נחשפה צוואתו האחרונה של "הנסיך של חברון" • מרתק

נעם ארנון

המאמר מבוסס על הרצאה שנתנה במסגרת יום הזכרון לפרעות תרפ"ט שהתקיים ב"מדרשת חברון" בד' אב תשע"ז

רקע: מי היה אליעזר דן סלונים?

אליעזר דן סלונים נולד בחברון בשנת תרנ"ט (1900) למשפחה בעלת ייחוס מיוחד בעולם היהודי: אביו, הרב יעקב יוסף סלונים, רבה האשכנזי האחרון של קהילת חברון, היה נכדו של הרב מרדכי סלונים, בנה של הרבנית מנוחה רחל סלונים, נכדתו של האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן –  מייסד חסידות חב"ד ובתו של ממשיך דרכו, האדמו"ר האמצעי. משפחת סלונים עלתה לחברון באמצע המאה ה – 19 בשליחות האדמו"ר השלישי, ה"צמח צדק", שנישא לאחותה של מנוחה רחל. עליית קבוצת החסידים בראשות הרבנית מנוחה רחל הייתה אירוע רב משמעות בתולדות קהילת חברון וחסידות חב"ד בארץ ישראל.

אליעזר דן בחר במסלול חיים ששילב את מסורת משפחתו וחיי מעשה. לאחר שנות לימוד בישיבות הוא יצא מחברון ללמוד בבית מדרש למורים 'המזרחי' בירושלים, ולאחר לימודיו יצא לשרת כמרה בחיפה ובפתח תקוה; אך בגיל 22 החליט לחזור לחברון ולהקדיש את חייו לפיתוח הקהילה הקטנה והמנומנמת, אחת מ'ארבע ערי הקודש' של היישוב הישן.  החלטה זו, שנבעה מתחושת אחריות יוצאת דופן, התבלטה מול האוירה שאפיינה את הצעירים בחברון בתקופה זו, שהעדיפו לצאת לערים הגדולות ולהשתלב בחיי הכלכלה המתפתחת בא"י.

אליעזר דן נישא לחנה, בתו של הרב אברהם יעקב אורלנסקי, רבה של זכרון יעקב. לזוג נולדו שני בנים – אהרן, בשנת 1926, ושלמה, בשנת 1928.

למרות גילו הצעיר התבלט אליעזר דן כבעל כשרונות ייחודיים. הוא השתלב בהנהגת הקהילה והחל לשאת בתפקידים מרכזיים, ביניהם – חבר מועצת העיריה – הנציג היהודי היחיד בגוף זה, ומנהל סניף בנק אפ"ק –  "אנגלו פלסטיין קומפני", (הבנק של התנועה הציונית) שנפתח בחברון. יחד עם אביו הוא פעל לפיתוח הקהילה, ונטל חלק בהחלטה להעביר לחברון את ישיבת "כנסת ישראל" שעלתה מסלבודקה  שבליטא לא"י. מעניין שדוקא בני המשפחה החסידית – החבד"ית השקיעו מאמצים רבים בהחלטה להעלות לחברון ישיבה ליטאית – בין החשובות בעולם הישיבות, כדי לתרום לביסוסה הכלכלי והחברתי של הקהילה.

אליעזר דן היה מחובר, מקורב וידיד לכלל תושבי חברון, יהודים כערבים. בתפקידו כמנהל הבנק הוא העניק אשראי לערבים ופעל לפיתוחה הכלכלי של העיר. תכניותיו הרחיקו לכת: הוא ראה את חברון כשער לנגב ולדרום, ובחזונו ייעד לה תפקיד מרכזי בכלכלה שהחלה להתפתח בארץ ישראל בראשית תקופת המנדט.

הטבח

אך ימי החזון האופטימי לא ארכו: עננה שחורה של טרור איסאלמי רצחני החלה לעלות מחוגי הקנאות הערבית, המיטה אסון על קהילת חברון, וממשיכה להעיב על הארץ והעולם כולו עד ימינו. מאורעות תר"פ – תרפ"א (1920-1921) בישרו את הבאות. בהתקפות על יישובים יהודיים בגליל, ביפו, במושבות ובירושלים נפלו קרבנות, ביניהם – יוסף טרומפלדור והסופר יוסף חיים ברנר; באירועים אלו קהילת חברון נשארה שקטה וללא פגע. אך התקפת הטרור הכלל – ארצית, שנחשבת ע"י היסטוריונים כ"ארוע המכונן" ונקודת המפנה של הטרור הערבי שפתחה עידן חדש בתולדות הארץ, התרחשה בחודש אב (אוגוסט 1929) והיא ידועה כ"פרעות תרפ"ט".

פרעות אלו התרחשו ובאו על קהילת חברון כרעם ביום בהיר. איש לא ציפה ולא צפה כי ערביי חברון, שהתנגדו למופתי אל חוסייני (שנודע מאוחר יותר בזמן השואה כקצין נאצי), וחיו בשלום ובשכנות טובה עם היהודים דורות רבים, יהפכו לאספסוף רצחני וצמא דם. יהודי חברון זכרו את הבטחות שכניהם וידידיהם הערבים, כי הם מוגנים ואיש לא יפגע בהם לרעה. אך החזון האופטימי קרס, ואשליית השכנות הטובה נשטפה  בנהרות של דם.

הרוחות שולהבו בהסתה של המופתי אמין אל חוסייני במסגד בהר הבית ביום ששי, 23 באוגוסט 1929. המון משולהב יצא לתקוף יהודים ברחובות ושכונות בירושלים, אך לוחמי ההגנה המעטים הצליחו להדוף את הפורעים, לאחר רצח אכזרי של כעשרים יהודים.

מירושלים הופנה גל הטרור לחברון. כאן התמונה היתה שונה לחלוטין. הנהגת הקהילה בחברון, ובתוכה אליעזר דן סלונים, לא הבינו את עוצמת ההסתה והסכנה. הם היו שבויים בתפיסה של דו קיום, ששרר בחברון דורות רבים, וסרבו להצעת ההגנה לשלח לחברון מספר לוחמים עם נשק. יש להניח שהם גם חששו, שדווקא נוכחות לוחמי הגנה ונשק עלולה לשלהב את הרוחות ולגרום לתוצאות קשות. (בהערת אגב יש לציין, כי כיום לא ניתן לדון בנושא מנקודת מבט עכשווית ובחוכמה לאחר מעשה. הנתונים שעמדו לפניהם היו שונים בתכלית מאלו המוכרים לנו). מכל מקום, עובדה היא שיהודי חברון חשו ביטחון מלא, עד כדי כך שמשפחת סלונים התכוננה לערוך שבת "שבע ברכות" (שבת חתן) עבור אחותה של חנה, רחל, שנישאה יומיים לפני כן בתל אביב; לכבוד הארוע המשמח הגיעו לחברון הוריה של חנה, הרב אברהם אורלנסקי ורעייתו ינטה וכן אחותה הצעירה מינה.

מאוחר מידי התברר ליהודי חברון כי הם טעו טעות גורלית. אלפי ערבים נאספו בעיר, נושאים גרזנים וסכינים, והחלו בהתנפלות על בתי היהודים. ביום ששי אחר הצהריים, לאחר שנרצח בחור ישיבה, נזעקו ראשי הקהילה למפקד המשטרה הבריטי, ריימונד קפראטה. הקצין העויין נזף ביהודים והאשימם בהתגרות בערבים. היהודים הבינו כי כלתה עליהם הרעה, וניסו להציל את עצמם ואת משפחותיהם ע"י התגוננות והתבצרות. בשעה זו בלט אליעזר דן סלונים באישיותו האחראית והייחודית: בשעות הלילה הוא עבר מבית לבית, עודד את היהודים המבוהלים, והציע לפוחדים ולחוששים לצאת מביתם ולעבור לביתו. הוא היה בטוח שבזכות קשריו הטובים וחברותו עם ערבים בעלי השפעה, בביתו לא יפגעו. ואמנם, כ – 70 יהודים עזבו את בתיהם ועבר באותו לילה – ליל שבת – לביתו ה"בטוח" של אליעזר דן סלונים.

בשבת עם שחר החל בחברון אירוע זוועתי, שמתחרה באכזריותו עם הפוגרומים הנוראים ביותר בערי אירופה. אלפי ערבים צרו על בתי היהודים, פרצו אליהם, ותקפו את תושביהם באכזריות שלא תאומן, תוך ביצוע מעשי אונס, שחיטה, שריפה, וקריעת אנשים חיים לגזרים. המשטרה הבריטית – שברובה המוחלט הייתה מאוישת בערבים, עמדה מנגד, עד שהפורעים החלו לתקוף ישירות את מפקדה; רק אז נורו מספר יריות שהניסו את התוקפים.

בבית סלונים התרחש אחד האירועים המחרידים ביותר. לאחר ניסיונות לפרוץ את דלת הבית, מולם עמד המגינים– תושבים ובחורים מהישיבה – בשארית כוחם, נפרצה דלת הגג והפורעים חדרו פנימה. בבית התחוללה שחיטה איומה. אליעזר דן סלונים ניסה להגן על משפחתו באקדח, ונרצח במהלומת גרזן בראשו. לידו נרצחו אשתו חנה, הוריה – הרב והרבנית אורלנסקי, ובנו אהרן בן ה – 4. עימם נרצחו 24 יהודים, רובם רוטשו ונקרעו לגזרים ע"י מפלצות אדם. עשרות נפצעו, חלקם קשה; 13 יהודים שהתחבאו בבית נצלו בנס, ביניהם בנם של אליעזר דן וחנה – שלמה בן השנה שנפצע קשה בראשו, ושכב חסר הכרה מתחת לגוויות הוריו. גם מינה, אחותה של חנה סלונים, ניצלה לאחר שאחד מבחורי הישיבה דחף אותה אל מאחורי דלת ושם הם נחבאו בדממה אחוזי אימה.

במהלך שעות הזוועה התגלו גם עשרות ערבים חסידי אומות העולם שהצילו יהודים, חלקם גם במחיר כבד של פציעות ומאבק; הם בלטו כמעטים ששמרו על מוסר ואנושיות בין אלפי הרוצחים.

לאחר מספר שעות של טבח חסר אבחנה החל תהליך איסוף הגוויות והפצועים. כל היהודים, ההמומים והפצועים, הובלו לבית המשטרה והושכבו על רצפה, בתוך רפש, לכלוך ודם. למחרת בלילה נחצבו קברי אחים בבית העלמין העתיק, ונקברו בהם 58 ההרוגים. קבר נוסף נכרה לחלקי הגוויות והאברים הכרותים, שלא זוהו. שמונה פצועים שהועברו לירושלים ונפטרו בה נקברו בהר הזיתים. לאחר יומיים גורשו כל יהודי חברון, והקיץ הקץ על קהילה היהודית העתיקה בעולם. בודדים חזרו לעיר, ויהודי אחד – שלום עזרא – הוסיף לגור בה עד 1947.

שלמה סלונים, התינוק  שניצל, גדל בבית קרובי משפחתו. הוא נישא לרותי, והשתלב בבנק לאומי – כאביו. לבניו קרא על שם אביו ואחיו – אליעזר דן ואהרן. הוא שמר על קשר חם עם היישוב היהודי שהתחדש בחברון, ביקר בעיר לעיתים קרובות, והיה אומר קדיש בקביעות באזכרה השנתית לקרבנות תרפ"ט בחברון. הוא נפטר לפני כשנתיים וחצי.

הצוואה

לפני מספר חדשים העבירו אלי בניו של שלמה סלונים מסמך מקורי, מפתיע ונוגע ללב – את צוואתו המקורית של אליעזר דן סלונים, כשהיא מוכתמת בדם. הצוואה היתה גנוזה ועלומה בעזבון המשפחה, ואפילו שלמה סלונים, הילד שניצל, לא ידע עליה. בשנת תשנ"ט (1999) היא  הופיעה לראשונה בצילום מוקטן בשחור לבן בספר "מסע הרבי" מאת ד.ז. רוטנברג. כעת ראיתי לראשונה את הצוואה המקורית; הדבר הראשון, הבולט והמזעזע, היה הדם שכיסה חלק גדול מהמסמך. כשהתחלתי לנתח את המסמך, החלו לעלות שאלות מפתיעות.

הצוואה מורכבת למעשה משלשה מסמכים, שצורפו יחד בהדבקה. הנוסח המקורי של הצוואה הודבק לדף נייר, שאליו הודבק פתק נוסף (אולי חלק ממעטפה). שני המסמכים האלו מוכתמים בדם. בתחתית המסמך נוספו שורות מודפסות במכונת כתיבה, המהוות אישור הרבנות הראשית לתקפות הצוואה. על האישור מופיעות חותמות הרבנות וחתימות הרבנים הראשיים, ובראשן – חתימתו של הרב אברהם יצק הכהן קוק, רבה הראשי הראשון של א"י.

הצוואה המקורית נכתבה בשנת תרפ"ו – 1926. עיון בה מעלה שאלות רבות משקל, אליהן אגיע בהמשך.

להלן נוסח הצואה:

צואה

בדעה צלולה ומחושבת אני כותב את דברי הבאים:

משום שאין אדם יודע אחריתו, לכן אמרתי לכתוב את רצוני, ואבקש למלאו אחרי מותי.

תמצאו ע"ש (על שמי) פוליס של חברת קונסולידטד מס. 80801 E ע"ס חמש מאות לירות אנגליות.

אבקש שישלמו מזה את כל חובותי. מי שיציג שט"ח בחתימתי שלי, או אם איש מהימן יבא ויתבע חוב ע"ח, נא לשלם בלי שום איחור אף אם לא הגיע זמן פרעונם של השטרות. ואם יציגו עלי שט"ח מאוחר נא לשלם רוחים לתובע.

ואל נא תתמהו על רבוי חובותי, סהדי במרומים שלא הוצאתי כסף לדברים רעים ח"ו.

כל מה שישאר אחרי תשלום החובות אני מבקש להשאיר בידי אשתי חנה, שתעשה בהם כאות נפשה. אם ישלם מישהו חובו לי, גם זה שייך לחנה אשתי. כמו"כ כל רהיטי הבית הספרים וכו' הכל לה.

ואני מבקש מכולכם סליחה אם פגעתי בכבודכם ברכושכם או סתם ציערתי אתכם. אנא חוסו עלי ואל נא תזכרוני לרעה.

יכול אני בע"ה להיות בטוח שחנה וההורים שלנו ישגיחו על בננו מחמדנו שיהי' בע"ה לבן אדם הגון. אמן.

חברון 4.6.26 כ"ב סיון פ"ו.

(א.ד. סלונים) (חתימה)

העיון בצואה מעלה מספר שאלות:

ראשית, מדוע הצוואה מוכתמת בדם? צוואות נשמרות במקום מוגן, כמו כספת או ארון מסמכים; כיצד הגיע דמו של אליעזר דן לצוואה?

שנית, מדוע מצא לנכון אליעזר דן, בגיל 26, לכתוב צוואה? יש לזכור שעד ימיו האחרונים חייו התנהלו בסביבה בטוחה, יציבה ותומכת, ללא איום או סיכון נראה לעין.

ועוד – מדוע חשב אלעזר דן שההורים שלו יאריכו ימים אחריו, והם שישגיחו על בנו? (כיום אנו יודעים שאכן, באופן טראגי, הנחה זו אכן התאמתה).

כשמעיינים בפתק שצורף לצוואה והודבק למסמך (אולי חלק ממעטפה), נוספת תמיהה נוספת. בראשו מופיעה הכותרת (שמעליה הועבר קו למחיקה):

The Anglo Palestine Co. Ltd

JERUSALEM

מתחת כותרת זו כתב אליעזר דן סלונים בכתב ידו:

למסור לאבי

הרב יעקב יוסף סלונים

אחרי מותי

שוב יש לשאול– מדוע סבר אליעזר דן סלונים שאביו יאריך ימים אחריו?

ועוד – מתי נכתב פתק (או מעטפה) זה? מדוע גם הוא מוכתם בדם?

על הפתק מופיעה חותמת הרבנות הראשית, לאחר שהצוואה כולה עברה לאשרור הרבנות בשנת תרצ"ג.

הסבר אפשרי, שעשוי לענות לחלק מהשאלות והתמיהות, הוא ההסבר אותו אני מבקש להציע כאן:

בשעותיו האחרונות, לאחר שאליעזר דן נוכח שתקוותו נכזבה, והערבים מתכוונים להתנפל על ביתו במטרה לרצוח את כל בני הבית, הוא הוציא ממחבואה את הצוואה, וטמן אותה בכיסו, בתקווה שאם ייהרג היא תימצא. יש להניח שחשש שהבית ישדד וייבזז, ואם לא יישא עליו את הצוואה היא תיעלם. האם המעטפה או הפתק נכתבו סמוך לכתיבת הצוואה, או שמא ביום ששי, לפני ההתנפלות ההמונית, או – אולי, לרגל הנסיבות הגורליות, ממש בשעת ההתקפה בשבת בבקר? שאלה זו נותרה בינתיים ללא מענה.

מכל מקום, בשולי המסמך מופיע נוסח האשרור של הרבנות הראשית – נוסח שצורף גם במסמך מקורי של הרבנות הראשית, שגם הוא הגיע לידי:

חותמת הרבנות הראשית לארץ ישראל – ירושלים

ב"ה ירושלים ת"ו, ג' לחדש שבט תרצ"ג, אשורים ה' / 598 No

נתברר לנו דדא הוא כתב וחתימת יד המנוח אליעזר דן סלונים ז"ל, ואחרי עיון בגוף הצוואה יצא מאיתנו כי יש לצואה זו תוקף ככל שטרי צוואות הנהוגים בישראל. ואישרנוה וקיימנוה כדחזי.

הרבנות הראשית לא"י

(חתימות)

הנשיא – הרב אברהם יצחק הכהן קוק

נאם צבי פסח פראנק

נאם ירוחם פישל ברנשטיין

שמואל אהרן ובר – מזכיר

חותמות – הרבנות הראשית לא"י, בית הדין הגדול של הרבנות הראשית לא"י.

כאמור, הצוואה התגלתה ונשמרה בגנזי המשפחה. לאחרונה היא הועברה לארכיון חברון, המשמר את המידע, המסמכים והזיכרונות מההיסטוריה הארוכה של עיר האבות.

צוואתו של אליעזר דן סלונים היא מסמך מקורי ומזעזע, לאו דווקא בתוכנה, אלא באירועים שפקדו את בעליה ומצאו ביטוי על דפיה. דמו השפוך על הצוואה זועק לנקמה. קריאתו "אנא חוסו עלי, ואל נא תזכרוני לרעה" מהדהדת לאחר עשרות שנים. חברון עדיין מצפה לבניינה המחודש, לאישור ממשלת ישראל ליהודים לבנות ולקנות בה בית, ולהקים מחדש את עיר האבות והאימהות.