הנאום המרכזי בבאנקעט כינוס השלוחים • מרגש

מכיוון שהבאנקעט מתקיים במוצאי שבת, אין מתאים יותר מאשר לשתף אתכם בסיפור על הכוח של סיפורי הבעל שם טוב.

לפני כמה שנים ארגנו באריזונה מלווה מלכה גדול. שבועות מספר קודם לכן חיפשנו מקום מתאים לקיים את התוכנית. לאחר שמצאנו מקום, ביקשנו לשכור אותו עבור סעודת מלווה מלכה. בעל המקום השיב כי הוא מוכן להשכיר "בתנאי שתצליחו לשכנע את אחד הפועלים שלי לבוא לכאן במוצאי שבת כדי לסדר את המקום". עברנו מעובד לעובד, אך כולם סירבו. רק אחת העובדות אמרה: "אתם יודעים מה? אני אמנם לא נשואה ליהודי, אבל אני עצמי יהודייה, אני אתנדב לעניין, ואפילו לא תצטרכו לשלם לי באופן מיוחד". היא אכן הגיעה לאולם מבעוד מועד והכינה אותו לאירוע, אך לאחר מכן לא הלכה, אלא נשארה לתכנית והאזינה לדוברים השונים.

את התכנית התחלנו בסיפור על הבעל שם טוב ותלמידו ר' זאב קיצעס שהתבקש על ידי הבעל שם טוב להיות בעל תוקע בבית מדרשו. קודם ראש השנה ישב התלמיד ושינן עם רבו את כל הכוונות הנעלות ורשם אותן על דף. דא עקא, שכשהגיע זמן התקיעות, התברר שהפתק אבד לו. הבעל שם טוב כבר עמד שם וגם כל התלמידים, והוא עומד בלי נייר. מתוך לב שבור ודמעות רבות החל לתקוע, ממש כמו בעל תוקע רגיל.

אחרי התפילה ניגש אליו הבעש"ט ואמר: "איזה תקיעות נפלאות.. דע לך, שיש הרבה היכלות בשמים, וכל כוונה היא מפתח להיכל אחר, אבל לב שבור הוא מפתח כללי לכל ההיכלות.

כשסיפרו את הסיפור הזה, אני מבחין באישה הזאת עומדת שם בהתרגשות גדולה ובוכה. שאלתי אותה: האם משהו בסיפור הזה גרם לך לבכות? והיא השיבה: אני במצב רגיש, לבי שבור. אבל מה שבעיקר תפס אותי בסיפור שלך, זה שמו של בעל המעשה. שם המשפחה שלי לפני הנישואין הוא 'קיצעס' ומעולם לא שמעתי סיפור על הבעל שם טוב, אבל במסורת המשפחתית שלנו עוברת הידיעה, כי איכשהו אנחנו קשורים לבעל שם טוב. עד היום לא שמעתי את הסיפור הזה, ועוד על לב שבור…"

כשאתה נמצא בשליחות, אף פעם אינך יכול לדעת, היכן, מתי וכיצד תמצא את נשמתו הבוערת של היהודי.

ברוך הבא ביום השבת

כאשר הייתי בחור, הלכתי לעזור לדודי היקר הרב משה בריסקי, שליח הרבי באגורה הילס. ב'שבת תשובה' הלכנו לאחד מהבעלי-בתים בקהילה והתוועדנו אצלו. באמצע ההתוועדות יצאתי לשאוף אוויר, והנה אני רואה בחצר הסמוכה פועלים פורקים רהיטים ממשאית הובלות ומכניסים אותם לתוך הבית הסמוך. על משאית היה כתוב: "חברת ההובלות של הצעירים היהודיים". הבנתי שמדובר בחבר'ה ישראלים, וצעקתי לעברם: "חבר'ה… בואו תצטרפו להתוועדות שלנו. יש לנו 'חמין', ותאמרו 'לחיים'. תהנו. זה שבת". הם אמרו, בעברית כמובן: "היינו רוצים, אבל משלמים לנו לפי שעות, ואנחנו לא יכולים לעזוב באמצע העבודה".

אמרתי להם: "אני יודע, אתם חוששים שבעל הבית יבוא ויראה שאתם לא עובדים. אין לכם מה לחשוש. אני אעמוד בחוץ ואשמור שלא יבוא"… הם אמרו: "אם כך, ניכנס פנימה". הם נכנסו ונהנו אבל אחרי עשר דקות בעל הבית הגיע.

כמובן שלא תכננתי לקרוא להם להמשיך בעבודה ולחלל את השבת. הבנתי שתפקידי כעת לעכב את בעל הבית ולדבר אתו כמה שעות, עד מוצאי שבת, כדי שבינתיים יוכלו להמשיך להתוועד…

הוא חנה ליד הבית שלו ונכנס פנימה. הוא שם לב שמשהו לא בסדר. הוא פתח את דלת הבית, ולפני שהספיק לומר מילה, אמרתי לו: "סליחה, האם אתה יהודי?" אמר: "למעשה, כן".

הוא שתק להרבה זמן. בינתיים יצאה מהרכב גם בתו, ילדה קטנה שעמדה לצדו.

ואז הציג את עצמו: "שמי ג'ק, ואני מנצח של המקהלה בבית הכנסת הרפורמי, לא הרחק מכאן. בעצם, מה אתה רוצה ממני?"

אמרתי לו: ברוכים הבאים לקהילה שלנו! הגעתם לאגורה הילס. יש כאן קהילה מדהימה שכדאי לך לפגוש. רוצה לפגוש אותם מיד כעת? הם בתוך הבית הזה, אוכלים סעודת שבת".

הוא אמר: "בוודאי אשמח, אבל יש לי עובדים שמשלמים להם לפי שעות, והם מכניסים את החפצים שלי כעת לבית, אני לא יכול לבוא איתך".

אמרתי לו: "אין לך מה לדאוג בקשר לזה. בוא ואראה לך משהו".

הוא נכנס לבית, וישב להתוועדות ממושכת עם כל הפועלים של ההובלה… זה היה מחזה בהחלט מעניין: בחורים כמוני, עם כובעים, וזקנים לצד חבורת צעירים ישראלים, עם קעקועים, ועמם מנצח מקהלה של הקהילה הרפורמית – כולם יושבים יחד בהתוועדות… אומרים 'לחיים', מנגנים ניגונים שנמשכו עד הבדלה.
במוצאי שבת אמרתי שלום לחבר החדש ג'ק, ולבתו מייגן, והלכתי לדרכי, חזרתי לישיבה. מבחינתי זה היה סופו של הסיפור.

כמו שנים אחר, דודי אמר לי שיש לסיפור הזה המשך וסיום:

כמה ימים אחר כך, קיבל דודי מכתב מידידו החדש, בו הוא מביע את תודתו הלבבית על השבת המיוחדת. בשולי המכתב הוסיף את השורה הבאה: "אני רוצה לומר לך, שאלוקים עובד דרכך"… ותחת שורה זו רשם את מספר הטלפון שלו.

סקרנותו של דודי התעוררה, והוא התקשר אליו כדי להבין את פשר השורה הזאת. השכן החדש סיפר לו בטלפון, שכאשר עבר דירה, הוא לא היה בטוח שזהו צעד נכון. "ביקשתי מהקב"ה שיתן לי סימן שאני עובר למקום הנכון, אך לא האמנתי עד כמה מהר ימלא הקב"ה את בקשתי. דקות ספורות לאחר שהגעתי לשכונה החדשה, כבר הוזמנתי על ידכם לסעודת שבת. מה יכול להיות סימן טוב יותר מזה?!"

הקשר עם השכן החדש הלך והתחזק, והוא החל להגיע לשיעורים בבית חב"ד. באחד השיעורים דודי דיבר על הקשיים שאנשים חווים במהלך חייהם. הוא לא יכול היה שלא לשים לב לכך שבמהלך כל השיעור ישב השכן ובכה בכי תמרורים. הוא הבין שמשהו נורא מציק לו.

לאחר השיעור ניגש אל דודי, נפל על כתפיו והמשיך לבכות. דודי הזמין אותו להיכנס למשרדו, כדי שיוכלו לדבר באווירה רגועה יותר. ואז הוא סיפר את החלק הכואב והעוצמתי של הסיפור:

"שנתיים לפני שהעתקתי את דירתי לאגורה הילס, אשתי ובנותיי היו מעורבות בתאונת דרכים קשה מאוד, במהלכה איבדתי שתיים מתוך שלוש בנותיי. בעקבות התאונה שקעתי בדיכאון עמוק. ניסיתי טיפולים שונים, אך המצב הלך והחמיר, עד שגם חיי הנישואין שלי נהרסו כליל, והתגרשתי מאשתי. באותה תקופה כעסתי על כל העולם, כעסתי על הקב"ה, ובשלב מסויים החלטתי לשים קץ לחיי. תוכניתי הייתה, לצאת בלילה עם בתי מייגן לטיול, לראות יחד סרט, ולאחר שאחזיר אותה לאמהּ, לומר 'שלום' לעולם…

"ביצעתי את השלבים הראשונים בתוכניתי, והלכתי יחד עם בתי לקולנוע במרכז המסחרי 'מאונט גייט פלאזה'. כאשר נכנסנו לקניון, התפלאתי לשמוע קול מוזיקה מתוך הקניון. כאשר התקרבתי יותר, הבחנתי כי מדובר במוזיקה יהודית. אני מזהה מוזיקה יהודית, שכן אני מנצח על מקהלה… כשהתקרבתי, ראיתי שמקורה של המוזיקה בחבורת חסידים שהציבו חנוכיה ציבורית ליד הקולנוע, ורוקדים סביבה.

"לפני שהבנתי מה שקורה, חבורת החסידים סחבה אותי אל מעגל הריקודים. תוך כדי ריקוד חשבתי לעצמי על הסיטואציה המוזרה: בעוד זמן קצר אני מתכוון לסיים את חיי, וכעת אני רוקד סביב החנוכייה… תוך כדי ריקוד, אני מסתכל על בתי, ורואה חיוך על פניה, מאוזן לאוזן. חשבתי לעצמי: יש לי הזדמנות לשמח את בתי, ואני אשאיר אותה לבד בעולם? החלטתי מיד: אלוקים, אני הולך להישאר כאן. אשאר בעבורה. אחפש ואמצא עוד הזדמנויות לרקוד ליד מנורות.

דודי ששמע את הסיפור, התרגש מאוד. הוא נזכר בהחלט בסיפורה של אותה פעילות שהתקיימה בקניון בניצוחו:

לפני חנוכה הוא התקשר למודיעין הטלפוני וביקש את הטלפון של הקניון בעיר סיני וואלי. המוקדנית ביקשה לדעת איזה קניון הוא מחפש, אך הוא עשה את עצמו כלא מבין, מתוך תקווה שהיא לבד תפנה אותנו לקניון הכי מרכזי בעיר.
ואכן, לאחר כמה פעמים שאלה: האם אתם מתכוונים לקניון מאונט גייט פלאזה? דודי השיב בחיוב, וקיבל את מספר הטלפון במקום.

הוא התקשר למספר וביקש מנציגת ההנהלה לערוך במקום מסיבת חנוכה. האשה מעבר לקו שאלה האם הוא בטוח שהוא רוצה לערוך את המסיבה דוקא בקניון הזה? הוא השיב בחיוב, והיא מבררת שוב: אתה בטוח? והוא בשלו מבלי להבין מדוע היא מתעקשת על שאלה זו. לאחר שהבינה שזה רצונו, לערוך את המסיבה דווקא בקניון הזה, אמרה שמבחינתם אין בעיה. מיד לאחר קבלת האישור, הפיק דודי פרסומות על האירוע ושלחן לכל יהודי האזור. הוא אף הוציא הודעה לעיתונות על האירוע שעומד להתקיים בקניון מאונט–גייט–פלאזה.

ביום המיועד הגיע לקניון עם עוד כמה שלוחים מהאזור כדי לארגן את העניינים – רק כדי לגלות שהקניון הזה שומם לחלוטין!… התברר שהקניון נמצא בשלבי סגירה, ואפילו חנות אחת לא הייתה פתוחה בו.

הדבר היחיד שפעל במתחם הגדול, היה אולם קולנוע. הוא חשב לעצמו: למה לעמוד באמצע הקניון השמם, אם אפשר לעמוד ליד הקולנוע, שם יש לפחות תנועה של אנשים. הוא העביר את המנורה ושאר הציוד סמוך לקולנוע. ואכן, במהלך הערב הופיעו במקום כמה עשרות אנשים. הם רקדו, והדליקו יחד את המנורה.

דודי חזר לביתו כשהוא מרגיש כישלון. כאשר אשתו שאלה איך היה, אמר ש"לא היה הכי מוצלח, אף אחד לא הגיע"…

היום הוא יודע בבירור, שאותה מסיבת חנוכה 'לא מוצלחת' בקניון הנטוש – הצילה חיים יהודיים, בגשמיות וגם ברוחניות!

ריבונו של עולם: תן לי סימן

עדיין זה לא סיום הסיפור.

כאן ממשיך ג'ק לספר לדודי: "לאחר אותו ניסיון שלא בצע, התחלתי לחפש בית חדש. חיפשתי במשך כמה חודשים עד שמצאתי את ביתי הנוכחי באגורה הילס. כפי שכבר סיפרתי לך, לפני שעברתי פניתי בתפילה אישית לקב"ה ואמרתי: אם אתה זה ששלחת לי את הסימן בקניון שעלי להמשיך בחיי – בבקשה תבוא אליי שוב ושלח לי סימן נוסף כדי שאדע כי עשיתי את הצעד הנכון במעבר הדירה. אני אעבור לקהילה חדשה ואתחיל לשקם את עצמי, אבל כאשר אני מגיע לשם, אני מבקש שתתן לי סימן שהמאמצים שלי לא הולכים לטמיון.

"וכך, בדיוק בדקה הראשונה שאני מגיע לקהילה החדשה, בקושי פותח את הדלת של המכונית, וכבר מגיע האחיין שלך, ושואל: 'סליחה אדוני, האם אתה יהודי?!'

"זה היה הסימן הטוב ביותר שיכולתי לאחל לעצמי"…

הכוח של השלוחים

היום אני יודע שהסיפור הזה הכין אותי לאתגרים בשליחות האישית שלי אליה יצאתי לאחר נישואיי:

לאחר שהות בכולל, יצאתי לשליחות. בשנה הראשונה של השליחות שלנו, מיד לאחר כינוס השלוחים הראשון בו השתתפתי כשליח, בננו שלמה זלמן, חלה לצערנו ונפטר.

הרגשתי כמו ג'ק. שבור. גם אני רציתי וביקשתי סימן, סימן שהרבי רוצה שנשאר בשליחות.

ואז קלטתי: אני השליח של הרבי. אם אני אפול ברוחי, כיצד אוכל לרומם את רוחם של יהודים אחרים? מי ישמור את היהודי הבא מאבדן רוחני או גשמי ר"ל?

אבל עדיין חשבתי: הרבה שלוחים למקום, הרבה שלוחים לרבי… מה יקרה אם אחד מהם יחזור לקראון הייטס?

שנה אחר-כך, בי"א ניסן, נולד לנו בננו מנחם מענדל. אל הנער הזה התפללתי. זה היה הסימן עבורי.

הרבי אומר על כל אחד מאתנו: אל השליח הזה התפללתי. יש לי אלפי שלוחים שיקבלו את פני משיח צדקנו, אבל אני צריך אותך, ואותך, אחד שניים שלושה, יחידים! אף אחד מאתנו לא יכול לבחור שליחות אחרת, אף אחד מאתנו לא יכול לצאת להפסקה.

אל השליח הזה התפללתי. הרבי אומר: אני סומך עליך!

אנו כאן בכינוס כדי להזכיר ולחזק אחד את השני, להיות עקשנים, ולייצג את הקהילה שלנו.

לפני חמישים שנה, אמר הרבי את הרעיון הבא על פירוש רש"י שאומר "כל מי שיש בידו כוח למחות, יבוא וימחה". רש"י אומר זאת על נח שנכנס לתיבה, ועל יציאת מצרים, אך על הסתלקותו של משה רבינו רש"י לא אומר זאת; ומדוע, שואל הרבי – כי בכוחם של ישראל יש למחות: כאשר ישראל זועקים ומכריזים באופן מוחלט שבשום אופן “אין אנו מניחים אותו”, הרי אפילו אילו הייתה גזירה על כך, בכוחה של המחאה של ישראל למנוע זאת, כדברי הגמרא "קודשא בריך הוא חייך ואמר: נצחוני בני נצחוני!"

ולכן, בהזדמנות זו, עלינו השלוחים, כולנו יחד, למחות על אריכות הגלות ולזעוק יחד: עד מתי?! ובפרט שהיום העולם כבר מוכן. יש לנו כוח. אנו רוצים משיח עכשיו!

משה, זה בחינת משה שבנפשו. ופטירת משה, זה לפעמים שמרגישים העלם על בחינת משה, ולפעמים תכלית ההעלם, אך בכוחנו למנוע את ההעלם וההסתר הזה, ואז נראה שכל ההעלם והסתר לא היה אלא הכנה לגאולה השלימה, וגאולה פרטית לגאולה כללית.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.