ר' איצ'ה 'מחייב' זקני החסידים…

מאת תלמידו: מ. פריד

"גדול מרבן – שמיה" כך היה ידוע תמיד בקרב חסידים, אשר דווקא הגדולים והמיוחדים שבהם, נקראו בפי כל בשמם הפרטי או בכינויים, ללא כל תואר נוסף – הנהגה שלא נבעה חלילה מזילות בהם, אלא דווקא בשל חסידותם האמיתית והקורנת, ששידרה לסובבים אותם כי אין כל צורך בגינונים ו'כיבודים' – המיותרים לטעמם. "איצ'ה" (לכל היותר, "ר' איצ'ה"..) זכה אף הוא להימנות בין אותם מיוחדים שבחבורה.

עבור אנ"ש תושבי השכונה ובאי בית חיינו, היה איצ'ה סמל חי של חסיד אמיתי, הוכחה ניצחת לכך שחסידים אינם רק דמוית אגדיות מן העבר או עלומי-שם מציוריו של ר' זלמן קליינמן – אלא אנשים החיים בינינו ונראים כמונו, המבטלים את ישותם ומציאותם לרצון העליון, כפי שמשתקף ומתגלה ברצונו של הממוצע המחבר – בקיום הוראותיו ושליחותו של נשיא הדור.

עבור אורחי המלך הרבים הפוקדים את 770 במהלך השנה כולה, היוותה דמותו מודל ודוגמא לחיקוי. אב שהגיע לבית חיינו לחגוג את הבר-מצווה לבנו, 'מדריך' בקעמפ עם קבוצת חייליו, כמו גם בחור מבוגר לצד צעירי הצאן – יכלו תמיד לעמוד בקרבת מקומו, להראות עליו באצבעם ולגלות בלחישה את אוזן הנער "גיב א קוק, זע א חסיד.." [העף מבט, ראה חסיד..].

עבורנו התמימים, תלמידיו בישיבה המרכזית בבית חיינו – היה איצ'ה" המשפיע" בה"א הידיעה ובמלוא מובן המילה. נוסף על (עיקר) השפעתו ה'מקיפה', בעצם נוכחתו לצידנו על ספסל הלימודים במשך רוב שעות היום ובעת התפילות והשבתות. נוסף על יחסו האישי לכל אחד מאיתנו ממש בהתעניינות כנה ואמיתית (בלי שמץ של 'משגיח' וללא טעם לוואי של 'נושא בתפקיד'..) במצבנו והסתדרותנו הפרטית בגשמיות וברוחניות.

מעל כל אלה, גדלה השראתו והשפעתו עלינו בהדרכתו החסידית-פנימית באינספור שעות שישב יחד עמנו סביב שולחן ההתוועדויות, בעיקר ה'בלתי-רשמיות' שבהם (בשעת לילה מאוחרת, לאור הנרות, לצד שיורי ה'פארבייסען' ובקבוק 'משקה' המרוקן למחצה, בפאתי 770 החשוך..) אלו היו כור ההיתוך בו נולדו וגדלו דורות של תמימים וחסידים מקושרים בדור השביעי.

תשאלו את כל מי שהיה שם, ויספר לכם כי איצ'ה לא הצטיין בכושר נאום מרתק, והתוועדויותיו לא היו כה גדושות בזכרון ימי קדם או בדברי הגות חסידיים הבנויים לתלפיות. אדרבה, דבריו ביטאו את ה"תוונא דליבא" הרבה יותר מן ה"אותיות", הרגש החסידי והאמונה הפשוטה שנספגה בדבריו היו באין ערוך לכמות המילים, דרכם ביטא וגילה את רחשי לבבו.

אצל איצ'ה יכולנו להאזין לסיפור חסידי ידוע שבידועים, או לסיפור שכבר הספקנו לשמוע מפיו פעמים רבות – כמו בפעם הראשונה. כי לא (רק) תוכן וגוף הסיפור נשמע כאן, אלא (בעיקר) החיות וההתלהבות האופפת את 'נשמתו' של הסיפור הנשמע מפיו. בקולו האבהי ובסגנון הייחודי השמור רק לו, הטביעו מילותיו חותם עמוק של יושר ותמימות חסידית, עוצמתית וכובשת.

***

מן הגמרא במסכת יומא (לה,ב) למדנו כי "הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים ויוסף מחייב את הרשעים". הברייתא מביאה את סיפורי חייהם של השלושה אשר עמדו בצדקותם ועבדו את קונם באמונה, חרף התנאים והקשיים השונים שהיו מנת חלקם בעולם הזה. כאשר מגיע לפני בית דין של מעלה אדם בעל תנאים דומים, גוערים בו: "כלום עני \ עשיר \ נאה היית יותר מהם?"

על משקל זה ניתן לומר כי "איצ'ה מחייב את זקני החסידים". אמנם כל עיקר שנותיו הוקדשו לשליחות הרבי, אבל באופן מיוחד זכינו אנחנו – דור התמימים הנוכחי – לראותו בשנות השבעים לחייו, כשהוא נמרץ ורענן בפעילות מתמדת.

בכל זאת, לא היה זה מחזה שבשגרה לראות חסיד בגילו המופלג העומד ברחוב ומחלק כרטיסי 'שבע מצוות בני נח' לגויים העוברים ושבים – כפי שנהג לעשות מידי יום ביומו. כך גם לראותו מקפיד להשתתף בכל ההזדמנויות של ריקודי השמחה בכלי זמר שהתקיימו ב770 בחודש אדר ובזמנים נוספים.

ואיזה עוד אדם בגילו מתעסק בפרסום מודעות בעיתונות להפצת תודעת קבלת מלכותו של הרבי כמשיח – כפי שעשה גם בשנותיו האחרונות. בהנהגותיו אלה ואחרות, ויותר מכל – באמונתו התמימה והשלימה ברבי ובבשורת הגאולה, אמונה יוקדת, פנימית ועמוקה אותה הפגין והכריז בקול גדול וללא חת מאיש – מחייב איצ'ה את 'זקני החסידים' בדורנו…

***

ממש כפי שבתקופת מלחמת המפרץ, כאשר ברדיו הודיעו כי ישנם נפגעים רבים, הרוגים ופצועים רח"ל מנפילות הטילים – הגיב איצ'ה בטבעיות מוחלטת, ואמר-שאל: "למי אתה מאמין? למה שאמרו ברדיו – או לדברי הרבי כי אף אחד לא יפגע מהטילים?" כשלאחר מכן התברר כי ברדיו שודרה ידיעה שגויה ומוטעית –

כך גם אחרי הניסיון וההעלם והסתר בג' תמוז, כאשר איננו רואים את הרבי בגלוי – הוא לא התבלבל והמשיך להאמין לרבי באמונה תמימה ושלימה בנבואת ובשורת הגאולה של הרבי ובהתגשמותה הקרובה. כמובן הוא המשיך גם לפרסמה ולהפיצה, ולחזק גם את אחיו החסידים במשימה זו.

בהמשך השנים, חבש לראשו כיפת 'יחי אדוננו' כדי לבטא בגלוי את אמונתו גם בזמן זה. בהתוועדויותיו הרבות עם תלמידי התמימים, תמיד עורר על כך שהכרזה זו, המבטאת את קבלת מלכותו של הרבי כמלך המשיח – צריכה להיות חקוקה תמיד על לוח ליבנו ולהשפיע על כל הנהגתנו היומיומית – במחשבה, דיבור ומעשה.

אסיים בשני זכרונות מיוחדים מאיצ'ה החקוקים בזכרוני משנת ה'קבוצה' שלי ב-770: הראשון הוא מהתוועדות חסידית מרגשת, בה הוא ישב יחד עם התמימים וסיפר על זכרונותיו מ'יחידויות' להם זכה ומכתבים והוראות מיוחדות מהרבי שליט"א שקיבל במהלך השנים.

באמצע סיפורו, כשכולם רתוקים וקשובים לדבריו, התפרץ לפתע בזעקה "אני לא מספר לכם היסטוריה!" והמשיך בהבהרה כי "הרבי זה לא פעם – הרבי חי וקיים בגוף גשמי ונמצא איתנו היום, מברך ומעודד, בוחן ומשגיח על כל אחד מאיתנו בכל רגע. הרבי לא רק נותן ברכות, אלא ממש 'שופך' עלינו ברכות.." אמר בקולו המתוק.

זיכרון נוסף, עליו יוכל להעיד גם כל מי שהגיע ל-770 בשנים האחרונות: הקפדתו להשתתף בקביעות בריקודי 'יחי אדוננו' אחרי כל תפילה, כנהוג בבית חיינו. עד לימיו האחרונים ממש, מתוך כאב וייסורים, המשיך להשתתף בריקוד בכל פעם – מתוך אמונה ושמחה לקראת קבלת פני הרבי שליט"א משיח צדקנו.