ההכרעה שלי – על הפודיום, מול קהל האלפים

נאומו מעורר–ההשראה של אורח המעמד הגדול בי"א ניסן, הרב ראובן וולף, משלוחי הרבי ורב קהילת ‘מעין ישראל’ בלוס אנג’לס קליפורניה:

כחמשת אלפים מחסידי חב”ד, אנשים ונשים, מלאו את האולם הגדול של “היכל קבוצת שלמה” באירוע הגדול לכבוד י”א ניסן. האווירה באולם הייתה חמה ומחבקת. אווירה של חסידים, אווירה של אחדות בעטיפה של יום הולדת למלכנו.

בתכנית מושקעת היטב (על כך בכתבה נפרדת בגיליון זה) האווירה באולם הלכה והתחממה, בפרט כאשר אל הבמה נקרא הרה”ח הרב ראובן וולף, איש חינוך והשקפה המרביץ תורה לאלפים בלוס אנג’לס הרחוקה, שהגיע במיוחד להשתתף בערב חגיגי זה כדי לשאת דברים באוזני האלפים. המשא המרכזי שייך לו.

השקט באולם היה כמעט מוחלט כאשר הוא פצח בדברים:

“ביום חמישי שעבר זכיתי לקבל מכתב מהרבי בעקבות שאלה ששאלתי, האם להגיע לאירוע המיוחד הזה בארץ ישראל, שכן מדובר בטורח רב, ולא ידעתי אם אני ראוי לשאת את הנאום הזה. בדף שפתחתי באגרות קודש, היו שתי אגרות מהרבי. במכתב אחד הרבי מברך אותי:

ויהי רצון אשר מתוך מנוחת הנפש ומנוחת הגוף יוכל למלא תפקידו הכי אחראי, אפילו באם היה זה במקום אחר, על אחת כמה וכמה בארץ אשר, כלשון הכתוב, עיני ה’ אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה”. ובהמשך הרבי מברך “ומתאים למאמר חכמינו ז”ל שהקב”ה אינו מבקש אלא לפי כוחו של כל אחד ואחד, בודאי שבורא האדם ומנהיגו נתן לכבודו הכוחות הדרושים למלא את התפקיד, ולא עוד, אלא שלא להתרשם מקושיים ונסיונות, ובלשון החסידות – העלמות והסתרים, ולמלא תפקידו בקומה זקופה, וזכות הרבים מסייעת.

אחר–כך היה מכתב נוסף, קצר מאוד, בו נכתב ותיכף בבואו ירעיש כו’. אזכיר על הציון.

חַיוּת דו סיטרית

קולו של הרב ראובן וולף נישא ברמה. לא בגלל הרמקולים רבי–העוצמה, אלא בשל הנחישות בטון דיבורו. ניכר עליו כי הוא מתרגש לעמוד במעמד הזה, ועם זאת, קולו יציב וברור. היה ניכר כי הכין את עצמו למשא המרכזי ולמסר חשוב אותו הוא מבקש למסור במהלך נאומו.

אט אט שוקטים אחרוני הקולות הלוחשים באולם האלפים, וקולו של הרב ראובן וולף ממשיך להדהד:

“בראש חודש כסלו השנה, דיברתי בכינוס השלוחים ב–770 על התהליך והמעבר שעשיתי, על המשבר הגדול שהיה לי אחרי ג’ תמוז, החושך הגדול שאפף אותי לאורך זמן והמאבק הפנימי שעברתי – אך כל אלה הביאו אותי לאור גדול מאוד. ראיתי את השלטים הנמצאים ב–770 ובהם קטע שיחה הידועה של הרבי מיום ב’ ניסן תשמ”ח, על חשיבות ההכרזה “יחי המלך”. פתאום זה פתח לי את המוח; ידעתי שזה מוסיף חיים במלך, אבל לא תפסתי את העומק, מה הרבי באמת אומר פה. כל הענין של התקשרות של אנשי הדור עם הרבי, של חסידים עם הרבי, היה חדש לי.

יש ענין שהרבי הוא מוח של הדור, והמוח תפקידו להנהיג ומדריך את כל האיברים. רואים זאת במוחש גם בימינו, כאשר כולם כותבים לרבי והרבי מצדו נותן הדרכה בנוגע לשידוך, לישיבה, לביזנס, לעבודת ה’ ולכל הענינים.

אך יש ברבי ענין נוסף – העובדה שהרבי הוא לא רק המוח אלא גם הלב. מלך ישראל הוא לב ישראל. פעולת הלב שונה מפעולת המוח. הלב מזרים את הדם בכל האיברים ונותן להם את החיות; ללא הלב – הכל מת. אך יחד עם זאת, הפעולה הזאת היא דו–סיטרית, שכן האיברים צריכים לשלוח את הדם בחזרה ללב.

כשאני מתבונן בעניין הזה באופן אישי, אני מבין זאת כך: הרבי הוא נותן את החיות אלי, ראובן וולף. המשמעות של זה היא בעצם, שאת כל החיות שלי אני מקבל מהרבי. לא רק התורות, הרעיונות והפילוסופיה אני מקבל מהרבי, אלא את החיים הרוחניים התורה ומצוות – וכן את החיים הגשמיים שלי – הכל אני מקבל מהלב.

זה תפקידו של הרבי שהוא מלך, ומלך הוא ‘לב ישראל’. ענינו של מלך פירושו שאתה עבד שלו; הוא נותן לך חיים לעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. לשם כך הוא נותן לך חיות.

אך יש גם את הצד השני – שבו האיברים מחזירים את הדם אל הלב. איך עושים זאת? בכך שאתה מקבל עליך את מלכותו של המלך! כי המלוכה תלויה בקבלת העם את מלכותו, ואם העם לא מקבל את המלך, הוא לא מלך. הוא צריך את כל האיברים – כל החסידים וכל היהודים שיאמרו לו שהוא מלך.

איך אדם מכניע את עצמו אל המלך? על ידי הכרזת ‘יחי המלך’!

כשלמדתי את כל זה בתורתו של הרבי, זה היה בשבילי חידוש עצום!

כך זה במלך רגיל ובמלוכה מן השורה, אולם הרבי מחבר את הרעיון הזה בעיקר למלכותו של משיח. על הפסוק “דרך כוכב מיעקב” יש שני פירושים – הראשון, שהפסוק מדבר על מלך המשיח. הפירוש השני מדבר על היחידה שבנפש של כל אחד, כמו שמבאר הצדיק מצ’רנוביל בספרו “מאור עיניים”, שמשיח לא יכול להתגלות בעולם עד שכל יהודי יגלה את המשיח, היחידה שבקרבו. מה פירוש המושג ‘מגלה את היחידה?’ שיש לך שייכות עם משיח! אתה העבד שלו והוא המלך שלך.

איך מבטאים זאת? בכל דרכך ובכל ענייניך דעהו.

אך כצעד ראשון צריך לומר ולהכריז זאת בריש גלי “יחי המלך”. צריך להכתיר.

כשלמדתי את הנקודה הזאת בשיחה של הרבי, זה היה בשבילי דבר נפלא, ואז תפסתי שהענין כאן הוא רחב ועמוק מכל הבחינות. כי עבור מה ברא השם יתברך את כל ההוויה של העולם? בשביל מה נבראו כל האנשים בעולם כולו? בשביל מה נוצר היקום? עבור מה ברא הבורא את גן עדן העליון וגן עדן התחתון, ואת כל סדר ההשתלשלות, וכל הכוכבים והגלקסיות והעולמות כולם? לשם מה יש לנו את היהדות, התורה והמצוות? בעבור מה ירד ה’ למעמד הר סיני? ולמה עברנו את כל הגלויות והיסורים לאורך אלפי שנות היסטוריה? הכל נועד בשביל דבר אחד: לגלות את מלכות השם בעולם! ה’ ברא את העולם כדי להיות מלך.

כשלמדתי את הספר “ענינו של משיח”, נפקחו עיניי. הספר מבטא בצורה כל כך ברורה את הענין שמלכות הקב”ה בעולם אין לה מציאות בעולם אילולא הייתה מלכות על בשר ודם. מלכות משיח היא–היא מלכות ה’ בעולם.

הפירוש הוא: שההכרזה של ‘יחי המלך’ היא תמצית כל היהדות וכל התורה ומצוות! אינני מדבר על הכרזה חיצונית אלא על הכרזה בכל ההוויה והמציאות שלך.

אם אכריז ‘יחי’, איך יסתכלו עלי?

הייתי כמה וכמה פעמים ב–770, ואני מודה שבביקוריי אלה הסתכלתי על האנשים שם קצת בצורה מוזרה… בכל פעם הם הכריזו ‘יחי’. אני הרי בן ל’עם חכם ונבון’. אני צריך להבין, ולא סתם להכריז הכרזות. אבל כשלמדתי את השיחה הזו של הרבי, הבנתי שלא יכולה להיות גאולה בעולם עד שתהיה המלכת המלך והכתרתו ולו משום הסיבה הפשוטה שקבעו חז”ל, כי ‘אין מלך בלא עם’. צריכה להיות הכתרה, שכן היא כל החיות והחשמל של המציאות כולה. הכל תלוי בענין הזה.

אבל היתה לי בעיה עם זה, ואני מתמודד עם האתגר הזה ברגעים אלו ממש.

הגעתי כעת לפרשת דרכים. מחד גיסא – אם אתחיל להכריז ‘יחי אדוננו’, יחשבו עלי כולם שהנה הוא נעשה ‘משיחיסט’ וממילא קצת משוגע, וזה לא נעים כל כך…

יש לי קצת כבוד עצמי. אם אכריז ‘יחי’, אנשים יסתכלו עלי בתימהון: הו, מה קרה לראובן וולף? הוא כותב הרבה דברים על לקוטי תורה ומפיץ המעיינות, למה שאהיה המשוגע החדש? הרי היום אין סודות וכל מה שאומר כאן – בתוך דקות ספורות יגיע לכל העולם. אני חש לכבוד שלי. לא נעים לי שיקראו לי “משוגע”…

מאידך גיסא – חשבתי לעצמי: מה יש לי להפסיד? האם בשביל הכבוד שלי לא אוכל לצאת כעת מה’מצרים’ שלי? האם בגלל זה לא אוכל להודיע שאני מכיר במלכותו של משיח, ולעשות מה שאני חושב שבאמת צריך לעשות?…

האם אכריז ‘יחי’ רק אחרי שכל הגויים יכריזו?

הרב ראובן וולף הינו מרצה מבוקש בקרב חוגי היהדות התורנית בלוס אנג’לס. הוא לא גדל במשפחה חב”דית, אלא נולד במשפחה חסידית בבורו פארק. במשך השנים הסתופף רבות בצלם של אדמו”רים שונים (“בתקופת בורו פארק בחיי, הלכתי לכל האדמו”רים בעולם רק לא לקראון הייטס”), אך לא מצא את אשר איוותה נפשו.

בהמשך למד בישיבת סלבודקה שבבני ברק, אז הכיר לראשונה את חב”ד. הוא נסע לשבת לישיבה בכפר חב”ד, שם הכיר לראשונה את דמותו של המשפיע האגדי ר’ מענדל פוטרפס, ונפשו נקשרה בו.

באותה תקופה התוודע לתורת חסידות חב”ד. למרות לימודיו בישיבה ליטאית, קבע לעצמו זמן ללימוד חסידות אינטנסיבי. הוא למד עם המשפיעים ר’ זלמן גופין, ר’ מענדל וועכטר ור’ זלמן לנדא, עד שנזרק מהישיבה. אז החלה התקרבותו הממשית לחב”ד.

בשנים האחרונות החל למסור שיעורים בחסידות ובעניני משיח וגאולה, אלא שעדיין הרגיש שחסר לו משהו. הוא עצמו לא ידע בדיוק מה. עד שגילה את הספר “ענינו של משיח”, העוסק במשנתו של הרבי בעניני הגאולה. שם גילה לראשונה את הסדר והשיטתיות בתורתו של הרבי בכל הקשור לתורת הגאולה. הוא הוקסם ונכבש.

הרב וולף מדבר בדרך כלל אידיש ואנגלית, אך בנאומו האחרון בהתוועדות י”א ניסן, הוא נאלץ לדבר בעברית. השפה קצת מקשה עליו לבטא את הדברים, אבל הלהט מתפרץ מתוכו ומפלס לעצמו נתיבות.

קולו מהדהד באולם בפאתוס: “הבעל שם טוב הקדוש החל להכין את העולם לביאת המשיח, ואחריו היה המגיד ממעזריטש, ואדמו”ר הזקן, ואדמו”ר האמצעי, וה”צמח צדק”, ואדמו”ר מהר”ש, והרבי הרש”ב נ”ע, והרבי הריי”צ וכל מסירות הנפש של כל הדורות; וגם את העומק של ‘המשך’ ס”ו ו’המשך’ ע”ב עם כל הגילויים האדירים שיש בהם.

יש גם את עשרות שנות מנהיגותו של הרבי, וכל ‘מבצעי הקודש’ שהגה ויזם. האם ייתכן לומר שכל ההיסטוריה העשירה הזאת הגיעה לתחנה האחרונה ומסתיימת בג’ תמוז? ומה עכשיו? האם הכל מתמצה בכך שיש ‘אוהל’ ואני יכול להגיע לשם ולבקש ברכות מהרבי והוא יענה לי באותות ובמופתים? האם בשביל המצב הזה מסרו רבותינו נשיאנו את כל חיותם? הרי בשביל ברכות ומופתים יש גם את הכותל המערבי שנותנים שם פתקאות?! האם בשביל כל זה הביא הקב”ה את החסידות לעולם? האם למצב הנוכחי נתאווה הקב”ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים?

מצד שני, יש לי כעת הזדמנות להשתתף עם כל החסידים שמאמינים באמונה פשוטה ששום דבר לא הסתיים, ולמעשה הכל מתחיל מעכשיו!

אמנם יש קושיה על המצב, אמת ויציב. זה לא פשוט. אולם האם יש מי שיכול לתאר לעצמו שבדבר הכי נכבד ונורא לא יהיה בו נסיון? ואם זה ניסיון, האם אני צריך ליפול בו?

צריכים להיות עיוורים כדי לא לראות את הענין של ‘הללו את ה’ כל גוים שבחוהו כל האומים’. אנחנו אוחזים בפרק הזה, שהביאור שלו בחסידות הוא, שהגויים ישבחוהו בביאת המשיח לאחר שמלך המשיח יהפוך את כל הגויים לעשות את מה שהוא רוצה. בזה מלכותו של משיח שונה מכפי שהיה אצל גואל ראשון, משה רבינו. כי גואל ראשון היה צריך לשבור ולהכניע את הגויים על ידי מכות ויסורים, ובלשון החסידות – אתכפיא. אבל מלך המשיח יגרום לאתהפכא, הוא ייקח את הממשלה ויהפוך אותה לטובה.

אני גר בלוס אנג’לס, ובעיר שלי אסור אפילו להזכיר את שמו של נשיא ארה”ב של אמריקה מרוב שנאה ותיעוב. איזו מהפכה קרתה בארה”ב. רק לא מזמן היה שם ממשל שבראשו עמד עוכר ישראל שלחם בכל ענין שקשור לעתיד של עם ישראל. הוא חתם הסכמים עם הטרוריסט הכי גדול שרוצה להשמיד ולהרוג. הוא הכריז שאין פתרון למה שקורה בארץ ישראל רק על ידי חלוקת ירושלים, כאשר המשמעות של זה היא להפריע לביאת המשיח, שכן ירושלים היא עיר של מלך המשיח. אך הרבי הפך את המצב ולא רק שזרק אותו, אלא העלה על כס ראשות הממשל האמריקאי אדם שלא היה שום סיכוי בדרך הטבע שהוא יהיה נשיא. רק בימים האחרונים אנו קוראים כיצד הוא זורק את כל החבר’ה סביבו שעושים בעיות ולא מיישרים קו בנוגע לירושלים ובנוגע לאירן. זה מדהים! הללו את ה’ כל גויים! הגויים כבר מכריזים “יחי המלך”.

ואני שואל את עצמי בכנות: האם אני רוצה להכריז ‘יחי’ רק אחרי שכל הגויים יכריזו ‘יחי’? האם רק אז יגיע הזמן שלי להתחיל לקרוא בשמו של משיח?

ומדוע רק אז? כי בינתיים אני הרי מנסה לשמור על הכבוד המדומה שלי.

הבה אשאל שאלה פשוטה כל אשר בשם חסיד חב”ד יכונה, מכל מקום בעולם: כשאתה מצייר את הגאולה בדמיונך, מה אתה מצייר? שהגואל בא משום מקום עם סנדלים בלי גרביים? עם שטריימל על הראש? הרי כולנו מדמיינים לעצמנו כיצד הרבי בא ומופיע באופן של ‘יקום מלך מבית דוד’!

לשם מה צריך חסידות אם לא מגלים מלכו של עולם?

כשאני מוסר שיעורים בעניני משיח וגאולה, מדי פעם אני רוצה להביא משל על המושג ‘מלך’, ואין לי שום משל או משהו שדומה, רק את הרבי. לא ראיתי בשום מקום דוגמא של מלך כפי שראיתי אצל הרבי. הייתי במשך חיי בחצרות רבות של חסידים, ולא ראיתי כזה התנשאות מצד אחד, וביטול של העם מן הצד השני. זה ‘ויכוף כל ישראל’ הכי מוחשי שיכול להיות.

האם את הידיעה הזאת על זהותו של מלך המשיח נשמור בסוד רק בינינו, חסידי חב”ד? איך משיח יבוא לגאול את כל העולם אם שומרים על כך בסוד? מה הטענה, שזה ירחיק יהודים מחסידות? לשם מה צריך חסידות אם לא משלימים את כל הענין ומגלים את מלכו של עולם על ידי התגלות המלך המשיח?!

פעם ראשונה, בכל העוצמה, המלכה בכל סדר ההשתלשלות

קולו הבוטח של הרב ראובן וולף נשמע נרגש; הפאתוס בקולו נסדק קמעה, אבל ניכר כי זו התרגשות שבאה אליו לפתע פתאום. בשלב זה ניתן לחתוך בסכין את הדממה באולם העצום. האלפים מהופנטים לדבריו, מהנהנים בראשם. ניצוצות עיניים מבליחות באפלת האולם.

הרב וולף לא מרפה, והוא ממשיך להציג את משנתו בכנות מתמשכת:

עכשיו אעשה דבר שקשה לי. זו הפעם הראשונה בחיי שאני עושה את זה, אני רוצה לומר את זה, אבל לא סתם, אלא בכל העוצמה!

אני מבקש, אני קורא לרבי המלך:

עברנו כבר את הכל; עברנו שבעה מדורי גיהנום לאורך כל ההיסטוריה. היינו לעג וקלס בגויים, ולא רק בגויים אלא גם בקרב היהודים; ולא רק בין היהודים אלא גם בין יהודים שומרי מצוות, ועברנו עוד יותר לעג וקלס מה’לפני ולפנים’. אבל אנחנו חזקים באמונתנו מבלי להתפעל ומבלי לפחד מהלעג.

בואו אפוא כולנו, אחים יקרים הנמצאים כאן, נמליך עלינו את המלך כמו שצריך, יחד עם השתתפותם של כל חסידי חב”ד, וכל שלוחי הרבי המוסרים את נפשם. אני קורא לכולם – בואו נצא מהמוחין דקטנות ומהפחד ‘מה יאמרו’. הכל כבר מוכן ורק צריך להכריז בקול רם בכל העולם, בקרב כל היהודים, בכל הדורות, מאברהם אבינו לאורך כל הדורות, בכל סדר השתלשלות – נמליך עלינו את המלך הגדול מכולם שלא היה כמוהו, והוא מושל בעליונים ובתחתונים בכל העולמות ממש, ונקבל מלכותו ברצון ובשמחה.

הקריאה שלנו תהיה מעומק נשמתנו, בנפש ברוח בנשמה בחיה ויחידה; מהמוח ועד ציפורני הרגליים נכריז בקול גדול:יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.