אברכים-חיילים: צה"ל מעמיד אותנו באתגרים קשים

זלמן צרפתי, בית משיח

חשיפת ההסכם אותו גיבשו ראשי ישיבות חב"ד מול רשויות הצבא בעניין גיוסם של תלמידי ישיבות חב"ד בארץ ישראל עורר כצפוי סערה לא קטנה. מסתבר שהנושא הזה נוגע בבטן הרכה והרגישה שלנו חסידי חב"ד, שכן היא נוגעת כמעט ללא מעט בתים באנ"ש בהם יש בנים לקראת או בגילאי גיוס.

הכל החל בעקבות ביטול חוק טל, החלת חוק השירות הצבאי על הציבור החרדי, והידוק טבעת החנק הצבאית סביב צווארם של בחורי הישיבות.

אולם בעוד תלמידי הישיבות הכלליות זכו לסוג של העלמת עין מצד הצבא ויכלו להמשיך לשבת וללמוד באין מפריע כל עוד לא נתפסו על ידי המשטרה בערי נופש או בפעילות עבריינית אחרת, הרי שמאות ואלפי תלמידי ישיבות חב"ד שיצאו לשנת ה'קבוצה' אצל הרבי כחלק מסדר הישיבה של 'תמים' חב"די – גילו שאיבדו בכך את 'מעמד בן הישיבה' שלהם והפכו באופן בלתי רצוני למועמדים לשירות ביטחון.

העובדה היא, שנכון להיום אברכים רבים מאנ"ש – ואפילו בחורים – משרתים או שירתו שירות צבאי כזה או אחר. על אחוזי התופעה ניטשת מחלוקת בין הטוענים שמדובר באחוזים שוליים, לעומת אלו הטוענים שמדבר בתופעה נרחבת למדי. מה שבטוח, שרובם ככולם של המשרתים גויסו בלית ברירה, אחרי התייעצות עם רב או משפיע אישי, ולאחר שמוצו כל האפשרויות להישאר במעמד 'בן ישיבה'.

יצאנו לבדוק מה קורה בשטח. שוחחנו עם עשרות חיילים חב"דים בעבר ובהווה, כאלו שגוייסו כבחורים בעל כרחם, ואברכים שמשהונחו רחיים של פרנסה על צווארם, ראו במסלולים החרדים בצבא הסדר יפה לפרנסה ושעם קצת יוזמה ורצון טוב גם הזדמנות לשליחות לא מבוטלת בצידה.

השתדלנו להביא לפניכם את ההתמודדויות העומדות בפני החייל החב"די במסגרות הצבא השונות, על ההזדמנויות שהשירות הזה מאפשר, על ההכנה הראויה לקראת שירות צבאי. בנוסף התייחסנו להבדל בין שירות כבחור מן המנין, שעל כך אין חולק שמקומו של בחור הוא בישיבה ולא בצבא, לבין שירות כאברך שעל כך ישנו המענה של הרבי 'ומה חזי דדמא דידך סומק טפי'.

ניסינו להביא מדגם מייצג של סוגי שירות שונים. שוחחנו עם הרב אריק מלכיאלי יו"ר ארגון 'המחנה המשותף' להעמקת ערכי היהדות בצה"ל וקצין בכיר במיל' ששימש במשך שנים רבות במגוון תפקידים ברבנות הצבאית. הרב חיים רבקין משלוחי הרבי בראשון לציון שאת שירותו הסדיר עשה כלוחם גולני במסגרת לימודיו בישיבת הסדר וממשיך לשרת שירות מילואים פעיל. שמוליק ויוסי שני אברכים ששירתו ברבנות הצבאית. מוטי, אברך שסיים שירות במסגרת שח"ר (שירות חרדים). דודי בחור המשרת במסגרת שח"ר לאחר שנלקח בכח מביתו על ידי משטרה צבאית באישון ליל. מוישי אברך שסיים שירות משמעותי כלוחם קרבי.

מלבד הרבנים רבקין ומלכיאלי, יתר המרואיינים לכתבה ביקשו מטעמים מובנים, להישאר בעילום שם. כיבדנו את בקשתם והצגנו אותם בשמות בדויים. אולם מעבר לשמות, הקולות העולים מן הכתבה הוא קולם האותנטי של חיילים חב"דים מן השטח.

זהירות, מוקשים!

האם יש מקומות מסוכנים יותר או פחות בצבא? שאלנו את החיילים וקיבלנו תשובות שונות. "צריך להבין שעצם המסגרת הצבאית היא מסגרת מאוד בעייתית", אומר שמוליק שמשרת בתפקיד ייצוגי ברבנות הצבאית. "התפקיד שלי ברוך ה' מאפשר לי פחות להתערבב עם ההוויה הצה"לית, אבל אני רואה על חבריי שקשה מאוד לשמור בצבא על הרמה הרוחנית של בחור ישיבה ואפילו של אברך כולל. זה כמו שדה שמפוזרים בו עשרות מוקשים ואתה צריך להיזהר. אני לא מדבר על ירידה בקיום תורה ומצוות חלילה. אלא על דברים עדינים של גאון יעקב ואיידלקייט. אין מה לעשות, החיצוניות משפיעה על הפנימיות, וכשאברך עולה לרכבת עם מדי צבא התחושה היא לא כמו כשהוא עולה עם כובע וחליפה. אפילו על עצמי אני מרגיש. אם פעם, כשהיה יוצא לי לשוחח עם אדם שאינו שומר תורה ומצוות, הייתי עובר אוטומטית ל'מצב–שליח' ומנסה לראות איך אני משפיע עליו, אז היום, כשאני על מדים, זה כבר לא מגיע לי באותה טבעיות".

רובם ככולם של החיילים מסכימים עם דבריו של שמוליק על הבעייתיות המובנית שבשירות הצבאי. אלא שיוסי טוען שזה גם תלוי בסוג העבודה בצה"ל. "קודם כל, בצבא, אבל לא רק בצבא, אלא כל עבודה שהיא לא בכרם חב"ד או בעבודת קודש – אז כל הדרכים בחזקת סכנה וצריך להישמר". אומר יוסי שסיים לא מזמן שלש שנות שירות במסגרת הרבנות הצבאית. "לגבי הצבא, אם זכית ויש לך תפקיד שקשור לרבנות הצבאית שמחייב ייצוגיות, הרי התפקיד מחייב אותך לשמור על עצמך ואז באמת ניצלת מרוב הבעיות, אבל אם העבודה שלך היא נניח מתכנת מחשבים או משהו כזה, ואתה מוצב בבסיסים ומשרת בסביבה מעורבת – זה כמובן הרבה יותר מסוכן".

לעומת זאת, הרב אריק מלכיאלי חושב שעצם השירות הצבאי אינו בעייתי יותר מכל עבודה במקום אחר באזרחות ולהיפך. "אדרבה, בצבא יש קודים מוקפדים של לבוש והתנהלות שאין באזרחות. הלוואי ובכל מקום עבודה בתל אביב היו מקפידים על חוקי צניעות כמו בצבא" אומר הרב מלכיאלי, "נכון שאדם צריך להישמר בכל מקום ולכל אחד יש אחריות אישית על מעשיו ומחשבותיו. אבל יחסית, הצבא של היום הרבה יותר מקפיד מפעם בכל הקשור לצניעות וליחסי עבודה בתוך הצבא. כמובן שלכתחילה עדיף לבחור מסלול ייעודי לחרדים כי אז יש גם את חוק השילוב הראוי שמאפשר לאברכים סביבת עבודה מותאמת".

שח"ר לא עומדת בהבטחות

כשאני מציג את דברי הרב מלכיאלי בפני מוטי ודודי, שניהם בוגרי שח"ר, תגובתם נעה בין חיוך מריר לעצבני. "הלואי וזה היה נכון", אומר דודי – בחור שמשרת כרגע בשח"ר – במרירות "האמת שבטירונות הוא צודק", הוא מתקן את עצמו, "אז באמת היינו תחת משטר שהזכיר את ההשגחה בישיבה קטנה. עם סביבה סטרילית שבה לא ראינו איש זולת את עצמינו, השתתפות חובה בשיעורים יומיים ועוד. אבל בפועל, אחרי הטירונות, אתה נשלח לבסיס ושם אתה כבר לא תחת אחריות שח"ר, אלא תחת המפקד במקום והוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. ולרוב כל ההבטחות של שח"ר נעלמות, יש להם אולי רצון טוב, אבל מניסיון, אין להם שום מעמד בפועל בתוך הצבא".

הדברים של דודי נשמעים קשים, לאור ההבטחות של מנהלת שח"ר. אני מבקש ממנו דוגמא. "אתן לך דוגמא אחת קטנה מהשירות שלי", הוא משתף אותי, "מיד אחרי הטירונות שלחו אותי לבסיס, המפקד מקבל אותי בחום ובחיוך, שואל אם אני חב"דניק, מספר לי על הקשר המיוחד ועל אהבתו לחב"ד ואז הוא מכניס אותי לחדרון קטן מאוד שיושבות בו שתי חיילות, מצביע על פינה שלישית פנויה בחדר ואומר לי, הנה, זה המשרד שלך".

חשכו עיני. כלפי חוץ חייכתי כדי לא לפגוע בסובבים, אבל מיד נכנסתי אליו לחדר, ואמרתי לו שאני בא משח"ר ושהבטיחו לי סביבת עבודה נפרדת. הוא אמר לי 'בטח, בטח, זה ייקח כמה ימים, יש כאן משרד שמתפנה ונעביר אותך'.

עכשיו מתחילה המלחמה הפנימית, אתה מרגיש לבד מול מערכת ענקית. זה לא שאתה בקבוצה גדולה שיכולה לעשות בלאגן. אתה עומד לבד מול מפקד שבסך הכל נחמד אליך, והוא מבטיח לך ש'זה רק כמה ימים'. אתה לא רוצה לעשות בלאגן כי אתה תלוי בו וכדאי לך לשמור איתו על קשר טוב וגם כי לא כל אחד בטבע שלו לעשות רעש ולעמוד על שלו בתוקף. מצד שני, אתה גם חב"דניק, ותמיד יש את ההרגשה שאתה לא רוצה לפגוע במי שנמצא בחדר.

"במקרה שלי, גיליתי למזלי שבית הכנסת נמצא לא רחוק מה'משרד' שבו אני אמור לשבת, ופשוט ישבתי בבית הכנסת ומשם עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות. חשבתי שיראו שאני לא נכנס למשרד, אז יעבירו אותי למשרד אחר, אבל לא. וכך זה נמשך עד שסיימתי את תפקידי באותו בסיס והעבירו אותי למקום אחר. אחר כך, התברר לי למפרע שקודמי בתפקיד, חייל חרדי משח"ר, נאלץ לשבת באותו משרד. גם לו הבטיחו 'כמה ימים' ובסוף ישב במשרד הקטן הזה כל תקופת שירותו".

מוישי, אברך שסיים שירות ממושך כלוחם ביחידה מובחרת, מדבר דווקא על המעלות שבשירות קרבי מהבחינה הזו. "אני באופן אישי הייתי בתוך פלוגה של 'ביינישים' (תלמידי ישיבות הסדר) אבל באופן כללי, שירות ביחידה קרבית, מזמן מטבע הדברים פחות ניסיונות משירות במשרדים כג'ובניק. מאידך, יש כאן הרבה ניסיונות אחרים שנובעים משהות ממושכת בשטח ומאמץ פיזי גדול כמו אוכל בכשרות מהודרת, מקווה, תפילות במניין וכדומה".

לא לחינוך מחדש!

"הבעיה של הצבא, זה שכל המטרה שלו זה לשנות אותך", אומר הרב חיים ריבקין. "הצבא זה לא ארגון חסד שהחליט פתאום לדאוג גם לחרדים. והאמת שהוא בכלל לא צריך אותנו בצבא. כל המטרה שלו זה לנתק אותנו מחיים של קדושה ו'לשלב' אותנו בחברה הישראלית ובשוק העבודה. ולכן כל התוכניות שלו בנויות סביב המטרה הזו. מהבחינה הזו, הצבא הוא מקום הרבה יותר גרוע ממקום עבודה רגיל. כי אם אתה עובד בחברת ביטוח או בהייטק, גם אם הסביבה איננה דתית, היא לא באה לחנך אותך, או לשנות אותך. צה"ל לעומת זאת, יש לו מטרה ברורה. וזה מה שבעיניי הכי בעייתי".

"לחיילים בשירות קרבי יש גם התמודדויות פיזיות". אומר הרב ריבקין ומביא דוגמא משירות המילואים האחרון שלו. "לפני כמה שבועות היינו במילואים בצאלים. העירו אותנו בארבע בוקר לתרגיל שהיה קשה מאוד מבחינה פיזית. סיימנו אותו ב10 בבוקר כשבחוץ כבר היה עומס חום כבד. ואז נתנו לנו שעתיים לנוח. עכשיו הדבר הכי קשה היה להתחיל לארגן מנין והיה גם ספר תורה. הייתי צריך לשגע אפילו את החיילים הדתיים לבוא לשמוע לפחות קריאת התורה כדי שיהיה לנו מנין".

מוטי, שסיים זה עתה שירות ארוך בשח"ר, מסכים מאוד עם דברי הרב ריבקין. לדבריו גם אם המפקדים לא חושבים כל הזמן 'לשנות את החרדי', הרי שהרוח מחלחלת. "אתן לך דוגמא", הוא אומר, "יש לנו קבוצה בווצאפ של חיילים חב"דניקים. לא מזמן העלה חייל, אברך חסידי שאלה 'האם יש לצה"ל בעיה עם זה שאניח תפילין לאנשים ברכבת'? אתה מבין? לא מדובר באברך שיקרא עיתון או ינצל את הזמן לנמנם. מדובר על אברך חסידי שמנצל את הנסיעה ברכבת למבצעים. אבל עכשיו הוא חושש, יש לו עוד שיקול במערכת השיקולים שלו. האם זה מתאים לצה"ל או לא. זו הבעיה האמתית".

להיות מורעל על שליחות

אז איך בפועל מתמודדים עם הבעייתיות הזו? אפשר להתמודד עם זה בכלל?

"קודם כל, הכל תלוי באיך שאתה נכנס לזה", אומר הרב חיים ריבקין, "כדי להצליח להתמודד מול הצבא אתה חייב להיכנס לשם חדור עד הסוף ברוח שליחות. אם אתה מחליט שאתה נכנס לגוף הזה כדי להשפיע, אז זה כמו כל שליחות בקמפוסים או במקומות בעייתיים אחרים. ואז חל הכלל 'איידי דטריד למפלט לא בלע'. מי שעסוק בלפלוט, לא בולע. אין דרך אחרת. ביחידות קרביות בצבא יש ביטוי 'מורעל'. כאן אתה חייב להיות 'מורעל' על השליחות ואז יש לך סיכוי שלא להיות מושפע ולא להתקרר".

"כאשר גוייסתי, קראתי הרבה יומנים של הרבי הריי"צ וסיפורי גבורה של חסידים בברית המועצות וזה נתן לי הרבה כח", מספר שמוליק. "אחד הדברים שלמדתי מהם, זה ההחלטה בנפש של הרבי הריי"צ לפני המאסר שלא להתפעל מהם כלל. וכך החלטתי גם. לקחתי על עצמי החלטה שלא להוריד את המגבעת החב"דית לאורך כל השירות. זה היה לא פשוט. קיבלתי על זה קנסות ועונשים, אבל לא ויתרתי. הרגשתי שזה שומר עלי. זה היה הסימן שלי שאני לא מושפע מהצבא. אני מכיר עוד חברים שלקחו על עצמם כל מיני הקפדות והחלטות בלבוש או בהנהגה חסידית ועמדו על כך עד הסוף. זה מה ששמר אותם".

"יש למשל, מושג בצבא שנקרא 'ימי חינוך'. זה חלק מאותה מגמה של הצבא לעצב מחדש את החיילים. לחנך אותם לציונות, לאתוס הציוני ושאר ירקות". אומר הרב ריבקין. "בימי ראשון, לפני שחוזרים לפעילות מבצעית, לוקחים אותנו לסוג של טיולים לאתרי מורשת לאומיים. בדרך כלל, החיילים אוהבים את זה, או למשל טקס הצדעה לדגל. אני באופן עקרוני לא השתתפתי בימי חינוך ובכל הטקסים האלו. אמרתי למפקדים שלי: באתי לתרום, אני מוכן לתת ולהקריב מעצמי מה שצריך, אבל לא באתי כדי שתחנכו אותי מחדש. יש לי עולם ערכים שלי ואני שלם אתו. הוא לא צריך תיקונים ושיפוצים. אבל זה לא היה קל. בשביל זה צריך להיות מוכן ללכת עד הסוף עם האמת שלך ולשלם את המחיר. ברור לי שאם התוכנית שלי הייתה קריירה צבאית והייתי מצפה לקידום וכו' לא יודע אם הייתי יכול לעמוד על שלי ככה".

כשהצבא קנה שחיטת ליובאוויטש

כאמור, עיקר הקשיים של מוישי היו פיזיים והוא מספר לנו איך התמודד איתם. "לגבי האוכל, תקופה ארוכה חייתי רק מקופסאות שימורים וטונה שהייתי קונה. והייתה לי חבית מים ששימשה לי למקווה בבקרים. אבל דווקא האווירה המיוחדת של היחידה הקרבית, הלכידות שבין הלוחמים והחיבור למפקדים, עזרו לי בעניין. אחרי תקופה, ראו שאני רציני, הצבא קנה לי סט כלים בהם בישלתי לעצמי את האוכל, כשרצו שאשאר בפסח, המפקד דאג שיקנו לי שוב סט כלים חדש ובשר בשחיטת ליובאוויטש וכל מה שביקשתי".

הצורך להיות כל הזמן בתודעת שליחות כהתמודדות מול האתגרים שבשירות הצבאי, עולה שוב ושוב מכל הכיוונים. אלא שזה דורש לעיתים קרובות מידה לא מבוטלת של ביטחון עצמי, אומץ ואסרטיביות ולא כולם ניחנו בתכונות הללו. מה שהביא אותנו לשאול את המרואיינים: מה היה עוזר לכם או מה לדעתכם יכול לסייע לאברכים בעתיד בהתמודדות מול הצבא?

"בחוגים דתיים אחרים, יש המון הכנה לקראת הצבא. אם זה במכינות קדם צבאיות, בישיבות הסדר ועוד קודם לכן בישיבות תיכוניות. בנוסף לכך שהצבא מבחינתם הוא ערך קדוש. מבחינתם ההליכה לצבא היא סוג של עבודת ה'. בחור הולך לצבא, הוא לא 'יוצא מהמסגרת' אלא אדרבה, ממשיך אותה ופעמים רבות הם גם מתגייסים כקבוצה ממש כהמשך ללימודים. לעומת זאת אצלינו, אברך שמוצא את עצמו בצבא, מרגיש שהוא קצת 'יצא מהמסגרת' והוא בדרך כלל לבד מול מערכת ענקית ודורסנית ולכן הוא חייב לקבל כלים כדי להתמודד מולה" מסביר שמוליק ויש לו גם הצעה מעשית. "אם היו כינוסים, ימי עיון או התוועדויות מיוחדות לחיילים חב"דים שבהם היו מחזקים אותם, מעמיקים את תחושת השליחות בצבא, היו משתפים ומחזקים אחד את השני בהתמודדויות שלהם, זה היה ללא ספק תורם הרבה לחזק את רוחם של החיילים".

מלש"ב – מועמד לשליחות בצה"ל

"זה כמו בחורים שיוצאים למרכז שליחות", אומר הרב חיים ריבקין. "הם יודעים שהם יוצאים לשליחות, לא לטייל ולראות עולם. הם גם מקבלים הכנה ותדרוך מסוים לפני כן. אבל בעיקר תודעת השליחות היא זו שמלווה אותם, למרות שבפועל הם גם רואים מקומות יפים בעולם. אבל הם יודעים שהם נסעו לשליחות ולכן הם יתמקדו במטרה הזו. כך כל אברך שמתגייס, צריך לדעת שהוא צריך לנצל כל רגע פנוי לעיסוק ב'מבצעים'. למרות שעל הדרך הוא גם מקבל משכורת ואולי גם מקצוע. אבל העיקר זו להפיץ תורה וחסידות".

"בכלל, בשח"ר יש כמה פעמים בשנה 'ימי ישיבה' שהם חובה". אומר דודי "את ימי הישיבה הללו מארגנים בדרך כלל עמותות כמו ערכים, הדברות, וארגונים דתיים לאומיים. אם היו ימים כאלו שמאורגנים על ידי חב"ד, ובמקום לדבר על מעלת שמירת השבת או קיום המצוות, היו מחזקים ומחדדים את תחושת השליחות אצל החיילים, זה היה עוזר המון".

ניסינו להפנות את הקריאה הזו למשפיעים, אולם לא מצאנו מי שיענה לנו. חלקם טענו כי הנושא חדש וטרם הספיקו לגבש דעה וחלקם הגיבו בהתנגדות נחרצת לכל התייחסות חב"דית רשמית לנושא הצבא אך סירבו להתראיין בנושא משום הרגישות שבו.

"עדיף המצב כיום, שאין אחידות, ושאחוז מסויים של הבחורים מתגייסים, לבין מצב שבו יהיו 85 אחוזי גיוס מעל גיל עשרים ושש, והשירות הצבאי יכנס באופן רשמי במסלול החב"די" טען אחד המשפיעים.

ובכל זאת, לאחר הכנה מתאימה, אם נכנסים לצבא בתודעת שליחות גבוהה. האם אפשר לנצל את המצב להפצת יהדות, חסידות ומשיח?

"אין שום ספק שהשירות הצבאי הוא הזדמנות מצוינת להשפעה נרחבת ביותר", אומר הרב אריק מלכיאלי בהתלהבות. ונראה שהוא מדבר מתוך לא מעט ניסיון. "בצבא אתה בא במגע עם המון אנשים שבאזרחות אתה בדרך כלל לא בא איתם במגע. רבים מהם לא יודעים מה זה אדם דתי ובטח שלא מכירים חרדי מקרוב. וכשהם פוגשים חייל חרדי, שמשרת ותורם כמותם, והם מזהים חסיד שהוא גם אדם נורמלי ונחמד ומסור ואיכותי, זה שובר אצלם הרבה סטיגמות.

"אבל כל זה כאמור בתנאי שאתה מגיע מוכן לשירות", מסייג מיד הרב מלכיאלי. "זה לא שונה מכל מקום עבודה אחר. אברך צריך לשמור על גובה רוחני. ללמוד חסידות כל בוקר, להתפלל כמו שצריך, להקפיד על יראת שמיים ועשה לך רב, והנהגות חסידיות.

"אני כרב צבאי הייתי שולח טיפ יומי – מסרון יהודי קצר שהיה מגיע כל יום למאות ואלפים. וכל יום הייתי מקבל המון תגובות חמות. בסך הכל, אנשים צמאים לשמוע יהדות כשמדברים איתם בצורה מובנת ובגובה העיניים".

לוחם מלחמות ה'

מוישי, שכאמור שירת כלוחם ביחידה מובחרת מצטרף לדברי הרב מלכיאלי. כלוחמים, "יש המון שיחות נפש ואחווה מיוחדת מה שמאפשר יותר קרבה ויכולת השפעה על החברים" אומר מוישי.

"גם אלו שמשרתים בשח"ר, ואפילו ברבנות הצבאית, יש להם מה לעשות מבחינת השפעה. זה ידוע שהמתגייסים מהציבור החרדי החסידי והליטאי, הם לא תמיד המובחרים שבישיבות בלשון המעטה. יש המון עבודה שאפשר לעשות איתם. החל מחיזוק כפשוטו בקיום מצוות, וכלה בלימוד חסידות ובקירוב אל הרבי מלך המשיח. לי הייתה חברותא בליקוטי שיחות עם בחור ליטאי שהיה חזק מאוד אבל עבר תקופה של משבר רוחני והתגייס. עד היום אנחנו שומרים על קשר והוא כל פעם דואג להזכיר לי שהוא זוכר את השיחות שלמדנו. גם עם הציבור הדתי–לאומי והחרד"לי שהוא יחסית חזק יותר, אפשר ללמוד חסידות ולקרב אותם למשיח שבדורנו.

כשאני מציב את השאלה האם יש הבדל בין שירות צבאי כבחור רווק לשירות כאברך נשוי. כולם תמימי דעים שהצבא הוא לא מקום לבחור כלל וכלל. "כיום, בעקבות ההסכם השאלה הזו כמעט ולא רלוונטית, מפני שרוב רובם של הבחורים כבר נשואים בגיל 26 שבו הם מתחייבים גיוס בפועל". אומר יוסי, "אבל אם אתה שואל באופן עקרוני, כמובן שזה לא המקום לבחור בשום אופן".

בנושא הזה מסכים גם הרב מלכיאלי: "מה שהרבי כתב 'מאי חזי דדמא דידך סומק טפי', זה היה בנוגע לאברך. בנוגע לבחורים אין חולק שמקומם בתומכי תמימים עד החתונה באופן רצוף.

"אברך, בדרך כלל כבר מגובש באישיותו". מסכם הרב ריבקין, "הוא כבר מקובע בתבנית כלשהי, ולכן יכולם ההשפעה עליו פחותה מאשר רווק שהוא פחות יציב. גם בהתנהלות מול הצבא, כרווק בסדיר, אין כמעט ביטוי לדעותיך. לעומת זאת, כנשוי, יכולת ההשפעה עליך פחותה ואתה יכול יותר לממש את הרצונות שלך. וגם אז, זה רק בתנאי שאתה יוצא בתודעת שליחות".