כשהתמימים עזבו את העיירה ליובאוויטש

שניאור זלמן ברגר, בית משיח

גלות זו מילה קשה, ועוד יותר קשה לחוש אותה. לא בכדי נקבע כי “צער הגלות שקול כצער מיתה”. לא פחות.

כעת תארו לכם כיצד ישיבה גדולה, מרובת תלמידים, שהכתה שורשים עמוקים במקום היווסדה, נאלצת יום אחד להתפרק לחלקים, כאשר כל חלק עוזב את בסיס–האם ונאלץ לצאת לגלות לערים זרות בתנאים–לא–תנאים.

זה מה שקרה עם ישיבת “תומכי תמימים” שנוסדה בדם, בדמעות וביזע על ידי רבותינו נשיאנו בט”ו באלול תרנ”ז, לפני 120 שנה בדיוק. עם השנים התפתחה הישיבה ושגשגה בכמות ובאיכות, כאשר היא מצרפת בכור הצירוף מאות רבות של תלמידים מובחרים, לומדי נגלה וחסידות, יראי השם ואוהביו. אלה חיו ופרחו תחת עינם הפקוחה והאוהבת של מייסדי הישיבה, נשיאי ישראל. לא בכדי שכנה הישיבה בחצר רבותינו נשיאינו, כך שהתמימים חסו באופן תמידי בצלו של אדמו”ר הרש”ב.

ואז הכל מתפרק יום אחד בגלל מאורעות מדיניים רבי עוצמה. בתוך פרק זמן קצר יחסית, חוותה רוסיה מלחמת עולם, מהפכה דמוקרטית ומהפכה קומוניסטית – כאשר בתוך כל זה נמצאים חיילי בית דוד.

זה מה שקרה בימים אלה, לפני מאה שנה, כאשר ספינת הדגל של ליובאוויטש נאלצה להיעקר מהאדמה הליובאוויטשית הדשנה, להתנתק מזיכרונות מאירים וזוהרים שנמשכו כעשרים שנים יקרות, וליטול את מקל הנדודים המחוספס.

בתקופה מדממת זו, פעלו אדמו”ר הרש”ב ובנו אדמו”ר הריי”צ לרווחת התמימים. הם היו מעורבים בהליכים שביקשו להביא את תלמידי הישיבה לחוף מבטחים, כדי ששם תמשיך הישיבה להתגדל ולהתעטר במיני כתרים של תורה, חסידות ועבודת התפילה.

בימים אלה לפני 120 שנה, החלה תקופה חדשה בה נוסדו מחלקות חדשות לישיבת ‘תומכי תמימים’ המפוארת. אלה הוקמו בכל רחבי רוסיה, כפי שאשר התווה מייסד הישיבה אדמו”ר הרש”ב: “כעת צריכים להקים ישיבות ‘תומכי תמימים’ בכל הערים והעיירות. כעת, כשההשכלה מתפשטת מוכרחים להקים הרבה חדרים וישיבות. תמיד ובכל הענינים מנצח רק הכוח של מסירות נפש” [ספר השיחות תש”ג ע’ צט].

המהפכות יוצאות לדרך

מאות שנים של שלטון הצאר, נמחקו כלא היו בעיצומו של חודש אדר תרע”ז. באותם ימים התרחשה בפטרוגרד (כך נקראה אז העיר פטרבורג) מהפכה עממית, והצאר ניקולאי השני עזב את משרתו. אחיו מיכאיל לא הסכים למלא את מקומו ובמקומו הוקמה ממשלה זמנית דמוקרטית בראשות גאורגי לבוב. זו הייתה המהפכה הדמוקרטית שעברה על רוסיה, ונקראת בשם “מהפכת פברואר”.

תקופה זו הייתה עבור יהודי רוסיה כמו חלום נעים. יהודי רוסיה נשמו לרווחה בעקבות השחרור מהשלטון הדיקטטורי שהנהיגו הצארים. הובטח לאוכלוסייה כי מעתה הכל ייהנו משוויון זכויות מלא, איש באמונתו יחיה.

האופוריה נמשכה שמונה חודשים בלבד, עד שהמפלגה הבולשביקית בראשות ולדימיר לנין החלה להצמיח כנפיים. היא הקימה בכל רחבי המדינה מועצות פועלים, “סובייטים”, שמטרתן המוצהרת היתה להבטיח את מעמד הפועלים. כאשר הרגיש לנין חזק דיו, החליט למרוד בממשלה הדמוקרטית ופתח במהפכה הבולשביקית, (או כפי המכנים אותה “מהפכת אוקטובר”). כשנה לאחר מכן החלו קוראים לעצמם גם “קומוניסטים”.

המהפכה החלה בשעות הלילה, אור לכ”ב במר חשוון תרע”ח. “לנין”, מנהיג הקומוניסטים, הוביל את המהפכנים השמאלניים שלו למרד נגד הממשלה הדמוקרטית הזמנית. המהפכנים נהרו בהמוניהם אל המבנים החשובים ביותר של הממשלה הזמנית, שם נתקלו בהתנגדות קלה בלבד. הם השתלטו במהירות עצומה על מבצרי השלטון ושרי הממשלה הזמנית נעצרו. לנין הכריז על שינוי בשמה של המדינה מ”רוסיה” ל”רוסיה הסובייטית”.

בד בבד עם המהפכה, פרצה מלחמת אזרחים גדולה בה לחמו קבוצות רבות ובראשן הקומוניסטים – שנקראו ה’אדומים’ – נגד ה’לבנים’ אנשיו של הגנרל דניקין, שהתנגדו למהפכה. התלהטות המלחמה בין הקבוצות הביאה לגל אדיר של אנטישמיות. יהודים רבים נהרגו בידי פורעים מכל הצדדים הלוחמים. כולם טפלו האשמות שונות על היהודים, וכתוצאה מכך פרצו פוגרומים רבים.

המצב ברוסיה הפך להיות מורכב מאד. בעקבות כך, תנאי המחיה ירדו באופן דרסטי, מה שהשפיע על כלל האזרחים, ובתוכם כמובן גם תלמידי התמימים בליובאוויטש שסבלו מחוסר במזון. המצב הגיע לכדי כך, שכל תלמיד קיבל לחם לפי משקל. גם מנות הבשר צומצמו, ואילו לשבת אפו חלות קטנות.

יציאת ליובאוויטש

בעקבות המהפכה הקומוניסטית, ובמקביל התקרבותם של הגרמנים לליובאוויטש, החלו תלמידי הישיבה ואנשי הצוות לעזוב את העיירה, במטרה להקים מחלקות לימוד חלופיות בערים מרוחקות מהחזית.

ראשונים עזבו תלמידי “השיעורים”, התלמידים הצעירים, שנסעו לעיירה אריאל, כאשר היה מתוכנן להעביר בהמשך גם את תלמידי “האולם” המבוגרים.

מצבה הכלכלי של הישיבה ועול החובות, אילץ את הנהלת הישיבה לפתוח במסעות התרמה. המשגיח ר’ שילם קוראטין ומנהלה הגשמי של הישיבה ר’ אליעזר קפלן נסעו לגייס תרומות, ואילו שניים מהתמימים המבוגרים – הת’ לייב קרסיק והת’ ישראל ג’ייקובסון נסעו למוסקבה כדי לגייס תרומות עבור הישיבה. שני התמימים הצליחו להתרים 18,000 רובל – סכום עתק בימים ההם. סכום זה, יחד עם התרומות שהביאו ר’ שילם ור’ אליעזר, כיסו את חובותיה של הישיבה.

בשלב זה, שאלת העזיבה היתה שאלת המפתח באותם ימים. לאחר התלבטויות רבות, שיגרה הנהלת הישיבה את הת’ ישראל ג’ייקובסון אל אדמו”ר הרש”ב שכבר התגורר ברוסטוב, כדי שיפרט את מצב הישיבה, וישאל כיצד לנהוג.

ר’ ישראל הגיע לרוסטוב ועמו משלוח מצה שמורה שאפו התמימים בליובאוויטש. עם הגיעו לבית הרבי ברוסטוב, יצא אליו הרבי כדי לקבל את המצות. הרבי התעניין אצלו מה מחיר הלחם בליובאוויטש. השליח הנאמן השיב על השאלה וסיפר גם על מסעות ההתרמה שנערכו. “האם יש מה לאכול בליובאוויטש?” שאל הרבי, ונענה כי “לא סובלים מרעב”.

למחרת בבוקר הודיע אדמו”ר הריי”צ לר’ ישראל, בשם אביו, כי הוחלט שתלמידי האולם ישארו לעת עתה בליובאוויטש. על הת’ ישראל ג’ייקובסון הוטל לנסוע לקרמנצ’וג כדי לארגן את תלמידי השיעורים. עוד נמסר כי בימות החול יאכלו התמימים בישיבה, ובשבתות אצל בעלי בתים.

בהמשך להוראות אלו, נכנס השליח ליחידות ארוכה בת ארבעים דקות, בה הביע אדמו”ר הרש”ב את דעתו על עתיד הישיבה בליובאוויטש: הגרמנים לא יכבשו את ליובאוויטש וגם אם יכבשו, הרי שהם יסכימו שילמדו בקבוצות קטנות. גם אם לא, אזי בודאי תהיה אפשרות לחצות את הגבול לרוסיה. והוסיף כי כבר נשלח מברק לליובאוויטש שתלמידי האולם לא יסעו מליובאוויטש.

הת’ ישראל נסע לקרמנצ’וג והתברר כי קבוצות של תלמידים כבר עזבו את ליובאוויטש. רובם הגיעו לקרמנצ’וג בעוד שקבוצות קטנות הגיעו לערים אחרות באוקראינה. בליובאוויטש נותרה רק קבוצה קטנה של תלמידים, זכר עגום לימים מפוארים שהתנהלו במקום.

הקבוצה האחרונה

לאחר הפסח שב ישראל ג’ייקובסון לליובאוויטש, ומצא שנשארו בה רק שנים עשר תלמידים, ועמם כמה מראשי הישיבה ומנהליה. במשך מספר חודשים שהו לבדם בליובאוויטש, ובשלהי חודש מנחם אב תרע”ח, הוחלט כי גם הם יעזבו את העיירה. בימים שקדמו לנסיעה, הורה המנהל האדמינסטרטיבי של הישיבה לתמימים לאסוף כמה שיותר חפצים של הרבי הרש”ב ובנו הרבי הריי”צ מבתיהם הפרטיים ומהמשרדים.

במרתף בית רבותינו נשיאינו נחפר בור עמוק בו הטמינו התמימים את כל החפצים. בין השאר מצאו חבילה של תמונות ממשפחת בית הרב, ההערכה שלהם היתה שהתמונות הם בנות חמישים שנה.

במרתף מצאו גם כמות גדולה של יין שנשמרה. את היין ייצר הרב אברהם שניאורסאהן, חותן אדמו”ר הריי”צ והוא שלח חביות ובקבוקים אל בית הרבי לליובאוויטש. התמימים לקחו כמה בקבוקים עמם התוועדו בשבת האחרונה שלהם בליובאוויטש. היתה זו שבת מברכין אלול.

לאחר מכן החל מסע העזיבה מליובאוויטש כאשר בין הנוסעים היו: המשפיע הרב שמואל גרונם אסתרמן ומשפחתו, המשפיע ר’ שילם קוראטין ומשפחתו, משפחתו של המשגיח הרב יעקב ברוך קרסיק וכן 13 תמימים.

השיירה כולה יצאה לעבר רודניא הסמוכה, שם ביקשו לעלות יחדיו על רכבת בואכה בריאנסק, אלא שפקחי הרכבת לא התירו להם להעלות לרכבת את כל החפצים. התמימים לייב קרסיק וישראל ג’ייקובסון התנדבו להישאר ברודניא כדי לארגן את משלוח החבילות בדרך אחרת. הרכבת עם שרידי הישיבה יצאה לדרכה בשעות הערב, כאשר שני התמימים עם החבילות הגיעו לבריאנסק רק בשעות הבוקר. לאחר נסיעה רבת–תלאות, הגיעה הקבוצה האחרונה מליובאוויטש אל קרמנצ’וג.

בכך נחתמה תקופה זוהרת שבה התעטרה העיירה ליובאוויטש בכתר אורה בדמות ישיבת “תומכי תמימים”, ספינת הדגל של המערכה הליובאוויטשית לזירוז הגאולה.

שיקום הישיבה בקרמנצ’וג

מחלקה שלמה של בחורים הועתקה אפוא מליובאוויטש אל העיר קרמנצ’וג, שם קיבלו על עצמם כמה גבירים, בראשם בני משפחת גוראריה, להחזיק את תלמידי הישיבה. הם יצאו מגדרם כדי לאפשר לישיבה תנאים גשמיים מעולים כדי שהתמימים יוכלו לשוב ולשקוד על לימוד התורה והחסידות. לא אף הם, אלא הקהילה החב”דית בקרמנצ’וג כולה נרתמה לטובת התלמידים.

הנגיד החסידי הרב הרשל גורארי’ הי”ד, רכש באותם ימים מבנה רחב ידיים שהיה בעברו מוסד ליתומים וילדים נזקקים. כל צעד שנעשה בקרמנצ’וג דווח מידית לרבי. עדות לכך נמצאת באגרתו אל בנו אדמו”ר הריי”צ:

“בבית רצ”ה גו”א [בבית של ר’ צבי גורארי’] שקנה לא מכבר חצר (בעד ע”ה אלפים) ונותן אותו לתומכי תמימים, בהבית ט”ז חדרים מרווחים בשני עטאזין [קומות], ו[ר’ הרשל גורארי] אומר שיש שם זאלין [אולמות] הטובים ומספיקים ללמוד בהם, ויהיה שם גם כן מקום ללון ולאכול וגם קיך [מטבח, חדר אוכל] נמצא כמובן [בזכות בית הילדים שהיה במקום] .. וליום טוב הבא עלינו לטובה [ראש השנה] .. יהיה שם מקום להבחורים לכל [צרכיהם] וגם להקאנטאר [משרדי הישיבה]”.

בהמשך האגרת מספר הרבי על בניין שנרכש על ידי הגביר ר’ פנחס קריצ’בסקי עבור הבחורים הצעירים “תלמידי השיעורים”. הגבירים אף נטלו על עצמם את מימון ההוצאות השוטפות של הישיבה [אגרות קודש אדמו”ר הרש”ב ח”ה אגרת א’צב].

עם התלמידים הגיעו לקרמנצ’וג רוב חברי הצוות הרוחני, המשפיעים ומגידי השיעורים. כך יכלו התלמידים להמשיך לשקוד על לימודם. קול התורה והחסידות החל להדהד בעיר, זאת חרף המציאות שבה יהודים רבים ניזוקו בשל מלחמת האזרחים שהשתוללה במלוא עוזה.

שנתיים ימים שכנה ישיבת ‘תומכי תמימים’ בקרמנצ’וג.

בקיץ תר”פ, מספר חודשים לאחר הסתלקות אדמו”ר הרש”ב, עברו “תלמידי האולם” ללמוד ברוסטוב, בעוד הבחורים הצעירים נותרו ללמוד בקרמנצ’וג. גם לאחר שהקומוניסטים תפסו את הגה השלטון והחלו לרדוף את שומרי המצוות הישיבה, המשיכה לפעול במחתרת במשך תקופה ארוכה, בניהולו של המשפיע הרב ישראל נח בליניצקי.

השגחה פרטית בחרקוב

אחת מקבוצות התמימים שיצאו מליובאוויטש, הגיעה לחרקוב, והצטרפה לסניף של תומכי–תמימים שהיה קיים במקום כבר משנת תרע”ו. למעשה, התמימים הללו היו בדרכם לקרמנצ’וג, אלא בשל הקרבות בין הרוסים והגרמנים שהיו על אם הדרך, נותרו ללמוד בחרקוב.

הלימודים התקיימו בעזרת הנשים של בית כנסת חב”ד “מצ’נאסקי שול”, וכן בבית הכנסת הקטן באותו מבנה. בסוף קיץ תרע”ח, עברו התמימים לקרמנצ’וג, ולא ידוע אם נותרה בחרקוב קבוצה של תמימים כפי שביקשו באותם ימים החסידים שהתגוררו בעיר.

הנסיבות העצובות של סגירת הישיבה בחרסון

גם בעיר חרסון נפתחה מחלקה של ישיבת ‘תומכי תמימים’ בשנת תרע”ז. מי שכיהן כראש הישיבה, היה הרב אליעזר דבוסקין שנשא בתפקיד זה במקביל לתפקידו כרב עדת החסידים. כאשר החלו הבחורים לעזוב את ליובאוויטש, נשלחו מספר קבוצות של תמימים לחרסון, בה שלט באותה העת הגנרל דינקין שלחם בחירוף נפש נגד הקומוניסטים. הלימודים התקיימו בבית כנסת חב”ד ששכן על שפת נהר הדנייפר, ונקרא “בערגאווי שול” (בתרגום מרוסית: בית כנסת שעל החוף).

לאחר זמן התמנו למגידי שיעורים הרה”ח ר’ מנחם מענדל רוזנמוטר, מענדל טאמשאווער, מן העילויים של ליובאוויטש, ואת ר’ בצלאל, מבחירי בני הישיבות הליטאיות.

הסתלקות אדמו”ר הרש”ב, גרמה לרב דבוסקין לשקוע באבל עמוק, ובשל התקשה להמשיך לנהל את הישיבה. הישיבה נסגרה אפוא, כפי שסיפר הרה”ח ר’ שמחה גורודצקי מתלמידי הישיבה: “הסתלקות אדמו”ר בשנת תר”פ, נתוודע לנו בח’ אייר [למעלה מחודש אחר ההסתלקות]. ר’ אליעזר נפל ברוחו, יום ולילה היה בוכה בצנעה. הוא לקח אותי ואת מנדל מצ’צ’רסק ואהרון מבובריסק, ושלח אותנו לרוסטוב, שם היו אז תלמידי האולם [התלמידים המבוגרים של הישיבה]. נסענו יחד עם ר’ זעליג סלונים. ואת השאר שלח – חלק לקרמנצ’וג וחלק שלח הביתה”.

אלכסנדריה

משפוזרה ישיבת–האם בליובאוויטש, הגיע הרב גרשון חן (בעצמו מבוגרי הישיבה) רבה של העיר אלכסנדריה אל קרמנצ’וג, וביקש מהמשגיח ר’ שילם קוראטין לשלוח אליו עשרה תלמידים.

המשגיח נענה לבקשתו, ועשרה תלמידים יצאו לדרך כדי לפתוח סניף באלכסנדריה, ובהם: הרב זלמן שמעון דבורקין לימים רבה של קראון הייטס, ר’ חיים מאיר ליס, ר’ סעדיה ליברוב, ר’ צבי הירש גנעסין ועוד.

למרבה הצער, ימי הישיבה לא ארכו, והיא התקיימה במשך קיץ תרע”ט בלבד, ולאחר מכן נסגרה בגין המהומות והפרעות שהתחוללו. בתחילת תר”פ חזרו התלמידים לסניף–האם בקרמנצ’וג.

חאראל

כארבעים מתלמידי השיעורים בקרמנצ’וג, עברו ללמוד בחאראל שבאוקראינה, ועמם המגיד–שיעור הרב יהושע ארש והמשגיח ר’ שאול וילנסקי. הלימודים התקיימו בבית הכנסת הגדול של העיר, ואת הישיבה ניהל הרב אליעזר משה מאדיעווסקי, רב העיר ומחשובי רבני חב”ד באותה תקופה.

סניף חאראל הוקם בתחילת קיץ תרע”ט אך נאלץ להיסגר כבר בשנה הבאה – תר”פ.

רדיפות ברוסטוב

מלחמה ומהפכות, ובעיצומה של תקופה קשה זו לקתה ליובאוויטש בהלם עם הסתלקותו הפתאומית של אדמו”ר הרש”ב, ביום ב’ ניסן תר”פ. בצוואתו ציווה את בנו הריי”צ להשגיח על תומכי תמימים: “בני יחיה תשגיח ותשתדל בדבר הישיבה ‘תומכי תמימים’, להאדירה בעזרתו ית’, בתכלית כוונתה הפנימית בלימוד דא”ח ובעבודה שבלב”.

נוכח שורות–יקוד האש הללו, הורה הרבי הריי”צ לתמימים המבוגרים כבר במהלך קיץ תר”פ, לעבור מקרמנצו’ג אל רוסטוב, סמוך ונראה למעונו. שוב חזרה הישיבה להיות בצלו של הרבי, כפי שהיה בשנים הטובות והמאירות בליובאוויטש.

הרש”ג (המיועד להיות חתנו של הרבי) מונה ל’מנהל פועל’ של הישיבה והרה”ח יצחק גולדין לסגנו. הרב שלמה חיים קסלמן מונה למשפיע, הרב חיים מאיר ליס – משגיח, והרב חיים אליעזר הורביץ מסר שיעורים בנגלה.

נוכח המצב המדיני והפוליטי, מצבה הכלכלי של הישיבה ותלמידיה, היה בכי רע. המצב המלחמתי, דרכי התחבורה המשובשות ושירות הדואר שכמעט ולא פעל, גרמו לנתק בין הישיבה לבין הקהילות החב”דיות ברחבי ברית המועצות; התרומות כמעט חדלו מלהגיע. יהודי רוסטוב מצדם התקשו להציע עזרה, שכן גם הם סבלו מרעב וממחסור. מי שנחלץ לטובת הישיבה היה הרב שמואל גוראריה, אשר למרות שכל נכסיו הולאמו, דאג להשיג כספים, ואף מכר חפצים אישיים יקרי ערך כשאת תמורתם העניק למען אחזקת ‘תומכי תמימים’. במקביל נשלחו מספר שלוחים לקבץ כספים ברחבי המדינה.

תנאי המחיה היו מורכבים, והישיבה נדדה ממבנה אחד לרעהו.

אולם גם ימים אלו לא ארכו, שכן בסוף חורף תרפ”א, לאחר שהשלטון הקומוניסטי התבסס מעט, החל לרדוף את היהודים. אנשי היבסקציה של רוסטוב עשו הכל כדי לסגור את ישיבת ‘תומכי תמימים’ בעיר. הם אף ערכו משפט פומבי לישיבה, בו נפסק כמובן לסגור את הישיבה. הללו העזו פניהם, ואף ערכו חיפוש בבית אדמו”ר הריי”צ, החרימו רכוש רב, הטילו על הרבי מעצר בית. כמו כן עצרו את הרש”ג ועוד חסידים נכבדים.

לכולם היה ברור שאי אפשר עוד להמשיך במצב שכזה, והישיבה נסגרה אפוא. התמימים עברו ללמוד בערים אחרות, רבים מהם עברו לפולטבה.

פולטבה

“בזכות” סגירתה של הישיבה ברוסטוב, החלה פריחה חדשה לישיבה בעיר פולטבה, תחת השגחתם של המשפיעים הרב שמואל לייב לוין והרב יחזקאל פייגין וכן ראש הישיבה הרב יהודה עבער. מי שעשה רבות למען הגשמיות, היה החסיד הישיש הרב שלמה איטקין מפולטבה.

הישיבה שוכנה במרתף בית הכנסת חב”ד “באלניצה”. המצב הכלכלי ברוסיה היה אז בשפל, אך חסידי פולטבה עשו ככל שביכלתם כדי לדאוג לתנאים הגשמיים של התמימים. כך או כך, המצב הכלכלי היה מורכב והתמימים נאלצו לישון על שולחנות או ספסלים. למרות המצב, השמחה והאהבה והאחוה היו נסוכים על פני התמימים שישבו ועסקו בתורה ובעבודה מבלי הבט על המצב הגשמי.

הנהלת הישיבה פעלה כל העת כדי להשיג תקציב הולם לישיבה, ובין היתר שיגרה מכתבים דחופים למדינות שונות כדי להשיג תרומות מכובדות כדי לבסס את מצב הישיבה.

אדמו”ר הריי”צ דאג אף הוא לסייע לישיבה בפולטבה, ועודד את החסידים בפולטבה שעשו הכל למען הישיבה. באותם ימים אף שיגר מכתב מיוחד לתמימים בו עודדם על הפרידה מהרבי שנכפתה עליהם בגין הרדיפות, ומורה להם לשקוד בלימוד התורה ולעסוק בעבודת התפילה. [אגרות קודש אדמו”ר הריי”צ ח”א אגרת פו].

•    •    •

השנים הבאות הפכו להיות קשות יותר ויותר. השלטון הקומוניסטי התבסס והחל להשליט בתוקף את עקרונותיו נגד דת ישראל. הוא לחם מלחמת חורמה כנגד הישיבות ותלמודי התורה. הקומוניסטים בשיתוף פעולה של אנשי היבסקציה פתחו במעקבים וברדיפות כנגד ראשי הישיבות ותלמידיהם. רבים מהם נאסרו ונשלחו לסיביר. כל אלו אילצו את רשת ישיבות ‘תומכי תמימים’ להתקיים במחתרת ולנדוד ממקום למקום כדי לאפשר את רצף הלימוד חרף הדיכוי האכזרי.

כך המשיכה ישיבת ‘תומכי תמימים’ המפוארת שנוסדה בליובאוויטש, להתקיים בכל עת ובכל מצב, כאשר היא מחשלת דור שלם של חיילי בית דוד שנלחמו באלו אשר חרפו אויבך ה’, ולאחר מכן גם באלו אשר חרפו עקבות משיחך – ויכלו להם!

המרגלים ניצלו ברגע האחרון

אירוע מסעיר קרה כאשר יצאו התמימים מליובאוויטש קבוצות קבוצות.

היה זה ביציאתה של אחת הקבוצות שמנתה שנים–עשר תלמידים, חבריה עברו דרך העיר פולטבה, שם נעצרו באשמת ריגול. אחד התמימים, זלמן בירנבוים מפולין, חבש לראשו כובע פולני קטן. כאשר עצרה הרכבת בתחנת פולטבה, ירד ממנה זלמן בריצה כדי להשיג אוכל או שתיה בטרם תמשיך הרכבת בדרכה. לבושו הפולני וריצתו המהירה העלו חשד, והבולשביקים עצרו אותו יחד עם כל חבריו שהמתינו לו ברכבת. עדי ראיה למעצר ראו כיצד מובילים את העצורים בשעת לילה לקרון מרוחק מהתחנה, ולאחר זמן נשמעו משם יריות. היה נראה כי כולם הוצאו להורג!

למחרת הגיעו מספר רצים בהולים מפולטבה לקרמנצ’וג וסיפרו כי בתחנת פולטבה הוצאו להורג שנים–עשר מתלמידי הישיבה בליובאוויטש. שניים מהתמימים שכבר שהו בקרמנצ’וג – הת’ ישראל ג’ייקובסון והת’ יחזקאל פייגין – החליטו לפעול כדי לדעת מה אכן עלה בגורל התמימים.

הגביר הרב צבי גורארי’ ניצל את קשריו בצמרת הצבא, והוא טלפן אל מפקד הצבא בפולטבה, שתמה על העדות, והודיע לו כי הבחורים הנם בחיים. הרב גורארי’ הפציר בו שלא יהרגום, ותוך זמן קצר יבואו מקרמנצ’וג להעיד כי הם אינם מרגלים.

בגין המלחמה, לא נסעו באותם ימים רכבות מפולטבה לקרמנצ’וג, ואולם הזמן פעל לרעתם, והיה צורך להגיע במהירות לפולטבה. הרב גורארי’ השיג אפוא אישור מיוחד עבור הת’ מרדכי אהרן פרידמן, לנסוע ברכבת צבאית עד לפולטבה. מיד עם הגיעו סר למשרדי הצבא, שם נאמר לו כי אם רבני העיר יחתמו ערבות בעדם שיתייצבו למשפטם, אזי ישוחררו מידית. מרדכי אהרן פרידמן לא התמהמה, והחתים במהירות את שני רבני העיר, הרב דובער גרינפרעס והרב אליהו עקיבא רבינוביץ. עם המכתב שב אל משרדי הצבא, והתמימים שוחררו לנפשם.

לאחר מספר שעות קרה הנס, והבולשביקים נסוגו מהעיר מפני הגרמנים שכבשו את פולטבה. הרב ישראל ג’ייקובסון חותם בזכרונותיו סיפור זה בקבעו כי “היה זה נס גדול”; אם היו נותרים התמימים בידי הבולשביקים בזמן נסיגתם, קשה לתאר מה היה קורה…

“היכן מוצאים פנימי כמו שילם”

לפני חג השבועות תרע”ט תפסו פורעים מאחת הכנופיות את הרב שילם קוראטין – שכיהן כמשגיח ומשפיע בישיבות ‘תומכי תמימים’ בליובאוויטש ובקרמנצ’וג, – סחבו אותו לשפת נהר דנייפר, שם הפשיטוהו, וכיוונו את אקדחיהם מולו. הוא ניצל ברגע האחרון בזכות חייל שקרא להם לפתע, באמרו ששר הצבא קורא להם. הפורעים עזבו את ר’ שילם לנפשו.

כאשר סיפר ר’ שילם לתלמידיו את אשר אירע, שאלוהו מה חשב בעת רגעיו האחרונים. הוא השיב כי לא ידע מה נעשה עמו כלל מרוב בהלה.

המקרה השפיע עליו לרעה, וכעבור כשלושה חודשים אלול חש כאבים עזים בבטנו. עד שהגיע רופא, השיב ר’ שילם את נשמתו לבוראו. לרופא לא נותר אלא לקבוע כי הדמות שהייתה נערצת על ידי אלפי תמימים, נפטר לבית עולמו. שמע זאת הרבי הרש”ב והגיב בשברון לב: “היכן מוצאים ‘פנימי’ כמו שילם”.

מקורות: אגרות קודש אדמו”ר הרש”ב, אגרות קודש אדמו”ר הריי”צ, ספר השיחות אדמו”ר הריי”צ, תולדות חב”ד ברוסיה הסובייטית, תולדות חב”ד בפטרבורג, זכרון לבני ישראל, עבד אברהם אנכי, אבני חן, רשימות דברים, בית משיח ועוד.