• לצעוק צריך, אך את האמת כ-ו-ל-ם יודעים!

      צפיות
      310 וידאו שיתוף

      לצעוק צריך, אך את האמת כ-ו-ל-ם יודעים!



      Name*
      Email*
      Message

      א גוטע וואך, לחיים!

      בכניעה ויראת כבוד אני ניגש לשאת דברים בפניכם במעמד הקהל של כינוס השלוחים העולמי.

      כניעה מהעובדה שהנני עומד מול אנשים ששילמו כביכול רק 36$ בכדי לעבור את מפתן הכניסה, אך שילמו במסירות נפש שלהם ושל בני משפחתם, בכדי להיות נוכחים כאן במעמד זה.

      ישנם שלוחים שנמצאים פה, אשר בילדותם לא גדלו בבתים אורתודוקסיים אבל הם ויתרו על הכל, כולל על המשפחה הקרובה והחברים, בכדי להצטרף לצבאו של הרבי ולהיות איתנו פה הערב.

      ישנם לא מעט שלוחים שנמצאים פה הערב, אשר בילדותם כן גדלו בבתים חב"דיים, אך הם קיימו את ה"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך"… והם הלכו, לא רק בעצמם אלא עם המשפחה בהרכב מלא – עם הנשים והילדים, למדינות "העולם השלישי" כמו דרום אמריקה, הודו, פיליפינים והרשימה עוד ארוכה. הם יצאו למקומות שלאדם מן השורה אין מה לחפש שם, רק כדי ליצור נשמות "אשר עשו בחרן"…

      והנה עומד אני כאן לפניכם. האם אתם יכולים לדמיין את הזכות הגדולה שיש לי?! מישהו שעיקר עבודתו היא לחנך את צעירי הצאן וללמד חסידות, ללמד גמרא, להתוועד, ללמד עניני גאולה ומשיח… האם אני הוא זה שצריך לשאת דברים מולכם, השלוחים של הרבי?!

      אלו מחשבות שהתרוצצו במוחי בעת שקיבלתי את הטלפון בו הזמינו אותי לדבר. אך באותם רגעים נזכרתי בסיפור שהתרחש בריגא, לטביה:

      בלטביה היה חסיד מפורסם מאוד בשם ר' מרדכי דובין הי"ד. ר' מרדכי היה מסור כולו בלב ובנפש לרצון הרבי הריי"צ נ"ע, אך בנוסף להיותו חסיד הוא גם כיהן כשר בכיר בממשל הלטבי, וכפי שהיה נהוג באותם הזמנים, כשר ממשלה היה עליו לחבוש מגבעת גבוהה לאות כבוד.

      יום אחד, בעודו פונה לצאת מבית הקונגרס הלטבי, ניגש אליו חסיד שהמתין עבורו בחוץ ובפיו מסר: "ר' מרדכי, דער רבי רופט דיר! הרבי קורא לך!". ר' מרדכי לא ידע מה עליו לעשות, האם זה מתאים ככה לבוא לבית הרבי?! עם כובע וחליפה שלא תואמים למראה של חסיד?! "אך הרבי קורא לי. עכשיו! אין זמן לחזור הביתה ולהחליף ללבושים הראויים".

      עם ההחלטה הזו הוא רץ לעבר חצר הרבי הריי"צ ועל הדרך עשה גם 'קולע' חסידי עם הכובע הגבוה ומחץ את הכובע וצעק תוך כדי: "ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת"…

      כך גם הערב, כיוון שהתבקשתי לדבר בפניכם בבאנקט כינוס השלוחים לשנת הקהל, אפתח באמירת "לחיים"! "ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת"…

      לוותר על ה'אגו' למען ה'הקהל'

      היה זה יום ראשון בשעה שבע בערב, לפני מספר שבועות, בדיוק סיימנו אסיפת הנהלה בישיבה אצלנו בסינסנטי אוהיו, והנה אני מקבל הודעת מסרון משליח מקומי וכך הוא כותב:

      גרשון, בהשגחה פרטית ישנם שני שלוחים שהגיעו מחוץ לעיר והם בסינסנטי. אשמח שנעשה כינוס הקהל לכל אנ"ש המקומיים והשלוחים. אם תוכל להזמין את אנ"ש.

      השבתי בחיוב ושלחתי הודעה.

      אך בתוך עצמי חשבתי, שלא אצליח לקחת חלק בזה, משום שהכינוס אמור להתקיים בשעה 9 בערב, ובאותה שעה רק סיימנו את אסיפת ההנהלה, ועד שאספיק להגיע הביתה, אתיישב לארוחת ערב עם הילדים וכו'… פשוט אהיה עסוק מידי מכדי להשתתף בכינוס הקהל.

      שעה לאחר מכן שוב התחבטתי ואמרתי לעצמי: זאת לא הסיבה האמיתית שאתה לא רוצה ללכת. אתה לא מעוניין ללכת בגלל שהשליח שהגיע לעיר הוא 'לא משלנו' ואתה לא מאמין בהשקפה שלו, ומצד "השפיצקייט" שלך אתה לא רוצה ללכת לשמוע מה יש לו לומר"…

      התנערתי לרגע וחשבתי, שאם הרבי מוותר על מנהג חשוב בנוגע להחזקת הלולב והאתרוג בהלל – שמנהגו של הרבי הריי"צ היה לאוחזם יחד רק בשעת הנענועים, ובשנת הקהל אחזם הרבי בכל אמירת ההלל – גם אני יכול להיות חלק מהכינוס הקהל הזה.

      את האמת כולם יודעים!

      חלפה לה שעה קלה ומצאתי את עצמי משתתף בכינוס המקומי, ואחד השלוחים שמנהל בית חב"ד במדינת טקסס, מספר 'א געוואלדיגע מעשה' – סיפור מאלף:

      לפני מספר שבועות הוא יושב בבית חב"ד שלו שבטקסס המרוחקת, ולפתע צועד פנימה אדם בעל חזות חרדית לתפילת שחרית. לאחר התפילה ניגש אליו היהודי ומבקש באידיש הונגרית: תגיד לי איזה 'ווארט' מהרבי.

      השליח חשב איזה בר מזל הוא שבדיוק לצידו יש את הקובץ "דבר מלכות", וכך שלף בזריזות 'ווארט' מוכן של הרבי וחזר אותו לפניו.

      טרם פנה ללכת, ניגש אליו השליח ואמר: לא בכל יום מגיע אליי לבית חב"ד יהודי חרדי, ועוד יותר שלא ציפיתי שיבקש ממני לחזור בפניו 'ווארט' מהרבי. מדוע היה חשוב לך לבקש לשמוע 'ווארט' מהרבי?!

      מיודענו הפתיע את השליח ואמר לו: יש לי סיפור בשבילך!

      "כשהייתי בחור צעיר, משפחתי עברה להתגורר בברזיל, וכעבור תקופה לא ארוכה, הכרנו והתחברנו מאוד לשליח המקומי הרב שבתי אלפרין שי'.

      "בשנת תשמ"ט או תש"נ, ניגשתי לשליח הרב אלפרין והודעתי לו שאני טס לארצות הברית לחוג את ראש השנה בויליאמסבורג עם הרב שלי.

      "הרב אלפרין איחל לי נסיעה טובה והוסיף: אך אם בקולי תשמע, כמה ימים לפני ראש השנה הרבי מקבל פ"נים. תעשה טובה לעצמך ותעבור אצל הרבי. אתה רק תרוויח מזה.

      "נחתתי בניו יורק ונכנסתי לאחד הבתי כנסת בויליאמסבורג. לא היה לי שום מושג היכן אתאכסן. כך בעודי יושב בחלקו האחורי של בית הכנסת עם המזוודה לצידי, חולף על פניי יהודי מהקהילה ופונה אליי בשאלה: היכן אתה מתאכסן בראש השנה?! בחיוך מבוייש השבתי שאני לא יודע…

      "הזמין אותי היהודי להתארח אצלו בבית והעמיד לרשותי חדר מרווח שבו הנחתי את המזוודה ואת ה'בעקיטשע' – הלוא הוא המעיל הארוך שאותו נוהגים ללבוש בשבתות וחגים, כך בטבעיות התחלתי לרכוס את הרוכסן של ה'בעקיטשע' מול המארח שהגיב בתמיהה למראה עיניו: היום זה לא שבת, היום זה לא ראש חודש, אז מדוע אתה לובש את ה'בעקיטשע'?!

      "עניתי לו בכנות, שאני הולך היום בערב לקראון הייטס למסור לרבי מליובאוויטש פדיון-נפש, ולא מתאים לעבור ככה לפני הרבי בלי 'בעקיטשע'.

      – מה הדבר הבא שקרה, אתם חושבים?!

      "בעל-הבית הגיב בכעס והחל צועק עליי: תסתלק מהבית שלי, החוצה!!! אם הגעת לברוקלין בכדי ללכת לרבי מליובאוויטש, אתה תהיה מחוץ לבית שלי!

      "הייתי מעט מבולבל אך אמרתי: אין בעיה אז אחזור לבית כנסת ואסתדר עם זה. רק אבקש ממך טובה אחת בלבד. ייקח לי זמן ללכת ולחזור, תאפשר לי בבקשה להשאיר את חפציי בביתך לכמה שעות וכשאחזור אקח את הדברים ואלך לבית כנסת.

      "למרבה הפתעתי, בעל-הבית הסכים באומרו: לך! אך חששתי כל העת שכשאחזור חפציי ייעלמו כלא היו… אלו דברים שקורים…

      "לחוץ מאוד מהלא-נודע, אני מאבד את הדרך בין הרכבות והאוטובוסים של ברוקלין המסובכת, ככה לקח לי שעתיים להגיע לקראון הייטס. כשסוף סוף הגעתי נהיה לי שחור בעיניים. אנו רואה מול עיני תור ארוך שלא נגמר…

      "מצאתי את עצמי נשרך לאיטי בתור שנמשך ונמשך עד אמצע הלילה, לא מכיר אף אחד! חושב לעצמי, הלוואי והייתי מכיר פה מישהו, משהו. בעודי מתבונן סביבי, אני מבחין לפתע בפנים מוכרות לי במרחק של מטר מאחוריי. מי זה? המארח מוויליאמסבורג בכבודו ובעצמו עומד כמרחק פסיעה ממני! מופתע לחלוטין פניתי אליו ואמרתי לו: סליחה?! ומה א-ת-ה עושה כאן?!?!

      "מעט נבוך הוא אומר: "יונגרמאן, שרייען דארף מען, אבער דעם אמת ווייסען אלע! – אברך צעיר, לצעוק צריך, אך את האמת כולם יודעים!".

      אני בספק כמה דברים תזכרו מתוך מה שאמרתי היום, אך את המשפט תחקקו היטב על לוח ליבכם: לצעוק צריך, אך את האמת כולם יודעים!

       

      מי כאן המשוגע?

      בתור ילד בקראון הייטס, אחד המחזות המיוחדים ביותר, היא ה'תהלוכה' – אלפי חסידים יוצאים בצעדה רגלית לעבר השכונות הסמוכות להביא להם את שמחת החג. כולם בוודאי זוכרים, איך הרבי החל לעודד בידו הקדושה, וכולם מתחילים ללכת כמו צבא.

      אומרים, שיש שני דברים שהולכים תמיד יחד עם התהלוכה – המשטרה, ומזג האוויר הגשום… אבל חסידים, כמו חסידים, הולכים בגשם וברוח בלי להתפעל.

      שמעתי פעם מהרה"ח ר' מאניס פרידמן, שבאחת השנים כאשר התהלוכה הגיעה לפרוספקט-פארק, ישב שם גוי על הספסל, כשהוא מגן על ראשו במטרייה רחבה. כאשר ראה את ראשוני הצועדים, ההולכים ללא מטריות, הוא צחק למראה ה'בטלנים' הללו. אבל כאשר חלפו על פניו עוד 500 חסידים – הוא החל להחליף צבעים, וכנראה חשב שאם כל כך הרבה אנשים הולכים כך, אולי הוא המשוגע כאן… בסופו של דבר הוא הוציא את ידו מחוץ למטריה, כדי לבדוק אם בכלל יורד גשם…

      לפעמים זה קורה גם לנו. אנחנו לומדים את השיחות והמאמרים, מאזינים להתוועדויות ולמסרים הברורים של הרבי, והכל נראה ברור ופשוט. אבל אז יוצאים לשליחות, ולפתע פוגשים בעולם אחר, שטוען להיפך, והעולם הזה מתעתע בנו שוב ושוב, עד שלפעמים אנחנו עלולים לחשוב: אולי אנחנו המשוגעים?…

      לכן צריכים לבוא פעם בשנה לכאן, ל'בית חיינו', לשאוב את החיות ולהתחבר לאמת האמיתית. לחיות את השיחות והמאמרים וההוראות, ולהתחזק בראייה החסידית, מלאת התמימות והאמונה הפשוטה, שאינה מתפעלת ממראות העולם.

      לחזור לאותו מקום, ולהצדיע

      במחנות העבודה בסיביר, היו שלוש קבוצות של עובדי כפייה: אסירים פליליים, אסירים פוליטיים, וחסידי חב"ד. מסופר על אחד החסידים, שהתעורר באחד מלילות החורף ולא הצליח לחזור לישון מרוב קור. לפתע הוא רואה את אחד האסירים קם ממיטתו, נעמד דום ומצדיע בידו ברוב חשיבות, ואחר-כך חוזר לישון.

      המחזה המוזר לא נתן לו מנוח, ולמחרת בבוקר פנה אל אותו אסיר ושאלו לפשר הדבר. בתחילה התחמק האסיר ואמר 'היה לך חלום רע'… אבל לאחר שהחסיד התעקש וביקשו לספר את האמת, אמר לו האסיר: אספר לך את האמת – אני חייל יפני, וכאשר התגייסתי לצבא נשבעתי אמונים לקיסר האימפריה היפנית. לצערי, נפלתי בשבי ואיבדתי את יכולת הלחימה, אבל בכל לילה אני נעמד ומתרגל את ההצדעה, כדי לזכור מי אני ומה התפקיד שלי.

      שלוחים יקרים!

      אנחנו נמצאים היום בשנת תשע"ו. כמה שהיינו רוצים להרגיש כעת כמו בתשנ"ב, או תשנ"ג – הלוח אומר את דברו, ואנחנו לא שם. אנחנו בתשע"ו.

      אבל כאשר מגיעים לכאן, ל'בית חיינו', מרחק השנים מתגמד, וברגע אחד אנו חוזרים לאותם רגעים כאשר ראינו את הרבי בתפארתו, כאשר נשבענו למלך, לתת את כוחנו, עוזנו ונפשנו עבור המשימה שהרבי מטיל עלינו.

      ולכן צריכים להגיע לכאן, לאותו המקום בו היינו אז, ולשוב ולהכריז מעומק הלב: רבי, אנחנו איתך, עד ההתגלות!

      לא לסכן את האחדות בגלל 4%

      אחד מזכרונות ילדותי הוא החסיד הישיש הרה"ח ר' מאיר איטקין ע"ה. הוא היה נוהג לומר 'לחיים' על משקה שנקרא "96", העשוי 96 אחוז אלכוהול, ורק 4 אחוז מים. בני משפחתו טענו שזה מסוכן לבריאותו, אך הוא המשיך בשלו.

      פעם, לאחר ביקורת שנתית אצל הרופא, אמר לו הרופא שיש לו בשורות לא-טובות עבורו: מצאו אצלו מים בריאות! הסתובב ר' מאיר לבני משפחתו, ואמר: אתם רואים, תמיד אמרתי שבסופו של דבר ה-4 אחוז מים הללו יסכנו את בריאותי…

      את הסיפור הבא שמעתי מכלי ראשון: שני אברכים, ידידים בלב ונפש עוד מתקופת לימודיהם בישיבה, יצאו לשליחות באותה עיר. לכאורה, מה יכול להיות טוב יותר? הרי כל שליח יודע שהבעייה הגדולה ביותר עמה הוא צריך להתמודד, היא הבדידות. וכאן זיכתה אותם ההשגחה העליונה בחבר קרוב שמתגורר באותה עיר, במרחק דקות הליכה.

      אולם למרבה הצער, לא חלפו ששה חודשים מאז יצאו לשליחות, ויצר הרע ריקד ביניהם, עד כדי שכך שהם חדלו מלדבר האחד עם השני. עשר שנים ארוכות, הם היו שכנים קרובים בגשמיות, אבל למעשה רחוקים מאוד האחד מהשני. כמאמר הפתגם, ששני אנשים הצמודים אחד לשני בגבם – הם האנשים הרחוקים ביותר בעולם, שכן העולם כולו מפריד ביניהם.

      לפני שבועיים קיבלתי הודעה שהכל עבר, והם חזרו להיות חברים. ההודעה הזאת שימחה אותי מאוד, וגם הציתה בי סקרנות לא מעטה: כיצד אירע הנס?

      ביררתי, ונודע לי כי אחד השלוחים שהגיע לביקור בעיר, החליט לעשות לזה סוף. הוא זימן את שניהם לבית אחד. סגר את הדלת, והודיע להם שהם לא יוצאים מהבית עד שילבנו את כל חילוקי הדיעות הקיימים ביניהם.

      לאחר שכל אחד מהם העלה את טענותיו כלפי חברו על הכתב, התברר להם שב-96 אחוז מהדברים הם מסכימים. וכל המחלוקת שלהם מסתכמת ב-4 אחוזים בלבד!

      מכיוון שהשנה היא שנת הקהל, הגיעו השנים למסקנה, שבשביל שנת הקהל שווה לוותר על 4%, ואפשר לעשות אחדות.

      המסקנה של שני השלוחים הללו, היא המציאות אצל כולנו. למרות חילוקי הדיעות, הרי בסופו של דבר אנחנו מסכימים על 96 אחוז מהנושאים!

      איך אמר לי מישהו ששמע על חילוקי הדיעות בין השלוחים: אתם כולכם מאמינים באותו דבר. מה ההבדל בין אלו שמכריזים "יחי אדוננו" לאלו המרכיזים "הרבי נוסע איתכם", הרי זה כמעט אותו דבר, אותו מסר, רק במילים אחרות.

      שלוחים, לחיים! לחיים, הבה ננצל את הכוחות הגדולים שאנו מקבלים מהרבי, כדי להיות באחדות עם כולם, ובפרט בשנת הקהל – ותיכף ומיד נזכה להתגלותו של הרבי, וכלשונו של הרבי שמשיח ייכנס מהחלון או מהדלת, העיקר שיבוא, ויקיים את הייעוד "הנני מביא אותם מארץ צפון וקבצתים מירכתי ארץ בם עור ופסח הרה וילדת יחדו".

      תגיות: ,

      פנה אלינו בנוגע לכתבה זו