"רציתי לחיות חיים עם משמעות" • שיחה אישית

רבקי קמינקר, מגזין עולמות

אם תחפשו את שמו שלמה קאליש באינטרנט תמצאו אותו תחת שלל תארים. מיליונר, פרופסור, איש עסקים, נדבן, טייס קרבי, 'חוזר בתשובה' וגם ר' (ר ֶ בּ), שזה קיצור החיבה החסידי של התואר 'הרב'.

מכל הכותרות שכותרים לך, עם איזו מהן אתה הכי מזדהה?

"לפני הכל אני חסיד חב"ד" קאלישעונה ישירות "ויותר מכך חסיד של הרבי מליובאוויטש. אחר כך אני כמובן אבא ואיש משפחה. ואחרי זה באים, באיזה שהוא סדר לא מחויב, כל השאר".

החלטתי להיות עשיר

המראה החיצוני של שלמה היום, עם הזקן הלבן הרבני והחליפה והכיפה השחורות, נראה ברור מאליו. כאילו הסביבה עם הספרייה הגדולה בחדר הישיבות במשרדי החברה ג'רוזלם גלובל ונצ'רס המלאה בספרי חסידות היא הסביבה הטבעית שלו. אבל שום דבר מפרטי התמונה הזו לא מולד. שלמה שגדל בחסות אביו שהתפרנס בקושי כפועל בניין והשיא הכלכלי שלו היה ניהול מכולת, מנהל קרן הון סיכון המגלגלת מאות מיליוני דולרים, והילד שרצה יותר מכל חופש גם מהדת, מעטר את קירות משרדו האישי בתמונה של הרבי.

מתי הבנת שאתה עשיר?

הוא צוחק. "אני חושב שהתהליך שלי היה שונה. יש את הרגע בו החלטתי לעשות הרבה כסף, במטרה ישירה להיות 'גביר' (הכינוי היהודי העתיק של 'תורם'), והיה את הרגע בו הבנתי שאני אכן הולך להיות עשיר, כלומר שהתכנית שלי מצליחה ויתאפשר לי לתרום סכומים גדולים למימון המטרות שהחלטתי להתמקד בהן. מעבר לכך לא שיניתי הרבה את החיים שלי בעקבות ההצלחה".

אם כן, כסף בעיניך הוא רק כלי?

"בדיוק. תמיד חיפשתי לחיות חיים של משמעות. הייתי נער בעל השקפת עולם ליברלית מאוד עם נטייה חזקה שמאלה. גדלתי בחיפה ה'אדומה' בשנות השישים, בתקופת ההיפים, ילדי הפרחים והדיבורים על שלום עולמי. הוריי, שניהם ניצולי שואה, עזבו את הדת בבואם ארצה לאחר המלחמה. הם כן שמרו על כמה סממנים של מסורת יהודית. אבא היה עושה קידוש בליל שבת, שמרנו על חגי ישראל". הוא דומע מעט כשהוא נזכר בבית ילדותו "אבל אני בעטתי גם במעט הזה. האמנתי במדינת ישראל כמדינת היהודים רק למען ההשתלבות בעולם, להיות עם ככל העמים. כחלק מזה, ניגנתי בתיכון על גיטרה חשמלית בלהקה רוקיסטית שהקמנו בחבר'ה".

מוריד פצצות ונוחת בשלום

מלחמת יום הכיפורים לא התחשבה בהלך הרוחות הפציפיסטי וברצון העז לשלום והפתיעה את קברניטי ארץ ישראל וראשי הצבא. התוצאה היתה הרמה בהולה של כוחות צבאיים לשטח. קאליש השתתף אף הוא בקרב ומספר, בצניעות יתרה כיצד תרם את חלקו ללחימה, הגם שלא צפה זאת.

איך ילד שוחר שלום הופך להיות טייס קרב?

"לא תכננתי את זה. אחרי המבדקים הראשוניים זימנו אותי לבחינות לקורס טיס. זה היה כבוד גדול אך אני התגייסתי לצבא במחשבה לעשות מה שצריך ולסיים עם זה כמה שיותר מהר. סיימתי את הקורס בהצטיינות והציבו אותי במגמת קרב. כשפרצה המלחמה הייתי טייס מטוסי התקיפה סקייהוק בבסיס חיל האוויר תל נוף".

"המלחמה הייתה אכזרית והעצמה שלה הכתה בי בבת אחת"’ הוא משחזר את הזכרונות ההם "לכאורה היינו מוכנים לה. חצי שנה קודם המצרים היו עושים תרגילי הטעייה, שהיו עלולים להתפתח למלחמה ועלינו לכוננות גבוהה. לפני אותו יום כיפור ב-72', שוב היינו בכוננות עקב תרגיל שלהם, אך בכל זאת שלחו אותנו הביתה. רק ביקשו שנשאיר את קווי הטלפון זמינים".

ב-4 לפנות בוקר של יום הכיפורים הגיע הטלפון שהזניק את שלמה הצעיר בחזרה לבסיס, שם נאמר להם כי מתוכננת תקיפה בשתי הגבולות בו-זמנית, מצפון ומדרום, בצהריים. האסטרטגיה של צה"ל הייתה לפתוח בתקיפה מקדימה שעתיים קודם. "במהלך כל שעות הבוקר ציידנו את המטוסים, הכל היה מסודר, הטייסים היו ערוכים כראוי, חיכינו לשעה היעודה. ברגע האחרון, ממש כשהייתי בדרך למטוס, קיבלנו הוראות ביטול".

אזעקת הסירנה הרעישה את ישראל בשעה 2 בדיוק, המלחמה החלה. "אני זוכר את הפאניקה, את הבלבול בבסיס. היינו בערפל קרב ולא עשינו דבר. מטוסי תובלה החלו להביא פצועים מהחזית, וראיתי מול העיניים מה זו מלחמה".

פחדת להשתתף בלחימה?

"בתוך המשימה, כשהייתי במטוס, אין זמן לפחד, אבל על הקרקע היו בי מחשבות אחרות. ראיתי כמה מלחמה זה דבר רע. ושם, מול ההרס האנושי הכי אכזרי שראיתי בחיי, כשכל האג'נדה החולמנית על שלום עולמי מתרסקת על לבי הצעיר, חשבתי על אלוקים. דיברתי אליו, הבטחתי לעשות מעשים טובים וביקשתי שישמור עלי. השיחה הזו, שלא ידעתי לקרוא לה תפילה, נסכה בי ביטחון לא רציונלי".

רק למחרת בבוקר הכניסו את חיל האוויר לתמונה. בעוד שהמרחק מתעלת סואץ עד יישובי ארץ ישראל בסיני היה 300 ק"מ, מה שנתן זמן לכוחות הקרקע הישראלים להתארגן ללחימה, גבול הצפון היה פרוץ לחלוטין והטנקים של הסורים יכלו להתקדם במורדות הגולן באין מפריע. "חיל האוויר כולו, וכמובן גם אני, הוזנק צפונה. בדחיפות העניינים לא קיבלנו משימה, רק אמרו לנו לטוס לכיוון צפת".

"טסנו נמוך כדי לחמוק מראדרי הטילים ואז הגיעה הפקודה 'כל מה שאתם רואים – תתקפו'. הבנתי את המשמעות הקריטית של המצב, זה אומר שאין שום כוח צבאי שיעצור אותם, הכביש פתוח לאוייב, זה בידיים שלי. לאחר חצי דקת טיסה לכיוון הרמה ראינו מיד עשרות טנקים, לא היינו צריכים לבזבז זמן על זיהוי. אלה הסורים. הם עמדו במבנה של חנייה, לא בתנועה, לא היה מי שיעצור אותם הם יכלו לנסוע חופשי לחיפה, לא הבנתי מה עצר אותם מלהתקדם. משכתי לגובה כדי להיכנס לתקיפת צלילה כשלפתע הרגשתי את המטוס שלי מזדעזע, הבטתי אחורה וראיתי את שובל העשן של הטיל שפגע בי. גם השעון הראה חיווי אש במנוע".

"במצב כזה הנוהל הוא להעיף את כל הפצצות והטילים, מבלי לירות אותם, ולקפוץ. היו לי כמה שניות להחליט מה אני עושה. ראיתי שהיגוי המטוס מתפקד כמו שצריך, למרות הפגיעה – החלטתי שעוד חצי דקה לא תהיה קריטית, אז במקום לזרוק סתם את הטילים, מוטב לפוצץ אותם על הטנקים הסוריים. רק אחרי ההפצצה הודעתי למטוס המוביל שהמטוס שלי נפגע. הספקתי עוד להגיע לרמת דוד והצלחתי לנחות שם בשלום".

מלוחמה לדוקטורט בבוסטון

עיכלת את הדברים שקרו לך שם?

"כחייל צעיר וטייס טרי לא הייתה לי את התמונה הגדולה, את הטעות הנוראה של גולדה מאיר ומשה דיין להכנע ללחצים האמריקאיים ולבטל את התקיפה המקדימה, רק בשביל שה'עולם' לא יגיד שאנחנו התחלנו, טעות שעלתה לנו באלפי הרוגים ופצועים. בכל זאת הבנתי מיד שלמרות הרצון לחיים של שלווה, "הקם להרגך השכם להורגו". אין דרך אחרת. ועוד דבר, הפלא בכך שהטנקים הסוריים עצרו, בלי שום סיבה נראית לעין, ולא נכנסו לשטחי ארץ ישראל כרסם בי. עוד שנים אחר כך ניסיתי לחקור את הנושא בכל הספרים והמחקרים על המלחמה ולא מצאתי תשובה לעניין הזה. אז כמו שחשבתי אז, אין לי לומר גם היום, היה נס שמיימי גלוי".

ההצלחה הצבאית של שלמה לא קסמה לו, הוא סיים את חמש שנות המינימום של שירות בטייסת וסירב לבקשות לחתום קבע. "תמיד חיפשתי לחיות חיים של משמעות, לעשות דברים בעלי ערך על פני כדור הארץ. נמשכתי מאוד למדע, לשכל החזק של הדברים הברורים והמוכחים, ורציתי להיות פיזיקאי כדי להמציא המצאות שיועילו לאנושות. את התואר הראשון הוצאתי בארץ ישראל ונסעתי לארה"ב להמשך הלימודים במסלול ישיר לדוקטורט באוניברסיטת MIT בבוסטון".

בתום הלימודים קאליש עבד מספר שנים באוניברסיטת רוצ'סטר היוקרתית, ובשנת 86, במהלך שהפתיע את כולם, ארז את אשתו ושלושת בנותיו הגדולות שנולדו בארה"ב וחזר ארצה. "לא היה הרבה היגיון בצעד הזה, מלבד הדביקות בתכנית הראשונית שלי להיות שם כמה שנים ולחזור. עוד כשהתכוננו לחזרה אשתי הטילה ספק בהחלטה הזו, וכשבאנו לכאן התמיהה הזו רדפה אחריי לכל מקום. זו הייתה תקופת האינפלציה הקשה בארץ ישראל, החיים הארה"ב היו כל כך נוחים ורווחיים, כולם ניסו לעשות את הדרך בכיוון השני כשאני וויתרתי על משרה מפנקת ברוצ'סטר ובאתי להיות מרצה עני באוניברסיטת תל אביב. כאדם אופטימי מטבעי הרגעתי את אשתי שיהיה בסדר ונסתדר".

המשיכה הרגשית גברה על הרציונל.

"נכון, וזה לא היה אופייני לי בכלל. אפילו לא היה לי קשר יהודי או דתי לארץ ישראל. הייתי סימן שאלה מהלך בלי להבין שאני מחפש תשובה".

היכן מצאת אותה?

"לא מיד ולא במקום אחד, אבל היא התחילה בביתו של מוטי קרפל, חבר ילדות בחיפה. הגעתי לשבות בבית הוריי בחיפה, הלכתי עם אבא, שמאז הגיוס שלי חזר לשמור מצוות, לבית הכנסת שם פגשתי את מוטי, שהפך להיות גבר מבוגר עם כיפה וזקן גדול. 'מה הסיפור? איך הדבר הזה קרה?' התפלאתי, ובמקום לענות הוא הזמין אותי אליו הביתה. על כוס תה למדנו מאמר על חלוקת המוח לשתי אונות, על התפקודים השונים של החלק הקוגניטיבי מול האונה ההוליסטית. נחמד, חשבתי, הנה עוד רב שקרא על התגלית החדשה שפורסמה לאחרונה במגזין המדע העולמי ומנסה לשייך את זה לתורה. הסתבר לי שהכותב הוא אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש, והמאמר הזה נכתב לפני 70 שנה, ולא רק זאת, אלו רעיונות בסיסיים בתורת החסידות. התרגשתי מאוד. כאיש אקדמיה שכלתן וצמא ידע, הרושם הזה לחץ לי במקומות הנכונים ורציתי ללמוד עוד. הייתי פרופסור שוויצר", מתבדח קאליש ממרום הפרספקטיבה הבוגרת שלו כיום "הייתי בטוח שאני הולך להקיף את מדע התורה בתוך כמה חודשים וכך אוכל לבדוק האם יש בה אמת או לא".

גיליתי שהרבי אדם קדוש

"התחלתי ללמוד באופן קבוע שיעורי חסידות עם הרב יצחק גינזבורג והרב משה קטן בכפר חב"ד, והבנתי כמה טעיתי לחשוב בזמן שהקצבתי לחקר העניין. גיליתי שהתורה היא ים אינסופי, כשאני רק רציתי לשכשכך רגליים, ועומק החכמה של החסידות איחדה בתוכי את הדיסוננס את השכל לרגש. לאט לאט התחלתי להניח תפילין לשמור שבת, כשרות ועוד מצוות בהדרגה. שמרתי את התהליך הזה ביני לבין עצמי ולא יצאתי בהצהרות וסממנים חיצוניים, רק כשאבי ז"ל נפטר, החלטתי להמשיך לחבוש את הכיפה שהייתה לראשי בימי השבעה כל הזמן ולהיראות כאדם דתי".

וחב"דניק?

"הו, לא. עדיין סירבתי להשתייך לזרם מסויים, והאמת שהמעט ששמעתי על הרבי וגם הביקור הקצר ב-770 בניו יורק, לא מצא חן בעיניי. פולחן אישיות, קראתי לזה – הוא רק נכנס, כולם זזים; מניע את ידו, החסידים קופצים".

ובכל זאת…

"הביקור השני אצל הרבי היה בשמחת תורה בשנת 87. בעת ההקפות עמדתי מקדימה בסמוך לבימה של הרבי. בין אלפי האנשים שמנסים לרקוד בצפיפות הגדולה. הרבי הביט בי לרגע והניף את ידו בתנועת העידוד המפורסמת ואז הבנתי בדיוק למה הם קופצים. בשבריר השניה הזה נדלקה בי האש והרצון לדעת, להכיר ולהשתייך לאיש הזה".

קל להבחין בדפוס ההתנהגות של קאליש: הוא מתעניין במטרה, הולך לחקור לעומק, יורד לשורש העניין וכובש. "גיליתי מה זאת אומרת אדם קדוש. שמקדיש את כל החיים שלו בשביל הכלל, שכמעט לא ישן, שממרום גדולתו הוא מסור לאנשים פרטיים ולעזור בבעיות הכי קטנות. הרבי מגלם אהבת ישראל אמיתית, לאהוב כל יהודי כמו שאתה אוהב את עצמך. התחלתי להבין את העומק של תפקידו כנשיא הדור. גם ברמה האינטלקטואלית הרבי פתר לי הרבה שאלות בעניין יהדות ומדע. איפה עוד מתקיימים כוחות כה מנוגדים ביחד: מצד אחד הוא אוחז בעניינים הכי גבוהים של רוחניות וקדושה, ובאותה עת הוא מוריד את התורה לפרטים הכי מעשיים, ארציים ואקטואליים".

"שנתיים לאחר אותו מפגש אלוקי, טסתי שוב לרבי, ולקראת הנסיעה הזו קיבלתי על עצמי את כל אורח החיים של חסיד חב"ד. ככל שהתקרבתי יותר להכיר את הרבי רציתי להיות חלק פעיל ומשמעותי מהעבודה שלו, להכין את העולם לביאת הגואל, ואז החלה להתבשל בי המחשבה לעזוב את האקדמיה, לפתוח עסק מצליח ולהרוויח הרבה כסף כדי לתרום לפעילות הזו".

בהלוואה של 50.000$ נוסדה חברת ג'רוזלם גלובל, שאפילו שמה הוא מעין דבר תורה. "היה לי חשוב להתחיל את העסקים בירושלים, למרות שהבועה הייתה בתל אביב, כי מציון – היא ירושלים – תצא תורה, והמטרה שלי היא לעזור לעולם התורה, לבתי חב"ד שמתעסקים עם חוזרים בתשובה הקרובים לליבי והמטיילים הישראלים במזרח".

ובנוסף לזה, למה בחרת את נושא הגאולה כפרוייקט אישי?

"מה זאת אומרת?" הוא מתפלא "בשביל זה אנחנו חיים. כל העולם הזה, מבריאתו, הוא רק הדרך להגיע לחיים של שלימות. הרבי ניבא שהגאולה תגיע בדורנו, ואנחנו זכינו להיות בדור הזה, איך אפשר לא להשקיע בעניין את כל מה שבאפשרותינו? רוב היהודים לא מכירים את הרעיון מספיק לעומק, אבל כשאתה לומד זה נותן את הכוח להבין והחשק לפעול".

ועכשיו, כשאת מטרת העושר השגת, היכן האושר?

התשובה שלו, כמו בהתחלה, חד משמעית וברורה: "לעשות נחת רוח לרבי".