ערב לבבות • מדוע התעכב ר' זושא בהדלקת נרות?

אותה שנה בה חל סיפורנו, התמהמה המגיד ממעזריטש להעלות נרות בחנוכיה שלו, למרות שהזמן חלף זה מכבר, והתלמידים אף הם המתינו. אחד התלמידים העלה השערה כי הרבי ממתין לר’ זוסיא, בהתכוונו לר’ זוסיא מאניפולי. כולם ידעו כי בשנים האחרונות ר’ זוסיא הוא התלמיד שמתכבד להדליק את הנר ולהגישו לידיו של הצדיק. חביבות מיוחדת הייתה ניכרת על פניו של ה”מגיד” בשעה שר’ זוסיא היה מגיש לו את נר השמש.

וכך היה מנהגו של ר’ זוסיא מדי שנה: לאחר חודש תשרי, היה עורך ‘גלות’ ביישובים ובכפרים הקטנים במחוזות שמסביב; מבקר בבתיהם של היהודים הכפריים הפשוטים ומספר להם על חביבותם של היהודים הפשוטים אצל הקב”ה. לקראת חג החנוכה היה ר’ זוסיא שם פעמיו חזרה למזריטש כדי לעמוד לימינו של המגיד בעת הדלקת הנרות.

אולם הפעם ר’ זוסיא התמהמה מלהגיע להדלקת נר ראשון. השעות חלפו, וכשהגיעה שעת חצות הלילה, נפתחה דלת חדרו של המגיד, והוא יצא החוצה ובדחילו ורחימו ניגש להכנותיו הרוחניות קודם הדלקת הנרות. עיני כל עקבו ביראת כבוד אחר עבודת הקודש של הרבי. חסידים היו מדמים את הכנותיו – כשהוא מיטיב את הנרות ומכין את החנוכייה להדלקה – לעבודתו של הכהן הגדול, בעת שהיטיב את המנורה בבית–המקדש…

משסיים הכנותיו, נתן מבטים חפוזים–יוקדים על פני החבריא קדישא, ולבסוף זימן אליו אחד מתלמידיו הגדולים והורה לו להדליק את השמש. נראה היה כאילו הרבי משלים עם העובדה שר’ זוסיא כבר לא יגיע הערב.

הדממה הלכה והעמיקה. עיני הכל היו נעוצות בפניו הלוהטות של הרבי, והנה הוא משתהה רגע, ואחר פותח בקול רועם בברכות ההדלקה… מעלה את האש, ופותח בהתלהבות “הנרות הללו שאנו מדליקים”, בעוד הקהל מחרה–מחזיק אחריו.

עיניו הרושפות של הרבי ננעצו בלהבה הקטנה המאירה באור בהיר וזך. פניו מאירות וזוהרות, ושמחה של מצווה ניכרת בהן.

רק למחרת בבוקר נפתחה דלת בית המדרש ור’ זוסיא נכנס. בצעדים כושלים ניגש לעבר מקומו הקבוע והתיישב בכבדות על הספסל הנוקשה. למרות זאת, אותות של שמחה ושביעות רצון ניכרו על פניו.

ב”שולחן” שערך המגיד באותו ערב, לאחר הדלק נר שני, סיפר ר’ זוסיא מדוע התמהמה הפעם מלהגיע, לא לפני שקיבל את רשותו של המגיד…

•    •    •

“כבכל שנה ושנה, בזמן המיועד התכוננתי לשים פעמי בחזרה לכיוון מזריטש במטרה להגיע לרבי לקראת חנוכה. אולם, בדיוק אז סופות שלגים החלו להשתולל והשלג נערם לגובה רב. רוחות חזקות איימו להפילני אל תוך השלג. רק בקושי גררתי את רגלי שבוססו בשלג העמוק.

“אתמול בצהריים הייתי במרחק שעות הליכה אחדות ממזריטש, כשלפתע החלה להשתולל סופת שלגים נוספת, חזקה מקודמותיה. הרוח שרקה נוראות, טלטלה עצים חסונים משל היו נטיעות רכות, חתכה וצרבה בפני ללא רחם. בכל כוחותי המשכתי לבוסס בשלג כנגד הרוח, כשלפתע הוטחתי בעצמה אל תוך השלג העמוק.

“עלי להמשיך ללכת’, אמרתי לעצמי שוב בחוסר כוח, ‘אם אכנע לרוח, אקפא כאן חלילה’. ידעתי שלא רחוק מכאן צריך להיות כפר ובו ביתו של ר’ יעקב, יהודי פשוט ותמים, שבביקורי הקודמים נוהג הייתי להתאכסן אצלו. ‘אסור אליו לזמן מועט, עד שתחלוף הסערה ואחר כך אמשיך בדרכי למזריטש’.

“המשכתי אפוא בשארית כוחותי להילחם ברוח העזה ולצעוד לעבר הכפר. לא ידעתי כמה זמן חלף עד שחשכת חורף כבדה ירדה על היקום. הוספתי לצעוד, כשלפתע נגלו מולי מתוך השלג והעלטה בתיו הראשונים של הכפר אותו הכרתי מהפעמים הקודמות.

“איש לא הסתובב בחוץ בשעת סערה שכזו. הכפריים היו מכונסים בבתיהם, יושבים ליד תנורים מעלי חום והבל. ידעתי היטב היכן ביתו של יענקל, ומיהרתי אליו ללא שהיות. נקשתי על דלת ביתו ביד מכחילה וצרובה מקור, וציפיתי שהדלת תיפתח מיד, כמו תמיד… אך הפעם משום מה לא היה מענה. נקשתי שוב ושוב, עד שלבסוף נשמע מתוך הבית קול חנוק וחלש שואל ‘מי שם?’ עניתי ‘זוסיא ממזריטש’, ולאחר מרגע נפתחה הדלת, וראיתי לפני את אשתו של יעקב.

“פניה הביעו פחד וניכרו בהן סימני בכי. ילדיה ישבו מצונפים ומחובקים בפינת החדר, ועל פניהם אותות של בכי ופחד.

‘מה קרה?’ שאלתי בתמיהה, ‘והיכן יעקב? הרי לא ייתכן שיצא לעבודתו ביער בעת סופה נוראה שכזאת…’

“האישה הביטה בי נוגות ומחתה את דמעותיה.

“‘היום השכם בבוקר’, החלה לספר, ‘עוד לפני הסופה, יעקב יצא כרגיל לעבודתו ביער. קודם שיצא אמר לי שהיום יקדים מעט לחזור הביתה כדי להספיק להיות נוכח בהדלקת נרות חנוכה. אולם בצהריים החלה לפתע להשתולל הסופה המסוכנת הזאת. סכנת–נפשות להישאר בשעה כזו בחוץ. האמנתי שיעקב ישוב מיד הביתה, אך חלפו שעות רבות ובחוץ כבר החשיך, ויעקב טרם חזר. מי יודע אם לא אירע לו חלילה משהו?!’, סיימה בקול רוטט, ופרצה שוב בבכי מר, וילדיה הקטנים ענו אחריה ביללות קורעות–לב”.

ר’ זוסיא נאנח קלות. הכל הביטו בו, מצפים שימשיך בסיפורו.

“לבי נקרע בראותי את צערם ובכיים. הייתי נבוך ואובד עצות לרגע; לא ידעתי מה לעשות וכיצד להרגיעם. מחד גיסא, ידעתי שאני מוכרח ללכת ולחפש את יענקל. אולי חלילה אירע לו דבר מה, והוא עלול לקפוא למוות. אבל מאידך גיסא, ידעתי שהרבי במזריטש מחכה שאבוא ואדליק את ה’שמש’ כבכל שנה. כיצד אחמיץ את המצווה הזאת, ובמיוחד בלילה הראשון של חנוכה?…

“שריקת הרוח הנוראה והמאיימת שנשמעה מבחוץ סילקה מחשבה זו מיד. ‘אל תדאגו’, אמרתי, ‘ה’ נמצא עמנו בכל מקום, אנו צריכים רק לבטוח בו ולדעת שהוא שומר עלינו, ואז לא יאונה לנו כל רע. מיד אצא ואחפש את יענקל…’

“הידקתי שוב את מעילי, כיסיתי את ראשי היטב ובכוחות מחודשים יצאתי שוב לליל הקור. חושך כבד כיסה את פני הארץ, ולולי הברקים המסנוורים, לא ניתן היה לראות דבר.

“פניתי לכיוון היער שבפאתי העיירה, לא הרחק מביתו של יענקל, ועד מהרה מצאתי עצמי מתבוסס בשלג שנערם בין העצים בשורה הראשונה, מחפש את השביל המוכר זה מכבר. עודי מנסה להמשיך ולהתקדם, נתקלתי לפתע בדמות גוף אדם, מוטלת בשלג כאבן שאין לה הופכין. גחנתי והבטתי מקרוב, וראיתי לפני את יענקל. סילקתי במהירות את השלג מעל גופו. הוא היה חיוור כשלג שנערם מסביב, ושפתיו כחולות. רק בקושי שמעתי את נשימותיו החלשות.

“בשארית כוחותי הרמתי אותו מתוך השלג והתחלתי לחממו. גהרתי עליו, שמתי פי על פיו, שפשפתי היטב את רקותיו, עד שהתעורר ופתח במקצת את עיניו. במצב זה גררתי אותו לעבר ביתו.

“שעה ארוכה גררתי אותו במאמץ אדיר, בעודי נלחם ברוח העזה שניסתה להביסני ולהפיל אותי עם יענקל לתוך השלג, עד שלבסוף הגעתי עמו בשארית כוחותי לביתו”.

“האישה והילדים קיבלו אותנו בשמחה מהולה בדאגה. הושבנו את יענקל ליד האח הבוערת, ואני התיישבתי לצדו. אט אט התאוששנו. האשה הגישה משקה חריף, והלגימה חממה את הגוף ואת הלב. רק בחצות הלילה קמנו ממקומותינו כדי להדליק נרות חנוכה; לא שכחנו להזכיר את הנסים שנעשו לאבותינו בימים ההם בזמן הזה…

“האישה עמדה בצד ודמעות שמחה זולגות מעיניה. עיני הילדים ברקו משמחה ומאושר. הלילה נשארתי אפוא בביתו של יענקל, ומיד עם עלות השחר יצאתי בדרכי הנה…”

•    •    •

שקט מוחלט שרר בבית המדרש בשעה שר’ זוסיא סיים את סיפורו. רק פצפוץ הלהבה הקטנה הנלחמת עם הפתילה ברגעיה האחרונים נשמע בחלל. הכל כמו התעוררו מתוך חלום מופלא ומרתק, והביטו במגיד הקדוש, מצפים למוצא פיו.

המגיד ישב שקוע בשרעפיו, פניו בערו ביקוד אש, עיניו עצומות וראשו מוטה. שקט מתוח של ציפייה שרר בבית המדרש. לאחר רגעים אחדים נשא ה”מגיד” את עיניו והביט במבט אוהב בר’ זוסיא, אחר העביר את מבטו על פני שאר המסובים ואמר בשקט:

“דע לך זוסיא, כי בשמים התעכבו כביכול בהדלקת הנרות, עד אשר תדליק את נרות החנוכה עם אותו יהודי. זכות המצווה שהצלת נפש מישראל, היא שעמדה לך”.

רק אז הבינו החסידים מדוע המגיד עצמו התעכב עם הדלקת חנוכייתו אמש עד חצות הלילה; אותה שעה שר’ זוסיא ופמליית שמים הדליקו נרות.