך הולך תמנתה" או "בא תמנתה", למה "עולה תמנתה"? האם באמת אכפת לתמר אם יהודה מטפס על הר או רוכב על אופניים?! העיקר (כמו המשיח..) שהוא מגיע!

אפילו בסיפור עקידת יצחק, שהתרחש כידוע על הר, התורה לא מספרת שאברהם ויצחק עלו אל הר המוריה ולא שהם ירדו מההר, פשוט כתוב:"וילך אל המקום", "ויבואו אל המקום" וזהו!

לפי יסוד זה, מתורצות כל השאלות. הפסוק עליו רש"י נעמד, מתאר כיצד 'המגיד' אמר לתמר ש"הנה חמיך עולה תמנתה לגוז צאנו". למה אותו 'מגיד' מספר לה על עליית יהודה, ולא על הגעת יהודה או הליכת יהודה?!

מובן שאי אפשר לתרץ, שהמגיד התכוון לתירוץ הראשון בגמרא, לפיו יהודה הולך להתעלות באופן רוחני מההגעה לעיר תמנת, כי זאת מאין לו?! שאיפה הוא יודע את העתיד, מאיפה הוא יודע מה הולך לקרות?!

זה מתאים דוקא כאשר הלשון "עליה" ו"ירידה" נאמרות בתוך סיפור הכתוב עצמו. ובאמת שכן היה אפשר לפרש את לשון "ויעל יהודה" שבפסוק הקודם, שהתורה היא זאת המספרת את מאורעותיו של יהודה והיא היודעת לרמז בלשון "ויעל" את עלייתו הרוחנית שעתידה לבוא על ידי הליכתו לתמנה. אבל לבוא ולהגיד, בפסוק שלנו, שלכך התכוון ה'מגיד' הגוי…נשמע קצת מוגזם, לא?!

ובנוגע לתירוץ השני בגמרא, ש"שתי תמנאות היו", גם כן קשה לרש"י לקבל. כי מסתבר לומר, ששתי הערים היו רחוקות זו מזו, כי אם הם היו קרובות אחת לשניה, הרי התושבים היו מתבלבלים ביניהם, והיו מוסיפים להם סימן היכר, תמנת צפון-תמנת דרום או משהו בסגנון,  וכן בספר יהושע מפורש דתמנה אחת היתה

בחלקו של יהודה, והשניה הייתה בכלל בחלקו של דן. ואם כן, כאשר המגיד בא ומספר לתמר שיהודה בא לתמנה, ברור מעצמו שהוא מדבר על אותה "תמנה" שבה נמצאת תמר, ולא על העיר השניה הרחוקה ממנה. כי אם מדובר על העיר הרחוקה, למה שלתמר יהיה אכפת?! וא"כ היה מספיק שהמגיד יאמר:"הולך תמנתה" ולא "עולה תמנתה", ועדיין לא נפתרה התעלומה.

זוהי בדיוק הסיבה שרש"י מעדיף את התירוץ השלישי והאחרון של הגמרא-"בשיפוע ההר היתה יושבת, עולין לה מכאן ויורדין לה מכאן" – כי זה מסביר בפשטות למה הדגישו בפני תמר אשר יהודה "עולה תמנתה":

מכיון ששתי דרכים מוליכות לתמנה, אחת בדרך ירידה מראש ההר והשניה בדרך עליה מתחתיתו,  תמר היתה  צריכה לדעת באיזה דרך בא יהודה, כדי לדעת היכן להמתין לו, והיכן 'לתפוס' אותו!

יפה מאוד, תירצו את כל הקשיים בפירוש רש"י, ומה יצא לנו מזה? מה זה אמור ללמד אותנו? ואיך זה מוסיף בהבנת התפקיד שלנו בהבאת הגאולה?

כמו תמנת, גם אנחנו בשיפוע ההר! כאשר אדם מטפס על שיפוע ההר אי אפשר לנוח ולעמוד במקום, אפילו לרגע אחד, כי אם לא ממשיכים לטפס מעלה, אז בדרך ממילא, צונחים ונופלים למטה!

הדבר מקביל באופן נפלא, בעבודת האדם לקונו – "מי יעלה בהר ה'", ארי אפשר להסתפק בהישגי העבר ולנוח לרגע מהעליה בקודש, כי בכל זמן ועת אנו נמצאים "בשיפוע ההר" – במצב של סכנות רוחניות, ובאם ננוח לרגע, אנו עלולים ליכשל ולבוא לידי "ירידה" ח"ו.

כך גם בהבאת הגאולה, אמנם עשינו הרבה, פעלנו, השקענו והצלחנו, אבל אסור להוריד את הידיים מההגה, אסור להאט את הקצב, עד שנגיע לראש ההר, לגאולה האמיתית והשלימה!

ובעיקר עכשיו שאנחנו כל כך קרובים להשלמת המשימה, אסור לנו לסגת חזרה ולפנות אחורה (וכך גם בכל הקשור עם המלחמה העכשווית, ודי למבין)!

ונסיים בסיפור הקשור בעיתי מלחמה, ובבעיות נסיגה, ובתוקף היהודי רב היומין שלא לסגת ולא לוותר, עד להשלמת המשימה:

יום שישי, ה' באייר תש"ח (15 ביוני 1948) באותו לילה עזבו הבריטים את הארץ ובבוקר התכנסה מועצת העם בתל אביב להכריז על הקמת מדינת ישראל. אולם במהרה התברר האסון: קרבות נוראים פרצו סביב הבסיסים שפינו הבריטים, והערבים הצליחו להשתלט על תחנת המשטרה ב"לטרון" ששלטה על מעלה הדרך לירושלים. העיר הפכה להיות נצורה, לא ניתן היה להכניס בקבוק מים, שק קמח או מזון תינוקות.

אנשי האו"ם הציעו בבהלה להנהגת היישוב להוציא את כל היהודים מירושלים. בן גוריון התלבט ופנה לרב הראשי דאז, הרב הרצוג, שהיה בתוך העיר וביקש את דעתו. הרב זימן את כל רבני העיר כאשר על השולחן ניסרה זעקה כבדת משקל: האם עם ישראל יעזוב את העיר לראשונה מאז חורבן הבית? לפתע קם הרב בענגיס, אב"ד העדה החרדית ואמר: הנביאים דיברו על שני חורבנות של ירושלים אך לא הזכירו חורבן שלישי. מכאן שעם ישראל לא יעזוב את ירושלים לעולם!

דעתו התקבלה ואכן בהמשך פרצו לוחמי הפלמ"ח את "דרך בורמה" ויצרו כביש עוקף לירושלים.

ונסיים בטוב, שבת שלום!