כולנו נהיה הערב בבלומפילד עם כל המשפחה – "בשביל הילדים"

ב-770 נחשב היה מנדי למשיחיסט סביר, ויהיו שיגידו אפילו מוקצן במידת מה. הוא הקפיד שלא לפספס תפילות עם הרבי והיה משתתף קבוע בהתוועדויות 'פינת החי'.

אחרי הקבוצה יצא לשליחות במקומות מרתקים, ואפילו פתח 'נקודה' משלו, שם הצטלם לא פעם מחובק עם חבורה של ישראלים בני גילו, על רקע נופי בראשית, כשידיהם מונפות בתנועת ניצחון. וקריאות 'יחי המלך', 'יעס' ו'אלוקווות' החליפו אצלו את שלום ולהתראות.

תקופת השידוכים מבחינתו היו הפסקה קטנה רק כדי לחזור עם רעייתו הטריה ולפתוח בית חב"ד במקום שאיש טרם חשב עליו, הוא אפילו הרהר בזה בקול באחת הפגישות המתקדמות, והיא הגיבה בהנהון ראש נלהב.

אבל איכשהו אחרי החתונה הוא מצא את עצמו ליד השווער בקהילת חב"ד מנומנמת משהו. אשתו גויסה כגננת בגן חב"ד בישוב סמוך והוא קפץ על ההזדמנות לקורס יוקרתי במסגרת שח"ר משם המשיך למשרה סבירה אך תובענית בחברת הייטק.

כבר שנים שהוא חוזר כל יום הבייתה לאשתו וארבעת ילדיו בטויוטה קורולה שקיבל מהעבודה, בימי חמישי הוא משתדל להשתתף בשיעור של הרב, משתדל להגיע להתוועדויות לפחות עד שהראש נופל והעינים נעצמות. לבית הכנסת הקהילתי הוא תורם בעין יפה, ומידי פעם, כשהוא נתקל בשורת של ההו"ק שלו למטר של צפת, הוא נזכר בערגה בימים היפים מלאי החום, התום והאמונה שהתחלפו בבורגנות משמימה וליבו נצבט.

עופר היה צעיר ישראלי כשפגש לראשונה את שניאור אחרי טרק ארוך במיוחד בצפון הודו. מנדי וחבריו הציעו לו עזרה וטיפים למטייל לצד שניצל כשר, קידוש בשבת ושיעורים על כוס בירה וספר תניא שכל שורה בו הפכה לדיונים מרתקים שפתחו לו את הראש ושיחות נפש שפתחו לו את הלב.

יניב שנכנס לבית חב"ד בשביל טיפים לטיול, מכר את האופנוע וטס היישר לישיבה ברמת אביב עליה המליצו לו בבית חב"ד.

על הכיפה החדשה שקנה לכבוד הכניסה לישיבה היה כתוב בגדול : יחי אדוננו מורינו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד, מהר מאוד הוא נדבק בהתלהבות של הישיבה. מעולם לא פספס את השיעור 'דבר מלכות' של הרב גינזבורג ותמיד נשאר אחרון בריקוד יחי אחרי התפילה, גם על חשבון המעדנים השווים בארוחת הבוקר.

כשהתחתנו, חלמו הוא ואשתו להקים בית כמו של רבני הישיבה. אחרי שנה עברו לקהילת חב"ד מנומנמת במרכז, ואפילו סומנו כ'משיחיסטים פעילים' כשניסו לארגן כמה אירועים.

אבל מאז חלפו כבר כמעט 20 שנה. יניב ורעייתו היו שקועים עד צוואר בעסק הקטן שהקימו, הם התמודדו עם אתגרים לא פשוטים בפרנסה, בזוגיות ובחינוך הילדים, ופתאום שגרת הטרדות השתלטה להם על החיים.

ואז הגיע הכנס בבלומפילד. הפרסומים הראשונים חלפו להם מתחת לרדאר לגמרי. אחר כך הדביקו מודעות בבית הכנסת, אבל שום דבר כבר לא ריגש אותם.

ואז, בהשגחה פרטית הם נפגשו בשבת בבוקר, ביציאה מהמקווה מול המודעה הכחולה.

'יאאללה, למי יש זמן ערב פסח לכינוסים האלו'  פלט יניב מבלי משים.

'לא מוותרים המשיחיסטים האלו… אה?!" קרץ מנדי בחזרה…

ופתאום, בבת אחת, הם תפסו את עצמם. "אתה מבין לאן הדרדרנו?" אמר יניב באכזבה. "איפה היינו, ותראה מה נהיה מאיתנו.. בעלבוסים שעסוקים בלגמור תחודש, לשפץ תבית, לסדר תאוטו ולצאת לחופש..  העץ רטוב, הלב יבש כמו הנגב, אין  שום דבר שבו תוכל אש האמונה להיתפס"…

משהו נסדק שם.. "אתה צודק, אם לא בשבילינו, לפחות נסע בשביל הילדים שלנו. שהם יחיו קצת ממה שהיה לנו, שהם יקבלו קצת רבי בטהרתו, בלי עיוותים של הנחות העולם ובלי הציניות שדבקה בנו. רק בשביל הילדים שווה לפנות את החצי יום הזה, שירגישו שייכים, שיזדהו עם מה שפעם היה עבורנו כל כך חשוב ומהותי ועכשיו נתגשם כל כך עד שקשה לזהות את הברק הצהוב בעינים.

והערב הזה, הם ישבו שם יחד, עם הילדים, ישירו, ירקדו, יצאו לכמה שעות מהמצרים הפרטי שלהם, מהבוץ הטובעני של הגלות, יתעלו לאטמוספירה אחרת, הם יחזרו ליחי שאחרי לכה דודי ב770, לריקודים אחרי התפילה ברמת אביב, לקטעי הוידיאו של הרבי. הם יתרוממו עם הילדים טפח מעל הקרקע ויפעלו את הגאולה הפרטית שלהם שתהפוך לגאולה כללית, עם הרבי מלך המשיח בראשינו.