סיפורו של מציל הנשמות מלוס-אנג'לס

מאת: משה שלמה, בית משיח

"היה זה בשנת תשע"ב", סיפרה אשה מבוגרת המקורבת למשפחת השליח, "אמי שהייתה רחוקה מאד מכל עניני הדת, רצתה מאד להשתתף בתפילות יום הכיפורים. היא זכרה היטב את תפילת 'ונתנה תוקף' של מוסף; מי במים, ומי באש וכו'. הטמפל השכונתי גבה סכום די גבוה לכרטיס כניסה ל'הופעת התפילה' ומצבנו הכלכלי אז היה לא מזהיר. אמא נאלצה בלית ברירה לוותר על הרעיון ולהסתפק בתפילת יום הכיפורים וירטואלית דרך סרטוני וידיאו שקיוותה למצוא באינטרנט…

"בערב יום הכיפורים, שעות ספורות לפני כניסת החג, ישבה אמי בסלון ביתנו וקראה בעיתון המקומי. את עיניה תפסה מודעה אחת שעליה התנוססה כותרת בולטת: "בית כנסת שאינו מעוניין בכספך! תפילה ללא עלות! חי סנטר!" (“Don’t pay to pray").

"אמי קפצה מיד על ההזדמנות ומאז הייתה לאחת החברות הוותיקות של ה'חי סנטר'. מאותה תפילת מוסף מלאת חיות יהודי ותוכן חסידי, נולד קשר עמוק בין משפחתי למשפחת שווארץ, קשר שנמשך עד עצם היום הזה.

"כבר למחרת יום כיפור, הגיע הרב שלמה שווארץ, שכונה בפי כל 'שווארצי', לקבוע מזוזות על דלת ביתנו. אני עוד זוכרת את מילות הפתיחה של שווארצי בתפילת מוסף. סיפור שזכיתי לשמוע בעוד הזדמנויות רבות, כי זה היה סיפור ששווארצי אהב לספר. יהודי הגיע למעלה והתחילו לשפוט אותו על כל מעשיו. עקב עוונותיו הרבים נשלח לגיהנם, אלא שמיד צץ לו מלאך שעצר את התהליך באומרו: 'הרי יהודי זה זרק פעם שני דולר לעבר עני מרוד! על זה עליו ללכת לגיהנם?' ענו לו חבריו המלאכים: 'תנו לו את הדולרים שלו בחזרה ותנו לו להמשיך הלאה!' סיים ר' שלמה את סיפורו בחיוך רחב: לא כן הוא דרכי הקדוש ברוך הוא, כשיהודי עושה מצווה, אפילו קלה שבקלות, הוא מדליק אור ניצחי שלא ניתן לכבותו לעולם. אור שנשאר איתו לכל מקום שאליו יילך"…

בראשית דרכו

הרב שלמה יצחק שווארץ, בנם של החזן הפופולרי ר' משה ואשתו מרת אסתר, נולד באטלנטיק סיטי שבמדינת ניו ג'רזי בשנת תש"ו. הוריו שרדו את השואה והצליחו בתום המלחמה להגיע לניו ג'רסי עם שני ילדים קטנים. שם התחילו את חייהם מחדש, אבל דווקא בארצות הברית ארע להם אסון במשפחה. הבן שמולי, ילד בן 10, רכב על אופניו באחד הימים, ורכב חולף פגע בו והרגו. תאונת הדרכים הקטלנית הזאת השפיעה קשות על אמו, אסתר. היא לא היתה מסוגלת להתמודד עם האובדן וסבלה מדיכאון עמוק. ההורים ביקרו אצל רופאים כדי לנסות למצוא מזור למצב רוחה, עד שאחד מבכירי הפסיכולוגים נתן להם עצה: למרות גילה המבוגר של אסתר, כדאי שתביא עוד ילד לעולם. השמחה שיביא הצאצא החדש – הציע הרופא – תעזור לאם להתאושש מהאסון הנורא של מות בנה.

ברבות הימים נולד להם ילד נוסף, שלמה יצחק שמו, והוא אכן הביא שמחה רבה להוריו. אט אט הצליחה האם אסתר להתאושש מהאסון.

שלמה מאד התחבר לתורת הנסתר, החסידות והקבלה, ובהיותו בגיל תשע עשרה עזב את 'ישיבה יוניברסטי' לטובת 'תומכי תמימים' במוריסטאון, שם התקרב לתורת החסידות ולנשיא הדור. הקשר והאהבה שלו לרבי היו חזקים ביותר. ר' שלמה היה מסור בלב ונפש לכל מילה שיצאה מפי קודשו של הרבי מה"מ.

בגיל עשרים ושלש נשא לאישה את מרת אלטא שולה דייטש, ומיד הצטרף למהפך השליחות בקליפורניה, אז מונה כשליח לאוניברסיטה המקומית UCLA. בית חב"ד זה שהוקם באוניברסיטה, היה ראשון מסוגו ("חב"ד בקמפוס").

בתקופה הראשונה בה החל הרב שלמה קונין את המהפך הגדול בקליפורניה, הוא שאל את הרבי כמה פעמים האם לפתוח מוסדות אלה ואחרים, אך הרבי שלל אז את הרעיונות השונים שהעלו, ביניהם בית כנסת, חדר כושר, בריכה וכו', עד שהגיעה ההצעה לפתוח בית חב"ד בקמפוס שינוהל על ידי ר' שלמה שווארץ. הרבי נתן את ברכתו הקדושה, וכך הוקם המוסד הראשון של חב"ד בקליפורניה.

כמה שנים לאחר נישואיו, נפטרה אשתו באופן פתאומי, והוא נשאר אלמן עם ילדים קטנים. למרות הכאב הגדול, לא נשבר ר' שלמה, אלא נישא בזיווג שני לרעייתו מרת אולביה, והמשיך בעבודת הקודש במלוא המרץ.

במשך שלש עשרה שנה ניהל ר' שלמה את הבית חב"ד ביד רמה. דמותו הייתה מוכרת בהחלט בכל רחבי הקמפוס. כולם הכירו אותו כ"הרב עם השלייקעס הצבועים"… ר' שלמה היה נעמד עם הדוכן שלו ברחבת הקמפוס ומחכה שעות על גבי שעות כדי להיפגש עם הסטודנטים היהודיים. הוא היה מקבל אותם עם חיוך גדול ועם לב רחב להנחת תפילין או אפילו רק לשיחה קצרה.

כעבור מספר שנים עבר ר' שלמה לפתוח את ארגון 'חי סנטר' שניהל מביתו במר וויסטא. מידי שבת בשבתו היו ר' שלמה ומשפחתו מארחים עשרות אורחים הצמאים לדבר ה'. כל יהודי שהלך לבקר בחוף המערבי של ארצות הברית, הכיר את החוויה של סעודת שבת בבית משפחת שווארץ, סעודה שבה כל יהודי ויהודייה היו מתקבלים בידיים פתוחות ועם לב רחב. לא משנה מאיפה באת, אצל שווארצי התקבלת בשמחה. זה היה המוטו.

שליחות חייו של ר' שלמה – נגע ההתבוללות

יחד עם האהבת ישראל העצומה שלו, ר' שלמה עמד בתוקף על עקרונותיו. כשהוא היה נתקל בצעיר היוצא עם גויה, או להפך, פסקו החיוכים, והבדיחות לא הצחיקו אותו יותר. בנושא הזה הוא לא עשה הנחות לאף אחד. יהודי יוצא עם גויה? בשום פנים ואופן! יהודיה עם גוי? חלילה וחס!

בנו ר' מענדל מספר לנו, שפעמים רבות ניהל את אותה שיחה עם אביו וניסה להבין איך אביו מסוגל לעשות זאת בכזו נחישות, ומאין הוא שואב את הכח לפרק זוג. לר' שלמה תמיד הייתה אותה תשובה: 'איני מפחד, כי לפי ההוראות הברורות שקיבלתי מהרבי, אני יודע שאולי בטווח הקצר זה נראה שאני פוגע בהם, אבל לטווח הארוך, אני מציל אותם. כי שידוך בין יהודי לגוייה או בין יהודייה לגוי סופו להיכשל. "אבי", הוסיף ר' מענדל, "היה לוקח את הזמן להסביר לאנשים את המושג הזה מבחינה סטטיסטית. הוא לא היה מפחד לומר זאת בבירור. 'סופכם להיכשל'.

"כשהייתי שואל את אבי למה הוא לקח את זה על עצמו כמשימת חייו, הוא היה עונה לי, 'ראיתי שאנחנו הולכים ומתמעטים, והתבוללות הפכה להיות דבר מקובל. יותר ויותר יהודים נכשלו והתחתנו עם כאלה שאינם. זה פגע בי קשות', הסביר אבי".

אבל, שווארצי החסיד המקושר, לא עסק רק בזעקות. הוא פעל ועשה ללא לאות כדי לסייע לצעירים וצעירות להתחתן בתוך עמם. הוא אירגן ארוחות שבת לפנויים ופנויות, הפיק מסיבות ענק עבורם והקדיש ימים כלילות כדי שיהודים יתחתנו עם יהודים. ההצלחה שלו בתחום הזה היתה אדירה. פעמים רבות שמעו אותו אומר שהסיבה שנשמתו ירדה לגוף היא, כדי לעצור התבוללות בקרב העם היהודי. "לכך נוצרתי" היה ר' שלמה אומר. אומר ועושה. ר' שלמה מוכר עד היום כאחד השלוחים ששידך הכי הרבה זוגות יהודיים וסידר הכי הרבה חתונות יהודיות במסגרת שליחותו (נוסף לכך שמנע עשרות רבות של מקרי התבוללות). חבריו וידידיו הקרובים אף מספרים שבכל מקום בו הם מבקרים בעולם, כשאנשים שומעים שהם מגיעים מאיזור קליפורניה, הם מיד שואלים 'אתם מכירים את שווארצי'? פעמים רבות הם מוסיפים מיד "הוא חיתן אותי!"

מוסיף ומספר אחד השלוחים הקרובים לר' שלמה, שלפני כמה שנים, עקב כמה סיבות היה עליו לבקר את ר' שלמה. אותה שבת ארגן ר' שלמה שבתון לגברים צעירים ורווקים, וכדרכו בקודש נאם בעניין ההתבוללות. מאוחר יותר, מספר אותו שליח, סיפר לי ר' שלמה שהוא צריך חיזוק בנושא, מכיוון שבעיתון יהודי נפוץ יצאו נגדו על ביטויים מסויימים שהוא אמר בנושא. ר' שלמה פחד שיהיה לו חס ושלום חלישות בעניין, וביקש מרעהו השליח לחזק אותו, שכן לטענתו, זו סיבת ירידת נשמתו לגוף.

"לאחר הסעודה יעצתי לו ללמוד יחד מאמר של הרבי", מספר השליח, "פתחנו את קובץ הלימוד השבועי 'דבר מלכות' והתחלנו ללמוד את המאמר שהדפיסו באותו שבוע, כמדומני זה היה מאמר "ואתה תצווה". לא סיימנו אותו באותו לילה והמשכנו ללמוד אותו למחרת בבקר לפני תפילת שחרית. באותה חוברת משבצים העורכים 'בין לבין' מכתבים מכ"ק אד"ש. במכתב שהדפיסו שם באותו שבוע, הרבי כותב לחסיד שאסור לו להתפעל ממה שכותבים עליו בעיתונים, ושימשיך בעבודתו בקודש. ר' שלמה התוועד על זה במשך כל שאר השבת: "אז מען לערנט אדורך א גאנצען מאמר פון רבי'ן און מען הארעוועט אויף דעם, ענטפערט דיר דער רבי" [= כשלומדים מאמר שלם מהרבי, ומתייגעים בו, הרבי עונה לך]. כזו הייתה ההתקשרות של ר' שלמה עם נשיא הדור. התקשרות פנימית כאהבת בן לאביו.

רבים מספרים על המראה של החסיד שהיה עומד ומביט על הרבי דקות ארוכות. ר' שלמה לא היה מצליח להוציא אף מילה מהפה. רק היה עומד ומביט. עומד ובוכה.

"רפואה קרובה"!

לרגל יום הולדתו השישים, הגיע ר' שלמה להתוועד עם תלמידי מכון הסמיכה שבלוס אנג'לס, שם סיפר את הסיפור דלהלן:

בשנת תשכ"ה, אביו החזן, ר' משה, חלה במחלה קשה. ר' שלמה שלמד באותה שנה ב–770, ניגש לרבי בהיותו ב'גן עדן התחתון' וביקש ברכה לרפואה שלמה. ר' שלמה הזכיר את שם אביו ושם אמו, אך הרבי הוסיף ושאל לשם אביו מספר פעמים. אחר כך שאל "משה פון אטלנטיק סיטי"? כשר' שלמה ענה בחיוב, בירך הרבי את אביו ב"רפואה קרובה". בנוסף לזה, הורה הרבי לתת לאביו עירוי דם, רק כך יוכל להתרפאות. מייד התקשר ר' שלמה לרופא וציווה עליו לעשות כך. הרופא בשומעו זאת, צעק עליו 'איך ניתן להקשיב לרב שאפילו לא ראה את החולה?' ר' שלמה התעקש על כך ואף הזהיר את הרופא שאם הוא יחכה עד שיבוא מניו יורק, זה יהיה מאוחר מדיי. עקב אמונתו בדברי הרבי ללא פשרות, זכה אביו לחיות עוד שנים רבות ואף זכה לרקוד בחתונת ר' שלמה כשנה לאחר מכן.

מעבר להיותו בעל מידות טובות ונפש רחבה, ר' שלמה גם שימש כמודל לחיקוי עבור שלוחים רבים. כך אפשר לראות בדברים שכתב לזכרו ידידו הקרוב ר' אסי שפיגל מצפת עיה"ק ת"ו:

"היה זה בעת ביקורי בקליפורניה, זכיתי לשהות שבת יחד עם שווארצי. 'בית הכנסת רחוק מכאן?' שאלתי אותו אחרי שהנשים הדליקו נרות והריחות הנעימים של סעודת השבת המתקרבת מילאו את הבית שהיה ערוך לכ–50 אורחים. 'אנחנו מתפללים במרפסת, יש נוף יפה בחוץ', ענה לי בחיוך.

"כששמתי לב שעוד רגע מתחילים להתפלל את קבלת שבת ללא מנין, לא התאפקתי ושאלתי את שוורצי מה קורה? למה שלא נחכה לכל האורחים הרבים שאמורים להגיע לתפילה? שוורצי נתן לי אז את השיעור הראשון מני רבים שקיבלתי ממנו, תוך שהוא מסביר לי בסבלנות את מה שעד אז לא הבנתי: 'יש יהודים שאי אפשר להזמינם לתפילת שבת. הם פשוט לא יבואו. הם לא מרגישים בנוח עם זהותם היהודית, וממש לא רוצים לבוא לתפילה בבית כנסת. הדרך היחידה להגיע אליהם זה להזמין אותם לסעודת שבת. רק ככה אפשר להדליק להם את הניצוץ היהודי. אל תדאג, עוד מעט הם יגיעו לקידוש', אמר שוורצי והתחיל לזמר את קבלת שבת בקולו המיוחד.

"בשנת תש"נ, אחרי כמה שנים טובות ב–770 בהם עמדתי על הספסלים מול הרבי, נסעתי לנפאל לשליחות. הייתי אז בחור ישיבה צעיר, תמים, וחסר נסיון מיוחד בהפצת המעיינות ובאותה שליחות בדרום מזרח אסיה, נחשפתי מקרוב לאתגרים העצומים של עבודת השליחות. כשחזרתי לארצות הברית הרגשתי שאני מוכרח להבין טוב יותר איך הדברים עובדים בשטח. מהו סוד ההצלחה האדירה של השלוחים? איך הם עושים את זה? את התשובות לשאלות האלה יצאתי לחפש בחוף המערבי, בקליפורניה.

"בבית חב"ד בסן פרנציסקו שמעתי לראשונה את השם "שוורצי". השליח ראביי יוסף לאנגר אמר לי: 'אם אתה רוצה להבין איך מגיעים ליהודים המתבוללים, לאלה שהיהדות לא מענינת אותם – אתה חייב לפגוש את שוורצי'. עיניו של ראביי לנגר ברקו והוא ריתק אותי בסיפורים על השבתות והארועים שהוא ושוורצי היו עושים ביחד בבית חבד בברקלי. קלטתי ששוורצי הוא אגדה מהלכת ושמתי פעמי ללוס אנג'לס.

"לוס אנג'לס היא העיר הכי נוצצת בארצות הברית. שם נמצא המרכז העולמי של תעשיית הבידור, הסרטים והמוזיקה ואנשים רבים חולמים שבעיר הזאת הם ימצאו את מזלם. זוהי עיר מדמיינת ומדומינת. לא סתם קוראים לה 'עיר המלאכים'. במילים קצרות: לוס אנג'לס היא מרכז החומריות העולמי 'שאין תחתון למטה ממנו'.

"ובתוך כל התעמולה הגדולה הזו, בה כולם מתחרים זה בזה, גיליתי שהבית של שוורצי הוא ההפך הגמור מכל מה שהיה מסביב. בית חסידי פשוט בתכלית הפשטות. פשוט מבחינה גשמית, אבל ממש לא פשוט מבחינה רוחנית. מה שהתחולל בתוך הבית הזה היה עמוק. עמוק מאד.

"עברו כמעט חמישים שנה מאז בואו של שווארצי ללוס אנג'לס. קשה לנו לדמיין ולהבין איך נראתה לוס אנג'לס היהודית של אותם הימים. באותה תקופה, אוכל כשר היה קשה אז להשיג, ובקושי ראו שם יהודים עם זקן וכיפה. גם ליהודים הדתיים הבודדים שהיו שם לא היתה 'חוצפה' להתגאות ביהדותם בריש גלי. להניח תפלין ברחוב? להקים סוכה באמצע העיר? אף יהודי לא חלם על פעולות כאלה. היהודים שגרו אז בלוס אנג'לס (ובכל ארה"ב) הסתירו את יהדותם וניסו שלא לעורר תשומת לב. התפקיד של השלוחים היה לשנות את זה, ושווארצי היה אחד מפורצי הדרך האחראים לשינוי האדיר שחוללו השלוחים בקליפורניה.

"שוורצי היה האיש הנכון במקום הנכון, ובכשרון רב הוא ידע איך לעורר את הניצוץ היהודי החבוי עמוק בפנים. יש גאונים במתמטיקה ויש גאונים בגמרא. שוורצי היה גאון בקירוב יהודים. בשפתו המיוחדת והמתגלגלת ובחיוך הנצחי והאוהב שלו הוא כבש את הלבבות ולימד אלפי יהודים 'להרים את הראש'".

וכך ממשיך ר' אסי במכתבו:

"גם באותו ליל שבת, שוורצי היה שמח ומלא חוש הומור. הוא ניהל את שולחן השבת ביד רמה ואני צפיתי במתרחש כשאני מנסה ללמוד את ה'טריקים של המקצוע'. אבל, השיעור הגדול שקיבלתי באותו ליל שבת היה, שהסוד של שוורצי היה שלא היו לו טריקים. היה לו קונץ אחד ויחיד: להיות אמיתי. והאמת הפנימית והפשוטה שלו יחד עם השמחה החסידית שלו, כבשה את הלבבות.

"שוורצי אף פעם לא בנה בנין ולא היו לא תקציבים. לא לפירסום וגם לא לסטייקים. למרות שהוא הכיר כוכבים רבים בהוליווד ויהודים עשירים רבים שאלו בעצתו, כסף לא ענין אותו. הוא היה עורך כל שנה את הימים הנוראים באולם ענק ששכר, ועל המודעה הוא היה כותב: בואו לבית הכנסת שלא רוצה מכם כסף!

"לשוורצי לא היה כסף וגם לא היה זמן לבזבז על ישיבות הנהלה. הוא פשוט פגש אנשים מבוקר עד ערב. הוא דיבר והקשיב. הקשיב וייעץ. והכל באהבה ובשמחה גדולה. באהבה גדולה ויוקדת לעם ישראל הוא היה עומד שם בקמפוס, מדבר עם סטודנטים, מחייך אליהם, מקשיב להם, מניח תפלין, מזמין אותם לסעודת שבת ולשיעורי תורה. וכך, בלי 'חשיבה אסטרטגית' ובלי תכניות ארוכות טווח ויחסי ציבור. הוא קירב אלפים. עשרות אלפים.

"בליל שבת היו מגיעים לביתו הצנוע בליל של טיפוסים מכל הסוגים, וגם כשהבית כבר היה מלא עד אפס מקום. תמיד, איכשהו היה מקום לעוד אנשים. באמצע הסעודה, כשכולם כבר היו ישובים במקומותיהם, שוב היתה נפתחת הדלת ועוד ועוד אורחים נכנסו. תמיד היה מקום לכולם".

הנשמות שהתאספו להתגעגע בימי ה'שבעה'

במשך ימי ה'שבעה' ביקרו מאות רבים מ'עמך' יהודים פשוטים שאיכשהו, בדרך לא דרך השפיע עליהם ר' שלמה; אם זה היה בימיהם באוניברסיטה, או בסעודות שבת הגדולות שהוא היה מארח, או באחד מהכנסים והופעות שהוא היה מארגן. רבים פקדו את בית משפחת שווארץ בימים אלה כדי להביע תודה על השינוי שר' שלמה פעל בחייהם. היו שם יהודים מזרמים שונים. יהודים שפגשו את ר' שלמה בעת ביקוריו בצפת, יהודים שהשתתפו בשיעורי קבלה שהיה מוסר, יהודים שהיו באים לביתו בקליפורניה לסעודת שבת, לשיעור, או אפילו רק סתם לבקר ולשמוע מילה טובה משווארצי ולזכות בחיוך קטן. כל אחד הגיע עם הסיפור שלו אבל השווה בין כלל הסיפורים היה ההרגשה שר' שלמה נתן לכל אחד ואחת. האהבה שהוא נתן. היחס, החום.

גם תלמידי האוניברסיטה אותם פגש במשך השנים, הגיעו בהמוניהם. כל אחד והסיפור שלו, איך איפה ומתי הוא או היא פגשו את הרב; הדמות המוכרת עם הכובע והחולצה שעליה כיתוב בעל מסר יהודי.

בין הסיפורים המיוחדים, בכל זאת בלט סיפורו של מר מייקל מדוויד, שדרן טלוויזיה פופולרי בארצות הברית שסיפר על הקשר שלו עם יהדות וחסידות חב"ד, קשר שהתחיל בזכות ר' שלמה שווארץ. "היה זה בשנת תשל"א", מספר מייקל, "באותה עת הייתי בוגר אוניברסיטת ייל ועסקתי בכתיבת נאומים פוליטיים לבחירי הממשל האמריקני. אפשר לומר שכל החיים שלי כילד, קיבלתי חינוך קונסרבטיבי, אבל בפועל, חוץ מלצום ביום כיפור, היהדות לא קיבלה שום ביטוי במשפחתנו.

"באחת הפעמים שחזרתי הביתה לס. דייגו, פגשתי את דוד שלי משה, אף הוא לא היה דתי כלל, אך מאד התעניין ביהדות. יום אחד סיפר לי שאני והוא הולכים להופעה בשם 'ערב עם חב"ד'. כמובן שזה כלל לא עניין אותי, אך דודי התעקש באומרו שחב"ד היא מאחרוני השרידים של היהדות האורתודוקסית 'ברצוני שתראה מה זה המגזר לפני שהוא ייעלם כליל'.

"באמצע ההופעה יצאתי ללובי להפסקה, ובין מאות אנשים שפקדו את הלובי, הרב המזוקן בחר דווקא בי. הוא הגיע אליי והציע לי להניח תפילין. כלל לא ידעתי מהן תפילין ומה חשיבותן. לאחר הסבר קצר מהרב, סירבתי להניח. הרב פנה אליי ואמר, 'אתה נראה לי כאחד שאיכפת לו משלום ארץ ישראל', כשעניתי בחיוב, הרב המשיך ואמר 'אם באמת אכפת לך, תניח לזכותם'. כאן הרב קנה אותי. היו לי אז חברים ואפילו קרובי משפחה שגרו אז בארץ ישראל, והיה לי מאד איכפת שלום ארץ ישראל. הסכמתי להניח תפילין.

"אני לא יודע מה זה היה, אבל הרגשתי שאני אכן עושה משהו מיוחד; שאני מחולל שינוי. כבר למחרת ביקשתי מדודי את זוג התפילין שלו, ונדמה לי שאני יכול להגיד שמאותו יום לא החמצתי אפילו לא יום אחד מלהניח תפילין. שנה לאחר מכן, אחרי מות דודי משה, הוספתי גם לשמור שבת, אותה אני שומר עד עצם היום הזה…"

היום למייקל מדוויד יש נכדים שומרי תורה ומצוות, והוא עוד יהודי אחד שר' שלמה הצליח לגעת לו בנשמה ועל ידי כך לעורר שינוי דרסטי בחייו.

רבים באו וסיפרו שכתוצאה מהחיוך הקטן שר' שלמה זרק לעברם, החליטו לשנות את התכניות שלהם ולבטל את השידוך עם הגויה אך ורק בגללו. "הוא היה צדיק מהלך" תיאר מר סקאטט ג'ייקובס, חבר קרוב למשפחת שווארץ. "הוא לקח את השיטה העמוקה של חסידות חב"ד והצליח להעביר אותה לאלפים באופן הפשוט והמתקבל ביותר".

"יגידו עליו דברים רבים", הוסיף וסיפר הרב חיים פלר, רב תנועת 'הלל' באוניברסיטה בה כיהן ר' שלמה כשליח במשך שלש עשרה שנה. "יבואו אנשים ויגידו שהוא היה שונה או מוזר, והוא אכן היה אחר, שונה מהרגיל. שונה בכלל מהדמות–שליח שאני הכרתי. אבל המיוחדות שלו זה מה שהצליח לקרב מאות, אם לא אלפים לאידישקייט. החן שבקע מעיניו, האהבה כלפי כל יהודי בהיותו בן לאברהם יצחק ויעקב, אהבה שלא ניתנת לאחרים; זו אהבה שלא רואים אצל כל רב או אפילו שליח; הוא פשוט קיבל כל יהודי ויהודי.

"ר' שלמה", המשיך הרב פלר, "לא הראה את עצמו כלפי חוץ כרב גדול, הוא לא נשא דרשות ארוכות, לא אמר פלפולים עמוקים, על אף ידיעתו העצומה בנושא, הוא תמיד בחר להעביר את הנושא באופן הפשוט ביותר, והכי חשוב עם אהבה".

בנו וממלא מקומו בשליחות, ר' מענדל, מוסיף ומתאר את פועלו של אביו: "היה ניתן לראות על אבא את התמסרותו לשליחות במשך עשרים וארבע שעות ביממה". ועל כך הוסיף בנו השני ר' משה, שליח בבוסטון, "מעבר לחולצות הצבעוניות ולכובעים המשונים שחבש, אבא היה מקושר לרבי ולשליחות בכל נימי נפשו".

לתקן את העולם עד הרגע האחרון

ר' שלמה לא נטש את שליחותו גם בימיו האחרונים, כששכב בבית הרפואה מנותק לגמרי להמתרחש סביבו. על שולחנו היה מונח 'דבר מלכות', הכובע של ה'חי סנטר' והמגזינים הטריים של 'בית משיח' שהוא תמיד היה נהנה לקרוא בשבת בצהריים. הרופאים והאחיות שעבדו בבית הרפואה, התרשמו מהמראה של המגזינים עם תמונת הרבי המתנוסס בגאווה על הכריכה. אף הם הכירו והבינו.

עד דקותיו האחרונות היו שגורות בפיו המילים 'שליחות', 'רבי', 'משיח'. הטריד אותו היכן עוד אפשר לשפץ, להוסיף, לתקן; לעולם לא היה מרוצה. תמיד חיפש לעשות עוד ועוד ולהתקדם כמה שיותר.

בבית העלמין בצפת קבורים רבנים חשובים וצדיקים גדולים. בערב שבת שירה, שבת ט"ו בשבט, הצטרף אליהם אחד ומיוחד, חסיד אמיתי ומקושר לרבי בכל ליבו ונפשו.

אותו רופא שייעץ להוריו של שווארצי שעליהם להביא עוד ילד לעולם, לא יכול היה לנחש ששווארצי הגיע לעולם לא רק כדי לשמח את אימו, אלא גם כדי לשמח ולקרב אלפי יהודים. לידתו סימנה את המטרה של חייו: לשמח יהודים, להוציא אותם מהעצבות של הגלות ביד רמה, ולקרב את העולם לגאולה השלימה.