הצלם החב"די שהוזמן להצטרף לדאע"ש • מרתק

מאיר אלפסי/אליהו אקרמן – 'משפחה'

1. אנשי המערות

אתמול קיבלתי הזמנה להצטרף לדאע"ש. לא הודעה כללית שנשלחה בתפוצת נאטו. לא כרוז שנתלה על הקיר לנגד עיני כל באי עולם. אלא הזמנה אישית ממש שנמסרה לי ביד. עד לרגע זה לא ברור לי מדוע זכיתי בכבוד המפוקפק הזה. מצד אחד, העובדה שרואים בי תומך פוטנציאלי של ארגון המדינה האסלאמית אמורה קצת להטריד אותי. מצד שני, יכול להיות שזה הזקן המדובלל והכיפה הלא ברורה שגרמו לכך. מישהו החליט שאני נראה כמו דעא"שניק מצוי.

האיש שמולי מחייך וחושף שיניים שמזמן היו צריכים לראות רופא. "בוא ותהיה חבר," הוא ממליץ לי באנגלית  רצוצה כאילו היה רשם של קופת חולים הלוכד ושבים ליד הפסג' ברחובות. ההבדל הוא שבפסג' של מטמטה רושמים אותך במחיר סוף העונה לגדודי הג'יהאד.

"ת'נק יו! ת'נק יו!" אני מודה לו מקרב לב ומייחל להסתלקותו המהירה מהסביבה.

אם חשבתי שהאנגלית שבפי תבריח את הג'יהאדיסט אל החור ממנו הגיח, הנה מתברר שזה דווקא אטרקציה גדולה עבורו. הוא מושך אותי אחריו להכיר לי את חבריו היושבים במסגד קטן בפאתי השוק. מסתבר שהוא מדמיין אותי כמגויס אידיאלי: לא סתם מוסלמי אלא מוסלמי שמתגורר וחי ב"דיר אל חארב" – מדינות המערב – ועל כן רב כוחי לתרום לג'יהאד העולמי באמצעות פיגוע כזה או אחר.

מי יודע איך שהסיפור היה נגמר אלמלי צץ לצדי נפג'י, המדריך האישי שלי שכבר מהרגע הראשון חשדתי בו שהוא איש כוחות המודיעין של טוניסיה.

הג'יהאדיסט החייכן מתנדף באותו רגע כאילו היה פטה מורגנה מדברי ולי לא נותר אלא לנענע את ראשי בהשתאות על העלמותו הפתאומית. "מה הוא רצה ממך?" דורש נפג'י לדעת בקול חשדני.

אני מושיט לו את כרזת הגיוס לדאע"ש שזה עתה נתחבה לידי.

נפג'י מעיף בו מבט אחד ודוחף את פיסת הנייר לכיסו. "לא טוב עשית," הוא גוער בי ומושך אותי בחזרה למרכז השוק. "אמרתי לך שכאן לא מסתובבים לבד. הרבה עקרבים מתחבאים מתחת לאבני המדבר".

פניו החמוצות של נפג'י הם חלק קבוע במסע המדברי שלי אבל לזכותו ייאמר שהוא לוקח את תפקידו ברצינות גמורה. מאז פיגוע הטרור הקשה בעיר הקיט סוסה בו נרצחו עשרות תיירים, השלטונות בטוניס לא לוקחים יותר סיכונים. כל גיחה לפאתי מדבר סהרה טעונה תיאום מוקדם ונערכת תחת ליווי צבאי שמשווה לו נופך דרמטי. החיילים רעולי הפנים סוקרים את הדיונות מתוך ג'יפים מאובקים ומפטפטים מפעם במכשירי הקשר שעליהם.

"מאיפה באים הדאע"שניקים האלה?" אני שואל את נפג'י.

הוא מחווה בידו בתנועה רחבה לכיוון דרום מערב. "ליביה," הוא אומר. "לוב".

הגבול המדברי הפתוח בין טוניס לבין האנרכיה שפעם הייתה לוב היא פרצה הקוראת לטרוריסט. אבל נפג'י אינו מדייק בתשובתו. לטוניס יש שפע של ג'יהאדיסטים מתוצרת בית. מכל מדינות ערב המדינה ממנה יצאו הכי הרבה אזרחים ששהו במחנות האימונים של המדינה האסלאמית בסוריה היא דווקא תוניס. למה? הדעות על כך חלוקות. אבל המפגש הביזארי ביני לבין איש דאע"ש בעיר המערות מטמטה היא ראיה לכך שאיום הג'יהאד האסלאמי עודנו חי ובועט בין דיונות המדבר.

נפג'י לא מרוצה מכיוון השאלות שלי. את תיבת הפנדורה הזו הוא מעדיף להשאיר סגורה. במקום זאת הוא מושך אותי לראות את האטרקציות של העיר – מערות המגורים.

עיר משונה היא מטמטה, אולי העיר המשונה בתבל. ברוב המקומות בעולם הבתים בנויים מעל פני הקרקע. במטמטה הם שוכנים עמוק מתחתה.

מוחמד זבדי מזמין אותי להיכנס לביתו. אני מרכין את ראשי ויורד בגרם מדרגות תלול היורד לבטן האדמה. אלמלי עמוד העשן המיתמר מעל פני הקרקע לא הייתי מעלה בדעתי שבני אדם חיים כאן. ביתו של זבדי הוא במערה תת-קרקעית. המילה "מערה" קצת מטעה משום שהיא מעוררת אסוסיאציה של מקום חשוך ובלתי נעים ואילו המערה של זבדי היא ההפך מזה. יש להודות שהיא די מבולגנת וקצת קשה לפתוח חלונות כשאתה גר תשעה מטרים מתחת לפני החול – אבל חוץ מזה מדובר בפתרון דיור לא רע בחלל.

"למה לגור במערה?" אני תוהה.

"יש כל מיני אגדות איך זה התחיל," הוא משיב באנגלית סבירה. "מספרים שכאשר הצבא המוסלמי הגיע לכאן לפני אלף וארבע מאות שנה הברברים ידעו שאין בכוחם לעמוד נגדם, על כן חצבו מערות מסתור במדבר ועברו לגור בהם".

הרי לכם אירוניה: לפני אלף שנה הברברים התחבאו מהאסלאם, היום הם מחלקים בשמו עלוני טרור. לך תבין.

אבל למערות המגורים של מטמטה יש גם הסבר פרוזאי יותר. בהעדר חומרי בניה שימושיים ולאור המחסור הכרוני בעצים אך טבעי הוא ששוכני המדבר יחפרו לעצמם בתים שהם כמין איגלואים תת-קרקעיים שקירותיהם עשויים חול ואבן. המומחים שבהם אף יודעים לגלף מהחול והאבן רהיטים כגון שולחנות, כיסאות ומיטות – באופן שהבית ורהיטיו באין כאחד. הדבר היחיד שמקלקל את האווירה הקמאית השוררת במערה הוא שקית של 'זארה' התלויה על הקיר. מתברר שאתה יכול לברוח למערה, אבל אתה לא יכול לברוח מהמותגים.

בימינו מעטים מתושבי מטמטה באמת גרים במערות. נשיא תוניסיה האגדי חביב בורגיבה כינה את המגורים במערות "בושה למדינת טוניס הנאורה" ופתח בקמפיין נמרץ שבו התושבים נשלפו מהחולות ונשלחו לגור בשיכונים מכוערים שניבנו עבורם מעל פני האדמה. מוחמד זבדי, למשל, מתגורר בדירה מודרנית בפאתי העיר אך גילה כי המערה הישנה יכולה להיות אטרקציה אדירה לתיירים כמוני.

"בבתים חם ומחניק, כאן במערה תראה איזה תענוג. חבל שיצאנו מהמערות," הוא אומר בצער.

יש צדק בדבריו. לגור במערה נשמע פרימיטיווי אבל המערה מבודדת מפני חום המדבר ובחורף היא מוגנת מצינת המדבר. גם אם הבחוץ יוקד ככבשן צורב, כאן למטה שוררת טמפרטורה נעימה של 19 מעלות. זבדי מתגעגע למערה אבל צו החיים המודרניים מכריח אותו לגור בבית. את שעותיו הוא חולק אפוא בין המערה לבית ובינתיים הוא חוסך את הכסף שמביאים לו התיירים.

"ומה תעשה בכסף?" אני מבקש לדעת.

"פשוט מאוד," הוא משיב בחיוך. "אקנה מזגן ואשלם מחיר מופקע עבור חשמל רק כדי ליהנות מהקרירות שכאן במערה הייתי מקבל בחינם".

2. בין המדבר לים

מגובה עשרת אלפים רגל טוניס דומה להפליא לתל אביב. הגלים הצחורים השוטפים את קו החוף המעוטר עצי דקל מזכירים את ארץ ישראל. אבל דקה אחרי הנחיתה נעלם כל ספק. על כבש הירידה מן המטוס אני מביט בהר "ד'ו אל-קרנין", הר שני הקרניים, ששתי פסגותיו חדות חולשות על העיר תוניס וסביבתה.  השלטים בנמל התעופה "טוניס-קרתגו" מבהירים מעבר לכל ספק שאני במדינה ערבית. המראה גורם לתחושת פרפור קלה בבטן, כאילו מדובר בכניסה לשטח אויב למרות שבפועל לא נתקלתי במהלך שהותי במדינה זו בשום גילוי של עוינות או איבה.

לא בנקל זוכה התייר הישראלי לאשרת כניסה לטוניס. צוות צילום שאמור היה להתלוות אלי לצורך תוכנית תקשורת מסוימת התבשר ברגע האחרון כי בקשת הכניסה שלו סורבה. אולם בסייעתא דשמיא הקשרים שהפעלתי השיגו את מטרתם.

"ז'ה וו אנפרי," אומר לי פקיד הגבולות בעודו חותם על הדרכון. ברוכים הבאים לטוניס.

אני אוסף את המזוודה ויוצא אל השמש הים תיכונית החזקה.

מבחינה גיאוגרפית טוניס היא מדינה פשוטה. הים הכחול מצד אחד, המדבר הצהוב מצד שני, ובתווך – רצועה ירוקה. כאשר מתרחקים מאזור החוף המתויר והמערבי כמות הישובים מתדלדלת במהירות והמדבר העצום אוסף אותך לזרועותיו. מבחינה תרבותית הסיפור יותר מורכב. המדבר והים נאבקים על אופיה של המדינה. האסלאם בא מצד היבשה – אירופה באה מצד הגלים. כל עוד נמצאים באזורי החוף ההשפעה המערבית מורגשת מאוד. שדה תעופה נקי ומצוחצח הוא דוגמה אחת לכך וקיוסקים צרפתיים לכל דבר – שמוכרים במחירים אירופיים – הם דוגמה נוספת. כביש רחב ונקי מוביל משדה התעופה אל תוך העיר תוניס השוכנת כ-15 קילומטרים מקו החוף. הדרך מתפתלת בין בתים לבנים עוטים שיחי בוגנביליה ופרחי יסמין, בעלי ניחוח חזק ומשכר. דלתות כחולות וירוקות מעטרות את הנוף הים תיכוני.

כעבור חצי שעת נסיעה ושלושה דינרים ששולמו לנהג המונית אני כבר שקוע בשיחה עם שליח חב"ד בטוניס, הרב בנימין חטאב. "האימפריה" עליה הוא מנצח כוללת מבנה בן שלוש קומות ובו בית כנסת, מקווה ומוסדות חינוך עבור ילדי הקהילה היהודית הקטנה המונה תשע מאות נפש בסך הכל.  "לא מפחיד לחיות כאן בגוב האריות?" אני תוהה. הרב חטאב משיב בחיוך מרגיע. לאחר מכן אני לומד שמאחורי השמחה שאינה משה מפניו של הרב מסתתרת מציאות כואבת. בנו היקר נרצח על קידוש השם אבל זה קרה דווקא בצרפת, בפיגוע ב'היפר כשר' בפאריז לפני שלוש שנים.

את השליחות בטוניס קיבל הרב חטאב מהשליח האגדי רבי ניסן פינסון זצ"ל שהלך לעולמו בגיל 87 לאחר עשרות שנים של פעילות בלתי פוסקת בארצות המגרב. השלטונות, כך הוא מספר, משתפים פעולה ומקפידים על ביטחונם של היהודים במדינה. ואכן, במהלך כל ימי שהותי בטוניסיה הייתי ער לנוכחותם הבלתי פוסקת של מאבטחים, גלויים או סמויים, שהלכו אחרי כצל לכל מקום. אינני יודע אם מטרתם הייתה לשמור עלי מכל מזיק או לפקוח עין על מעשי. הרי רק לפני חודשים אחדים חוסל בנסיבות מסתוריות בכיר חמאס בטוניס. אפשר והשלטונות חושדים באדם עבדקן המצלם ללא הפוגה…

3. הצלה ברגע האחרון

תוניס היא עיר מודרנית לכל דבר. שנים רבות הייתה מושבה של צרפת ועד היום ניכרים בה עקבות התרבות הצרפתית. במרכז העיר אנחנו מגיעים לבית הכנסת הגדול שכשמו כן הוא: גדול ומפואר להפליא עם חלונות ויטראז' ססגוניים וקישוטים בסגנון מזרחי.

מבנהו הענק של בית הכנסת, שיש בו מקומות ישיבה לשלושת אלפים מתפללים, לצד העובדה שהוא עומד ריק בכל ימות השנה ונפתח רק ביום כיפור, מספרים את סיפורה של יהדות טוניסיה. פעם הייתה בה קהילה יהודית תוססת שמנתה בתפארתה מאה אלף נפש. זו יהדות עתיקה שהעמידה גאוני עולם ושורשיה נעוצים בקהילת קירוואן שהייתה מרכז יהודי גדול ומוכר עוד בתקופת הגאונים. היום נותרו מכל אלה אלפים בודדים.

בית הכנסת הגדול של טוניס היה בשלבי הקמה בשנת תש"ב כאשר הפלישה הנאצית לאפריקה עצרה את בנייתו. יותר מכל קהילה יהודית אחרת בארצות ערב היו מאה אלף יהודי טוניס נתונים לסכנת הכחדה בידי הצוררים. במהלך חצי השנה שבה שלטו בטוניס הספיקו הנאצים לעשות כברת דרך משמעותית בדרך לפתרון הסופי: הם הקימו 'יודנראט' מקומי, תפסו בני ערובה, החרימו את רכושם של היהודים ושלחו אלפים מהם למחנות כפיה והשמדה. לא קשה לדמיין מה היה עולה בגורל היתר לו נמשך הכיבוש הנאצי. למרבה הנס נחיתת כוחות בעלות הברית על חופי טוניס הניסה את הצוררים.

בניית בית הכנסת הושלמה והוא פתח את שעריו למתפללים אך לא לאורך זמן. התגברות הלאומנות הערבית הבעירה את הקרקע מתחת לרגלי היהודים. השלטון העצמאי שהוקם בשנות החמישים אסר באופן רשמי על פעילות המוסדות היהודים בנימוק שהם מסייעים לציוניים. יהודי טוניס – ובהם יושבי אי הכהנים ג'רבה – ראו את הכתובת על הקיר ובמהלך השנים שלאחר מכן עזבו בהמוניהם את המדינה, מרביתם לישראל ומקצתם לצרפת וקנדה.

"היום היחס שאנחנו מקבלים מהשלטונות הוא טוב מאוד," מדגיש הרב חטאב. "השלטון רואה ביהודים גורם חיובי וחלק בלתי נפרד מההיסטוריה הטוניסאית. כך למשל, ההילולה השנתית בעיר גאבה, מקום ציונו של רבי יוסף אל מערבי מתלמידי האריז"ל, זוכה לעידוד השלטונות".

מסתבר שהיחס החיובי נשמר גם לאחר האירועים המטלטלים שעברו על טוניס כחלק מגל "האביב הערבי". אולם טוניס גם ידעה פיגועי טרור והשלטון אינו לוקח סיכונים. נוכחותם של שוטרים ואנשי בטחון בסביבת בית הכנסת ניכרת לעין ואדם אתו שוחחתי מספר כי המקום מאובטח בכל רגע נתון על ידי מאה שוטרים.

4. החלונות הכחולים של ביזארט

בטוניס החדשה חווים את התרבות האירופאית שהגיעה לחופי צפון אפריקה לפני מאה וחמישים שנה. לעומת זאת מי שרוצה לחוש את ההווי המקורי של העיר מוטב שיפנה ל"מדינה", אותו סבך עקלקל של סמטאות, מבואות, שווקים וחצרות המרכיבים את העיר הישנה. תחשבו על העיר העתיקה בירושלים ותכפילו באלף. מכל עבר מסתעפות סמטאות ומנהרות, עגלות רתומות לסוסים וחמורים, רוכלים רכונים מעל תבלינים המפיצים ריח חריף וערב רב של אנשים שפניהם צרובות מהשמש העזה. מדינה זה המקום לפסוע ללא כל מטרה מיוחדת להניח לרגליים ולמראות להוביל אותך ולהרשות לחושים להתמלא צלילים ומראות בלתי מוכרים. גגות הבתים מכסים את הרחובות ומטילים צל נעים. לרגע אני יכול לדמיין את גדולי התורה של הדורות הקודמים צועדים כאן בעודם עושים את קניותיהם לשבת.

מאות רכבות עושות את דרכן בטוניס לכל רחבי המדינה. הנסיעה בהן היא חוויה בפני עצמה, אומנם מפרכת ולעיתים מטלטלת עצמות, אבל בנדודי הרבים בעולם כבר חוויתי גרוע מזה. אחת הרכבות הללו מורידה אותי בביזרט, עיר השוכנת במרחק של כשעה נסיעה מתוניס.

אור השמש מרצד על גליו הכחולים של הים. אני שואף מלוא ראותי אוויר צח ומאזין לצווחת עופות הים. חומות העיר העתיקה משתפלות לעבר צוקי המערות המסתוריות שביזרט ידועה בהן. אנדרטה הניצבת על החוף מספרת לי שאני עומד ברגע זה בנקודה הצפונית ביותר בכל יבשת אפריקה. היא גם מגלה שזהו המקום האחרון ממנו גורשו הצרפתים בעת שתוניסיה זכתה לעצמאות.

המאבק הצרפתי-תוניסאי הוא בעל השלכות רבות גם להבנת התרבות היהודית במדינה זו. יחד עם הפולש הצרפתי הגיעו בתי הספר של ארגון כי"ח (אליאנס) שהיו סוכני השפעה להפיץ את התרבות האירופאית "המתקדמת" בקרב יהודי המזרח. בתוניס התקבלו בתי הספר בזרועות פתוחות. באי ג'רבה לעומת זאת סירבו היהודים לשתף פעולה לאחר שנודע להם על רוח החילוניות והכפירה שהם מטפחים בקרב תלמידיהם. לבסוף לא הייתה ברירה ובית ספר כי"ח באי ג'רבה נאלץ להסתפק בתלמידים מוסלמים בלבד – עובדה שבני האי המקפידים על קלה כבחמורה גאים בה עד היום.

עוד נשוב ליהודי ג'רבה, אבל בנתיים אני עדיין בביזרט. יש הטוענים כי זו הייתה בירתה הקדומה ביותר של הארץ שהיום ידועה כטוניס. בעידן הקדום ההוא שכנה בחבל הארץ הזה ממלכה בשם קרטגו שביזרט הייתה בירתה. אנשי קרטגו היו יורדי ים צידונים שהתבססו באזור והקימו אימפריה מסחרית אדירה. שפת הכתיבה שלהם דמתה מאוד לעברית כך שביקור בשרידים הארכיאולוגיים הפזורים בשטח מזמן לתייר הישראלי חוויה מוזרה קצת של מילים וצלילים הדומים ולא-דומים לעברית שלנו. האם הצטרפו למסעותיהם גם ימאים עבריים משבט זבולון? מי יודע.

קרטגו נחרבה בידי הרומאים – עוד נקודת דמיון להיסטוריה היהודית. אבל בזה נגמר הדמיון. הקרטגאים נעלמו מעל דפי ההיסטוריה ואפילו שרידיהם השתמרו בקושי על ידי השלטון הנוכחי שהוא מוסלמי/ערבי ואין לו כל קשר ליושבי הארץ הקדמונים. עם ישראל, לעומת זאת, חי וקיים. למעשה הוא כל כך קיים שבשנות העשרים של המאה הקודמת האיטלקים עודדו הגירה של סוחרים יהודים מאיטליה שהשתקעו בביזארט והקימו בה קהילה לתפארת שדבר לא נותר ממנה היום.

מגמת פני היא לעבר האזורים הפנימיים. הנוף הירקרק מפנה את מקומו לגוונים של חום בהיר. כביש טוניס-ספיקס תוכנן להיות הכביש המהיר והמודרני ביותר בטוניסיה רק שבנייתו נתקעה אי-שם ב-2006 ולא ברור מתי תתחדש. המעבר מאזור החוף לפנים מזכיר לי שטוניסיה היא אומנם מדינה בעלת נופך מערבי, אבל ביסודו של דבר היא מדינה מוסלמית לכל דבר.  במדינה זו הרי פרץ האביב הערבי בעקבות מריבה בין שוטרת לבין רוכל ברברי שנקעה נפשו בהתעמרות השלטונות. הרוכל הצית את עצמו והצית את המזרח התיכון כולו. אלף שלוש מאות שנה חלפו מאז כבשו הערבים את הברברים ועדיין מתחת לפני השטח יש גיצים שיכולים להעביר את כל האזור.

ככה זה במזרח התיכון.

5. הדיונות המזמרות

תמיד דמיינתי את מדבר סהרה כמקום ריק ושקט מאין כמוהו, אוקיאנוס בלתי נגמר של חולות ודיונות. אחרי שעה בגפסה אני מבין שהמדבר בהחלט ריק – אבל שקט הוא לא.

המדבר מזמר. המדבר שר. המדבר מנגן. המדבר מדבר בצלילים לא מובנים, בלשונות מסתוריים, בניבים זרים שאולי רק הטוארגים שוכני הסהרה מבינים. איש אינו יודע להסביר באופן מדויק את הגורמים לתופעה זו. אולי אלה הם גרגרי החול הנוקשים זה בזה. אולי זו הרוח השורקת על פני הישימון. ואולי זו פשוט שוועת הדיונות שנמאסה עליהם הבדידות.

הדקלים של גפסה מתנועעים בעצלתיים במשבי הרוח הלוהטת. בנייני העיר מעוטרים באבנים צהובות, מסודרות בצורות גיאומטריות מדויקות כמו בשטיח ערבי. מרכז טוניסיה הוא מדבר רחב ידיים עם דיונות חול שלא נגמרות, נאות מדבר ואגמי מלח יבשים, המשרים אווירה מוזרה, מפחידה לעיתים, של אין-סוף. יש אומרים שאפשר לראות בשעות אחר הצהרים מחזות תעתועים של עצי דקלים ושיירות גמלים הצועדות אל תוך הבלתי נודע. ובתווך מבעבעים מתוך בורות מים עתיקים מי מעיינות רותחים שעשויים להגיע לטמפרטורה של 30 מעלות.

אני ממשיך לעיירה מוקנין, לשעבר מושב קהילה יהודית מפוארת. היום בית הכנסת היפהפה עומד בשממונו. אין מי שיתחזק אותו. אני רוכן לארץ ומרים דף קרוע ועליו אותיות עבריות. "אשרי יושבי ביתך…" כתוב עליו. דף שנתלש מתוך סידור. עוד קרעי ספרים מתגוללים סביב בין שרידי הטיח שנשרו מהתקרה והרהיטים המפורקים.

הלאה משם בעיירה טסטור מצוי מסגד יוצא דופן ובמרכזו מגן דויד. המדריך המקומי, יוסוף, מצביע על שעון שמש מוזר שזז לאחור. "המסגד הזה הוא ביטוי לשיתוף פעולה שהיה כאן בעבר בין מוסלמים ליהודים," הוא טון. "שתי הדתות ידעו לחיות בהרמוניה ובשלום. הלוואי שהימים האלה ישובו".

אולי צריך שעון שמחוגיו זזים לאחור בשביל להביא אותנו לזמנים כאלה, אני מהרהר לעצמי בציניות.

יהודים וערבים אולי חיו בטוניס באחווה מסוימת, אבל נאמנותם הבסיסית של הטוניסאים נתונה כמובן לעניין הערבי. כך למשל לאחר שגורשו מלבנון מצאו אנשי אש"ף מקלט בטוניס שבמשך 15 שנה הייתה מרכז הארגון לשחרור פלסטין עד להסכמי אוסלו שהביאו אותם לארץ. אני קופץ אפוא לביקור קצר בסידי אבו סעיד, עיירת הנופש הישנונית שלמשך כמה שנים הייתה המקום הכי פלסטיני במזרח התיכון.

היחסים בין הטוניסאים לפלסטינאים לא היו טובים. אלה ואלה התלוננו על זלזול והתנשאות. כאשר ערפאת עבר לרמאללה אני חושב שכמה מהמקומיים נשמו לרווחה. אבל פלסטינאים רבים עדיין חיים בסידי אבו סעיד ולא נראה שהם מעונינים לממש את "זכות השיבה" לשום מקום אחר. אחד הפלסטינאים שכבר אינו חי באבו סעיד הוא אבו ג'יהאד, מי שהיה סגנו של ערפאת. אני משקיף מרחוק לעבר ביתו הסמוך לחוף.

באחד הלילות עלו לחוף הזה קבוצת מתנקשים שפרצו לבית וחיסלו את "הנסיך האדום", כפי שכונה. מקובל להניח שהיו אלה אנשי המוסד הישראלי שסגרו חשבון עם טרוריסט שהיה לו הרבה דם על הידיים. מובן שנוכחותו של יהודי ישראלי באזור זה לא תתקבל בעין יפה ובהמלצת המדריך שלי אני מתרחק מהאזור.

6. ג'רבה

המעבורת המפליגה לאי הגדול ג'רבה כמו מובילה אותך לעולם אחר, עולם של יהדות אוטנתית שספק אם נשתייר כדוגמתה באף מקום אחר בעולם. לכאן אני מגיע כדי לעשות את השבת. יש הטוענים שסוד קיומה והמשכיותה של הקהילה הג'רבאית טמון בניחוחותיו של… תנור החמין.

השכונה היהודית, "חרה כבירה", איננה שכונה מפוארת. הכבישים והשבילים הם מעפר, הבתים פשוטים, הצפיפות רבה ולעיתים יש תחושה של מגורים במחנה פליטים. אבל במרכז השכונה המשתרעת על פני כקילומטר מרובע נמצא "תנור השבת" – תנור עצים גדול לאפייה ובישול, כפי שהיה מקובל בירושלים העתיקה ובקהילות שונות בעולם היהודי עד לפני מספר דורות.

בכל יום שישי בבוקר, יהודי מבני הקהילה פותח את יומו בהדלקת תנור העצים. מאוחר יותר מוסלמי מבני המקום בא כדי להוסיף עצים ולחמם את התנור, על מנת שישמור על חומו במשך היום ולקראת השבת הקרבה ובאה. החל מיום שישי בצהריים בני הקהילה מגיעים למשפחותיהם ומביאים את בצק החלות אשר הכינו בבית לתנור הקהילתי. כולם מכנסים את החלות ביחד לתנור הגדול. כיצד כל משפחה יודעת אילו הן החלות שלה? לכל משפחה יש סימן מיוחד בקליעת החלות. למרות מאות החלות הנאפות ביחד בתנור, יודעת החלה את דרכה אל משפחתה.

כשמתקרבת כניסת השבת, מגיעים גברים, נשים וילדים עם סירים בידם, ומניחים את סיר החמין בתוך התנור. כל סיר תופס לו מקום של כבוד בתוך התנור ונטמן במנוחה נכונה עד בוקר השבת, אז כל משפחה שולחת את שליחיה לקחת את האוצר שהיה טמון בתנור, והפיץ את ריחו לעבר כל העוברים והשבים. החמין התוניסאי, הידוע בפי כל בכינוי אריסה, ידוע בטעמו הטוב והנפלא. אולם כאשר מכינים את החמין בתנור עצים ולא על פלטת שבת, מתקיים בו "טועמיה חיים זכו", עד שהטועם ממנו מרגיש "מעין עולם הבא" בעולם הזה. נדמה שסוד קיומה של הקהילה טמון בחום הפנימי של התנור המפיץ את חומו על הקהילה כולה.

ככלל החיים היהודיים בג'רבה מזכירים את השטייטל מהסיפורים. כל היהודים בשכונה הם שומרי שבת וכשרות. מסביב לחרה כבירה יש עירוב, המאפשר לטלטל את החמין ואת צורכי השבת מבית לבית ומתנור השבת לבתי היהודים. הגברים המבוגרים לבושים בבגדים המוסלמים הטיפוסיים והצעירים בבגדים מודרניים ורגילים, אך כל הנשים לבושות בצניעות, הילדים חובשים כיפה לראשם וכולם מגדולם ועד קטנם מדברים עברית. יהודי המקום לא מדברים כמעט צרפתית, אלא ערבית ועברית.

ג'רבה העמידה תלמידי חכמים מהשורה הראשונה ובהם שמות מוכרים כמו הרב משה כלפון הכהן, הרב דוד הכהן, הרב חי חויתה הכהן, הרב סאסי הכהן, הרב משה עידן, הרב מצליח מזוז והרב שלמה מזוז. גם היום קול התורה בוקע ועולה מכיתות ובתי מדרשות. כיום פועלות באי שתי ישיבות – ישיבת "אור תורה" וישיבת "רבי אברהם" המיועדת למצטיינים. אולם הדבר המיוחד עוד יותר שכאשר מסתובבים בשוק רואים מוכרים ובעלי מסחר יהודים היושבים ליד מרכולתם ועוסקים בתורה תוך כדי עבודה. לימוד התורה איננו מיועד לתלמידים או רבנים בלבד. כל יהודי מקדיש עיתים לתורה – גם אם מדובר בלימוד חטוף בין לקוח ולקוח.

ערב שובי לישראל ישבתי בפינה שקטה ונטושה ליד הים והבטתי בשמש ענקית כתומה השוקעת בהדרת כבוד בין הגלגלים. רוח המדבר נשבה בגבי וצווחת ציפור בודדת שחלפה על פני האופק משכה את מבטי מזרחה, לארץ ישראל. הגיע הזמן לחזור הביתה.