תיאור חי: "הרבי בא! הרבי יורד להתוועדות ל'זאל הגדול'"

מאת מנחם זיגלבוים, בית משיח

חג הסוכות, תשנ"ג.

כמו שאר אלפי האורחים שהגיעו לחודש החגים, הלכתי לבית מארחיי לסעוד סעודת חג עשירה. שהרי אין שמחה אלא בבשר ויין. זה הסוכות הראשון שבו לא רואים את הרבי מה"מ עומד על הבמה שלו עם ד' מינים, מנענע בקצב איטי, בכוונה פנימית להמשכת המשכות אלוקיות לעולם הגשמי[1]. זה שמונה חודשים מאז נעלם הרבי מעיני החסידים, והגלות הקשה הזאת מעיקה ומייסרת. אמנם מאז ראש השנה היו 'ניצוצות' של אור; הבלחות של ראיית פני הקודש בבחינת "הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלנות  מציץ מן החרכים"[2]. ממש מסימני רגע-לפני-גאולה.

ואז לפתע פתאום, ממש פתאום, הגיעה הבשורה המפתיעה לכל רחבי השכונה: הרבי בא! הרבי יורד להתוועדות ל'זאל הגדול'! אימון ואי-אימון משמשים בערבוביה. מבוכה גדולה. רבים עוזבים את שולחן החג, אצים-רצים לקבל פני הרבי, שזה עתה ירד להתוועדות – לראשונה זה חודשים ארוכים – ל'זאל' הגדול.

הלבבות הלמו בהתרגשות.

הדחיפות היו עצומות.

בכי של התרגשות. זעקות של הפתעה.

גילוי אדיר של עומק הלב, עומק הנפש.

הרבי בדרכו לבימה, נענע בראש הקדוש, הביט בקהל ופניו מלכותיות ומאירות במיוחד[3].

"משיח כאן", זעק אחד הבחורים כשראה פתאום את הרבי לידו.

גילוי עצום. הנה, הוא בא. משיח כאן!

ובתוך כל ההמולה הזאת, בלב השאון גדול, רעד עצום. נורא. הנה זה מגיע, אחרית כל הימים, קץ הימים – היום שבו חיכה עם ישראל דורי דורות, אלפיים שנים. מה אלפיים שנים? עוד לפני בריאת העולם, בזמן שבו רוחו של משיח ריחפה על פני המים[4]!

הנה זה בא!  יום ה' הגדול והנורא!

כולם נדחפים, כולם רוצים לראות; בוכים, עוצמים עיניים, לא מאמינים, אבל שוב פוקחים עיניים. זה קורה!

770 מתרומם באותו רגע לגבהים חדשים, המבנה, קירות העץ הספוגים בעשרות שנות קדושה ואור, מתעלים לפסגות, נוסקים לשמי-שמים, גבוה מעל גבוה, וכעבור שעה קלה, הס! שקט בהיכל! המלך יושב על כסא מלכותו על גבי הבמה, מביט בעיניים מפיקות אהבה באלפים המקיפים אותו כשהם נרגשים ומבולבלים; בעיקר נסערים. זו הנסיקה ש'שאבה' את בית רבינו שבבבל אל ארץ הקודש, ובדרך-לא-ברורה עדיין, הנחיתה ברכות את תל-פיות במגרש סמוך ונראה לבית המקדש השלישי[5].

אח! לשפשף עיניים ולראות את הפלא הגדול, בית המקדש השלישי קם וניצב במלוא הדרו[6], משקיף על ירושלים כולה.

רוח ירושלמית צוננת נשבה פתאום דרך החלונות האטומים-שקופים. שמש בהירה משקיפה, מחצית היום, עדיין לא מאוחר. ברגע כמימרא ניצבים משה ואהרן, ומדריכים את הכהנים המבולבלים מה ללבוש וכיצד[7]. הזמן דוחק. מביטים בשעון, השעה השביעית חלפה מזה כבר, לכאורה אי אפשר עוד להקריב תמיד של שחר. ומה עם מוספי היום? משה רבינו מוציא חומש וקורא באוזני הכהנים בקול מתנגן, שובה-לב: "וּבַיּוֹם הַשֵׂנִי, פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנֵים עָשָּׁר. אֵילִם שְׁנָיִם. כְּבָשִּׁים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָּׁר. תְּמִימִים[8]".

הכהנים מבקשים לרוץ ולמלא את המשימה – כהנים זריזים הם[9] – אך אהרן, הגדול מאחיו, עוצר אותם בניע יד מרגיע. "רגע, זה עוד לא הכול", הוא אומר, ומגיש לפניהם חומש במדבר. "קראו", הוא מעודד אותם בקול אוהב: "וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים, בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט. וּשְׂעִיר-עִזִּים אֶחָד, חַטָּאת; מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד, וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם"[10].

למרבה הפלא, חצר העזרה די ריקה מאנשים. אך לפני שעות ספורות החלה הגאולה, ההתרחשויות עדיין בעיצומן. בעוד העולם כולו נמצא בסערה (חיובית) גדולה, הרי שהבלבול וחוסר האמונה גורמים לאנשים לצבוט את עצמם; טרם הפנימו שזה אכן קורה ממש עכשיו – הגאולה הנכספת.

משה ואהרן ועוד צדיקים הזדרזו לקום עוד בטרם תחיית המתים[11], וזאת כדי להורות הלכה ולהדריך את הכהנים, בני הגלות, כיצד יש לעבוד ומה צריך לעשות. סביר להניח שעוד שעה קלה יהודים רבים יתחילו לזרום לכיוון בית המקדש. משה רבינו, הלוי[12], מקדם את פני הסערה הצפויה, והוא מצביע על הלוויים, בני שבטו, ומורה להם לתפוס את העמדות על שערי המקדש כדי להזהיר את הגדולים ואת הקטנים, עד היכן מותרת להם הכניסה בשל קדושת המקום. אכן, מה נורא המקום הזה[13].

יש להזדרז. יום גדול וקדוש הוא היום הזה. יום חג, יום גאולה. צריך להספיק עוד לרדת למעיין השילוח, לא הרחק מעיר דוד, לשאוב משם מים בששון לקראת החגיגות הגדולות שיחלו בערב, שמחת בית השואבה משולבת בשמחת הגאולה.

אשרי עין ראתה כל אלה.

זה מתחיל…

משיח יכול להגיע בכל רגע; היום ואפילו ממש כעת. בכל תאריך. אף על פי כן בחרתי לפתוח את תיאור הזה של "בנה מקדש במקומו" בתיאור אמיתי, שהיה, בו זכיתי להיות נוכח בעצמי בחג הסוכות תשנ"ג. בחוויותיי, אירוע זה הוא האירוע הקרוב ביותר שיכול לדמות את ההפתעה וההתרגשות העצומה, לצד אי-אימון, כשפתאום יבוא ויתגלה המלך המשיח "פתאום יבוא האדון אל היכלו"[14].

ובכן, היום יום חמישי, ד' במנחם אב תשע"ז, שעה שאתם יורדים לאסוף את הגיליון הנוכחי מתיבת הדואר, הנכם יכולים לשמוע קול המולה ברחוב המגורים שלכם; הנה תחושו כי משהו מיוחד קורה באוויר והמלך המשיח בא ומתגלה במלוא יופיו וזוהרו. זה קורה.

איך? מה? כמה? איפה? ובכן, לא הכול נדע איך שיהיה עד שיהיה. בשורות דלעיל כמו בשורות הבאות, נוכל לשתף ולשלב בין הדמיון העשיר שלנו לבין המקורות. ייתכן ובתוך ברגע אחד נהיה כולנו בירושלים – כפי שהציע האריז"ל לתלמידיו באותה כניסת שבת, לעלות כאן ועכשיו לירושלים ולקבל פני משיח[15].

ובאותה מהירות, ייבנה בית המקדש השלישי – אותו בית מקדש שעיינו ולמדנו את פרטיו, מוצאותיו ומבואותיו היום ואתמול ובימים האחרונים מתוך ציפייה לבנייתו, כפי שמבקש מאתנו הקב"ה "לך אמור להם ויתעסקו לקרות צורת הבית, ובשכר קריאתה אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקים בבנין הבית[16]".

ובאותה שעה רבת-שגב, עוטָה הוד, תרד השכינה בהדרת קדושה אל תוככי המקדש "בנוי ומשוכלל"[17] ותתאחד יחד עם ישראל, עם אוהבו; העם שציפה בכליון עיניים למפגש הזה אלפי שנים. והקב"ה יקח אותנו כשותפים לבניה של הבית הגדול והקדוש שנקרא שמו עליו. חלק יירד מן השמים וחלק יותיר לנו באהבה גדולה, כדי שנהיה שכנים נאמנים לשכינה, חלק בלתי נפרד מהאלוקות המתגלה בעולם[18].

"השותפות הזאת מבטאת את שיא החיבור של האלוקות בעוצמתה הרבה עם העולם הזה הגשמי והחומרי. החיבור בין 'עליונים' ל'תחתונים', בין מעשי ידי אדם לבין מעשי ידי הקדוש-ברוך-הוא, שיתגלה בצורתו המושלמת בבית-המקדש השלישי", הטעים אחד מגדולי המשפיעים שהתרוצץ סביב בהתרגשות גלויה. קשה להכיר את האיש, לאן נעלמו כל ה'מוחין' שלו…

בשער הרחמים[19], לא הרחק משם, כבר היה אפשר לראות התגודדויות של יהודים המשוחחים ביניהם בהתרגשות רבה. אפשר היה לראות בקלות כי חלקם צוחקים ומאושרים וחלקם בוכים בכי גדול.

"הצחוק הוא צחוק של שמחה", שמעתי פתאום קולו העמוק של קשיש. הסתובבתי לכיוונו, ולא יכולתי שלא לראות את עיניו הטובות מלטפות. הוא לוחץ את ידי ומציג את עצמו כ"ר' שלוימה חסיד מחסידי ראדומסק". "כל כך הרבה שנים חיכינו ליום הנפלא והנהדר הזה, בו 'הגדיל ה' לעשות עמנו. מה הפלא שהם שוחקים ושמחים?![20]".

לא הסתרתי את פליאתי כשהצבעתי על האחרים שעמדו ובכו.

"והם?"

"אה", הניף ידו בידענות. "זהו בכי של אושר; והרי כבר התנבא נביא החורבן ירמיהו: "הנני מביא אותם… קהל גדול ישובו הנה. בבכי יבואו ובתחנונים אובילם"[21]. האמת? כמדומני שיש בזה גם משום תיקון לבכי הגלות שליווה את עם ישראל כל השנים מאז אותו לילה אפל בו בכו בכיה של חינם, בעת כינוסם של המרגלים במדבר הגדול והנורא, ומאז כך בכל שנה ושנה[22]".

והכהנים והעם…

לצד ההתרחשויות הגדולות בעיר ירושלים, אליה מתקבצים בשעות האחרונות מאות אלפי יהודים מישראל ומהעולם כולו, נמשכת במלוא התנופה העבודות סביב הכנת בית המקדש לקראת תחילת הפעלתו בהקרבת הקרבנות. הזמן קצר והמלאכה רבה.

השעה קצרה; יש להזדרז להקריב קרבנות ובכך להביע את רגש התודה והשמחה על הגאולה השלמה. קרבנות פרטיים עדיין מוקדם מידי, שכן יש להיטהר, אך קרבנות ציבור בוודאי הגיע זמנם.

"יש להיזהר שלא ייגע ברזל כלשהו באבן מאבני המזבח[23]", מתרה אחר הכוהנים באנשי הבניה שהכינו את תכנית הפעולה לבניית המזבח.

"לאו דווקא", משיב איש שיחו בידענות מפולפלת. "כבר בטל העניין הזה, שכן כל האיסור חל על ברזל בהיות מקצר ימי האדם, ואילו כעת – אח! ימי גאולה הם… אין מוות ואין קיצור ימים[24]. חושו חברים, הזדרזו לסיים את בניית המזבח ולחנוך אותו. הגיעה השעה!"

"רגע, ומה עם הכהנים?"

"מה הבעיה עם הכהנים?"

"מה פירוש? יש הרבה בעיות שצריך לפתור: מי הוא כהן אמיתי ומי לא; כיצד הכהנים ייכנסו למקדש בטרם נטהרו מטומאת מת? ומה יהיה על הבגדים? הרי אין בגדי כהונה מוכנים בעבורם?!"

קמטי דאגה עלו על מצחם של הנאספים במקום; מדובר בשלל בעיות הלכתיות שצריך לתת להן פתרונות. האומנם אין את מי לשאול? אין עם מי להתייעץ?

"בשכונה שלי יש את משפחת רפופורט, הללו בני משפחה של כהנים מיוחסים לאורך דורות. אפשר לקרוא להם" קרא פתאום מישהו.

"ומה יהיה עם הטהרה, הרי הם טמאי-מת?"

שוב נפלה שתיקה של חוסר-וודאות.

"צריך לשאול את הסנהדרין", פסק פתאום אחד הנוכחים.

מלמול של אכזבה נשמע מפי הנוכחים. "עד שייבחרו חברי הסנהדרין, ועד שהם יתכנסו, יחלוף עוד זמן רב[25]".

שקט מעיק השתרר לרגע קט. "האמת", הטעים פתאום ר' שלוימה הראדומסקאי, "קשה להאמין שהקב"ה היה נותן לנו להתחיל מחדש את עבודת המקדש והקרבת הקרבנות מתוך טומאה, הגם שיש דרך להתיר זאת משום 'טומאה דחויה בציבור'[26].

"אינני רואה כל בעיה", העז פתאום בחור צעיר להשמיע את קולו. הוא קם ממקומו בהתרגשות. על פי סבר פניו ניכר כי הוא בחור חב"די מחיילי בית דוד, אלה שהוטל עליהם לעמוד בשורות הראשונות לקבל פני משיח. סבר פניו העדינות מעיד כי מזרע ברך ה' הנו. הכול נתנו בו עיניים שואלות וציפו למוצא פיו.

"מדבריו של מלך המשיח עצמו למדנו, כי אהרן הכהן עצמו ובניו יקומו לתחייה מיד בתחילת הגאולה, והם יקומו יחד עם בגדי הכהונה המקוריים שלהם, כשהם טהורים ובגדיהם טהורים[27]. אם כן, יבואו טהורים ויעסקו בקרבנות טהרה, וכך הכול יבוא על מקומו בשלום".

אברך שעמד בסמוך והיה עד להתנהלות הדברים, ניגש אל ה'תמים' החב"די ולחץ את ידו בנענוע מתלהב. "שכוייח גדול", אמר כשעיניו מפיקות תודה. על פי מראה פניו ניכר כי האברך הלז היה בזמן הגלות מחוגי ה'ליטאים'.

"שכוייח על מה?" תהה החב"די.

במקום תשובה, פתח האברך הליטאי את הספר 'ציפית לישועה'. "זה ספר שחיבר רבי ישראל הכהן מראדין, בעל ה"חפץ חיים", אמר בעודו מדפדף בין דפי הספר. "אני רוצה להקריא לך את דבריו. וכך הוא כותב:

"'בוודאי בעת הגאולה, כשיעברו הים, יצטרך כל אחד להקריב קרבן תודה, או על חולה שנתרפא, שמצוי אצל כל אדם, או חייבי חטאות שיימצא לאלפים, שעברו על חילול שבת בשוגג וכו', וירוצו הכל אל הכהנים שיקריבו בעדם הקרבנות, והכהנים ירוצו אצל כל בעלי תורה להבינם איך להקריב הקרבן כדין, וכמה ביזיון וכלימה יגיע אז לכל אחד מבעלי תורה כשלא ידעו להשיב. על הכהנים בוודאי יש לתמוה מאוד כשהם מתייאשים מללמוד דיני עבודה, הלא בם בחר ה' לשרתו ובכל יום יש ספק שמא יבוא משיח צדקנו".

עכשיו אני מבין מדוע הרבי מליובאוויטש הפציר תמיד להתכונן לגאולה על ידי לימוד ענינים אלה בתורה.

* * *

"אבא, אני רוצה כבר לראות את הגדול", נשמע קולו הרך של צפריר, ילד ירושלמי טהור-עיניים.

"הכהן הגדול?" נפלטה זעקה-חנוקה בבת אחת מפי כמה מהנוכחים. איש לא היה צריך להסביר את פשר הזעקה. מי הוא זה אשר יהיה הכהן הגדול בעת הזאת? האם אהרן עצמו? או שמא הכהן הגדול האחרון ששימש בתפקיד?

"איי איי", לופת ה'תמים' את זקנו בידענות. "כמה חשוב היה ללמוד את תורתו של משיח כדי לדעת. הרי הכול מפורש שם".

הנוכחים תלו בו עיניים נוקבות, מצפים לתשובתו. אך הוא שנהנה מרגע של תשומת לב, לא מיהר לשתף את אשר החכים ולמד בימי הגלות.

"נו, נו", דחקו בו.

"המלך המשיח הרי עצמו התבטא כמה פעמים שאהרן הכהן יהיה הגדול מכולם. כך למשל הוא אומר 'תיכף ומיד… זוכים לראות את הדלקת המנורה על ידי אהרן כהן גדול, בבית המקדש השלישי'[28].

בטחונו העצמי של התמים החב"די נסדק כשאחד הלמדנים שהכיר היטב את תורת אדמו"ר ה"צמח צדק" הטיח בו דברים. "והרי הוא כותב כי 'לעתיד לבוא יהיו הלויים כוהנים –  אם כן קרוב הדבר אשר משה רבינו עליו השלום, שהוא גם כן לוי, יהיה כהן גדול!' בפרט שראוי לציין כי לכמה דעות משה עצמו נחשב תמיד לכוהן ורק מזרעו נפסקה הכהונה"[29].

ברגע זה 'נפל האסימון' לכולם, כי אכן יש הרבה שאלות ומבוכות; דינים והסברים לכאן ולכאן, ואיש לא יכול לפתור את הדברים על בוריין, אלא משה רבינו הוא אשר יקבל את ההחלטות הגדולות והחשובות. יחד עם זאת הבינו כולם, עד כמה חשוב היה ללמוד את כל הפרטים הללו עוד בזמן הגלות, כדי לדעת לכל הפחות את השאלות והכיוונים האפשריים לתשובות, כדי שלא נבוא לגאולה עם פה פעור ללא ידיעה…

האברך הליטאי שוב פתח את הספר "ציפית לישועה", ואמר: "הרי כבר בזמן הגלות הפציר בנו ה'חפץ חיים' – וכאן החל קורא בקול מתנגן: "בזמנינו יש יותר לצפות ולקוות שיתגלה כבוד ה' בעולם, ולפי זה צריך כל איש ישר לב להתבונן מה יהיה כשיבוא משיח  צדקנו, מי יהיה אז לשם ולתהילה, ומי יהיה אז המאושר באדם…"

* * *

בית המקדש בעידן המודרני

ראיון מאלף עם הרב מנחם מקובר, יו"ר מכון "והראנו בבניינו" –

האם יש סיכוי שבית המקדש השלישי, יהיה מצויד במיטב הכלים והחידושים המודרניים? שכן בית המקדש מצטייר אצלנו תמיד כמשהו עתיק, ישן וקדום…

את השאלה הזאת הפנינו לרב מנחם מקובר, שרבות משנות חייו הקדיש לחקר בית המקדש וכליו, לבניית כלים עבור בית המקדש השלישי, ועוד.

(מיניה וביה) "מדוע שבית המקדש ייראה ישן? אדרבא, בית המקדש יכול להיראות מודרני, מפואר עם מיטב החידושים שהטכנולוגיה והמודרניזציה מציעים לנו.

בכלל, בית ראשון ושני לא היו נראים ישנים – אדרבא, היו בהם גינוני פאר חיצוניים ממדרגה ראשונה. הרמב"ם כותב בהלכות בית הבחירה ש"מצוה מן המובחר לחזק את הבניין ולהגביהו כפי כוח הציבור, שנאמר "ולרומם את בית אלוהינו" ומפארין אותו, ומייפין כפי כוחן". על שלמה המלך נאמר שציפה בזהב את ההיכל בבית המקדש הראשון.

בבתי המקדש היו אכן שני סוגי פאר – פאר חיצוני ופאר פנימי. זה שצריך לשכלל ולפאר את המהות הפנימית, זה אינו סותר את היופי החיצוני השייך לבית ה'.

לאור קידמת הטכנולוגיה בימינו – במה אפשר יהיה להשתמש בעת בניית בית המקדש השלישי בשונה מאשר בתי המקדשות השונים?

כל הקידמה הטכנולוגית לא נועדה אלא בעבור בית המקדש. כל העולם כולו לא נברא אלא לה', לבית ה' ולענייני הקדושה. הזהב, הקריסטלים, המחשבים, אלקטרוניקה, ובעצם כל תחום שקשור לשכלול – לא נועד אלא למצות את היופי וההדר לבית ה'.

יש אכן מקום לכל אותם בעלי מקצוע בבניית בית המקדש השלישי?

יש מחלוקת הידועה האם בית המקדש ירד משמים או שייעשה בידי אדם. אם נדבר לפי הגישה ההלכתית של הרמב"ם, הרי שמוטל עלינו, בני האדם, לבנות את בית המקדש השלישי. הרבי מליובאוויטש אמנם מתווך בין הדעות, אבל גם הוא מסיק כי חלקו בוודאי ייעשה בידי אדם.

מכל מקום – על פי ההלכה, בית המקדש ייבנה בדרך הטבע כשם שנבנו בית ראשון ושני, ואם כן, אין שום סיבה שלא להשתמש בכל הטכנולוגיות האפשריות, וכאמור, אדרבא, כל אלה אינם אלא בשביל מקדש ה'.

אמנם יש דברים שההלכה קובעת כמסמרות, ומזה אסור לשנות, כמו המזבח שנקבעו לו כללים ברורים: יש לו גודל קבוע, הוא צריך להיות מאבנים ואסור שיגע בהם ברזל. אך לעומתו, ישנם דברים רבים שאפשר לשנות בהם, כי אין בהם מסמרות בדוקות לגבי אופן העשייה.

קח לדוגמה את לשכת בית המוקד, שם הייתה בוערת מדורה שהייתה מחממת את הכהנים לאחר טבילתם במקוה. כיום יש פטנט של רצפה מחוממת. דהיינו: מתחת לרצפה יש צינורות בהם עוברים מים חמים והם מחממים את המרצפות. דבר זה בוודאי ישרת את הכהנים שעבדו בבית המקדש כשהם יחפים. אם כן, לשיטה זו לא צריך את בית המוקד. אפשר, כמובן, גם להדליק חימום במערכת מיזוג האוויר של בית המקדש…

הרכבת תעלות מיזוג בבית המקדש הם לא משום גדר של 'לא תוסיף'?

מה פירוש 'לא תוסיף'? והרי את שלד בית המקדש הראשון בנה שלמה המלך מעץ, בעוד ששלד בית המקדש השני היה עשוי מאבן. האם שינו? מובן ששינו, משום שכל מבנה בונים לפי הטכניקות שיש באותו זמן. אין בזה כלל ברור.

אמנם יש דברים שיש להם חומרי גלם קבועים ואסור לשנותם – כמו הפרוכות, שאי אפשר לעשותם מחומרים סינטטיים, אבל דברים 'מן הצד' כמו תאורה מודרנית, מערכת חימום, מערך מחשבים שיסייעו לניהול בית המקדש, אפסנאות וכדו', מדוע לא?!

*

פרח כהונה צעיר, מתיישב על מכונת-הנקיון, מהסוג שיש בשדות התעופה ובמקומות ציבוריים הומי אדם. בנגיעת אצבע עדינה הוא מתניע את המנוע ונכנס לתוך העזרה, שם הוא שואב את כמויות הדם שעל הרצפה; מזלף מים מעורבים בפוליש בעל חמישה מקדמי הגנה.

"זו דוגמה מצויינת", מסביר הרב מקובר לתחליף של שיטה ישנה שהייתה טובה לימים ההם. 'אמת המים' הייתה נהוגה אז, היום הדרכים לניקוי הן שונות ויעילות יותר. (אגב, יש ספק בהלכה איפה בדיוק עברה 'אמת המים' הזאת).

בבית המקדש הייתה תאורת יום שבאה מהשמש, ובלילה דלקו מדורות. האם יש אפשרות להתקין נברשות קריסטל או מערכת אורות אלקטרונית מ'המילה האחרונה'?

בעזרת הנשים של בית המקדש הייתה תאורה חזקה שהכילה 120 לוג שמן, כפי שמוזכר בהרחבה במשנה במסכת סוכות. בעידן של היום, אפשר בהחלט לשים פרוז'קטורים רבי-עוצמה. לחילופין, אפשר להאיר את בית המקדש באורות 'רכים' ומושכי עין ולב המווסתים על ידי מערכת אלקטורנית ממוחשבת ומתוחכמת. כל הדברים הללו, אינם 'מעכבים', ואינם בבחינת 'כזה ראה וקדש', אלא אדרבא, ככל שאפשר לפאר ולרומם את בית ה' – כן ייטב.

תאר לך שבעזרה יהיו מותקנות מצלמות אינטרנט שבאמצעותן כל יהודי ברחבי העולם יוכל לראות את הקרבת הקרבנות…

למה לא?! בבית המקדש השני הוסיפו גזוזטראות עובר הנשים בעזרת הנשים. כיוון שהיה צורך, אז הוסיפו. כמה שאני מכיר, אני לא רואה שההלכה מתנגדת לדבר מעין זה.

ולגבי חוטי חשמל, טלפון ואינסטלציה שיעברו בתוך הקירות כמקובל בבניה?

אני חוזר ואומר – על פי מה שאני מכיר את ההלכה, אין שום איסור בדבר, כיוון שכל זה נמצא בתוך השכבה של המבנה. מובן שיש הרבה שאלות לצד אתגרים שבבוא העת יצטרכו לדון בהם לעומק לגופו של עניין, לבדוק את ההיבטים השונים. איני פוסק הלכות, אבל על פניו, בהשקפה ראשונית, אני לא רואה בעיה להכניס דברים אלו ואחרים שיכולים להוסיף לטובת כלל עם ישראל, לטובת הכהנים ולטובת העבודה בבית המקדש.

הערות שוליים

[1] ספר המנהגים.

[2] שיר השירים ב, ט.

[3] יומן טז תשרי תשנ"ג.

[4] בראשית רבה פ"ב, ד.

[5] קונטרס בית רבינו שבבבל.

[6] בניית המקדש תקדים את קיבוץ כל הגלויות. ה"זוהר" מוכיח זאת מהנאמר בתהילים (קמז, ב), "בונה ירושלים השם, נידחי ישראל יכנס": קודם נאמר "בונה ירושלים (והמקדש)" ורק לאחר מכן – "נידחי ישראל יכנס". כך גם פוסק הרמב"ם להלכה: "המלך המשיח… בונה המקדש ו(אז) מקבץ נידחי ישראל", "ובנה מקדש במקומו ו(לאחר מכן) קיבץ נידחי ישראל". התוועדויות תש"נ חלק ד עמוד 105 ואילך. ליקוטי שיחות כרך כח עמוד 206.

[7] "תיכף ומיד כשיֵרד ויתגלה בית-המקדש, שבו-ביום יחול החיוב של הקרבת הקרבנות, הדלקת המנורה וכיוצא בזה, יהיו משה ואהרון עמהם, והם יורו כיצד צריכים לעשות את כל פרטי הדברים". (התוועדויות תשמ"ז כרך ג עמ' 488). וראה בסוף דברי יחידות כ"ק אד"ש עם הרב מרדכי אליהו.

[8] במדבר כט.

[9] שבת כ, א. וראה בהרחבה ליקוטי שיחות חלק לז, פ' אמור שיחה א.

[10] במדבר, שם.

[11] כך הוכיח ה'ערוך לנר' נדה סא, ב מדברי הגמרא ביומא דף ה, ב.

[12] ראה הערה 29.

[13] בראשית כח, יז.

[14] מלאכי ג, א.

[15] שבחי האריז"ל.

[16] מדרש תנחומא צו, פסקא יד.

[17] סוכה מא, סוף עמוד א

[18] אלו חלקים ייבנו בידי אדם ואלו ירדו מן השמים? הרבי מה"מ מונה בזה כמה אפשרויות:

א. בית-המקדש השלישי ייבנה על ידי מלך המשיח, בעזרתם של כל עם ישראל, ועליו 'יתלבש' המקדש הרוחני שירד מלמעלה ויביא לנצחיותו של הבית.

ב. בית המקדש ירד מהשמים כמבנה גשמי אך ללא דלתות. הדלתות תיקבענה בידי אדם, ובכך ייחשב כאילו הבניין כולו נבנה בידי אדם, כפי שמתייחסת ההלכה למעשה של קביעת דלתות.

ג. אנחנו נבנה את כל מה שמובן לנו מתוכנית הבנייה של המקדש המופיעה במקורות (ספר יחזקאל ומסכת מידות), והדברים הסתומים והנעלמים מאתנו –  ייבנו מן השמים. (ליקוטי שיחות חלק יח עמוד 418. התוועדויות תשד"מ חלק ב עמוד 1029 ותשמ"ח חלק ב עמוד 560. שערי גאולה חלק ב עמוד קי ואילך.)

[19] על שער הרחמים, אפשר למצוא בדברי רבי פתחיה מרגנשבורג (חי לפני כ-850 שנה) והובא בספר מסעות ארץ ישראל (עמוד 54) וזה לשונו: ובירושלים יש שער וקורין לו שערי רחמים. ואותו השער ממולא אבנים וסיד ואין שום יהודי רשאי לבוא שמה, וכל שכן גוי. ופעם אחת רצו הגויים להסירן ולפתוח השער ונתרעשה ארץ ישראל והיתה מהומה בעיר עד שחדלו. ויש מסורת ביד היהודים שדרך אותו שער גלתה השכינה, ובו עתיד לשוב.

[20] תהילים קכו, ב "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה".

[21] ירמיהו לא, ז-ח.

[22] תלמוד בבלי תענית כט, א. רש"י, מצודות ורד"ק על ירמיה לא, ח. מאמר ד"ה 'לא היו ימים טובים לישראל' תשמ"ז.

[23] שמות כ, כא. "לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ".

[24] תלמוד בבלי תענית ד, א. שמות רבה פרשה לה, ה. תנחומא סוף פרשת יתרו. שיחת הרבי שבת פרשת ויחי תשנ"ב ושם בהערות 48, 99, 100. תורה שלימה אות תקנד-ה.

[25] יחידות ו' מר-חשוון תשנ"ב עם הראשל"צ הרב מרדכי אליהו, שם בהרחבה בסעיפים יב-יג.

[26]  מסכת פסחים, דף עז, עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ו', עמוד ב'; שם, דף ז', עמוד ב.

[27] ראה ליקוטי שיחות חלק יב עמוד 220. התוועדויות תשמ"ז חלק ג עמוד 488.

[28] ראה בהרחבה בשיחות קדשו: ז' אדר תשמ"ח סעיף יג. שבת פרשת תזריע-מצורע תנש"א סעיף יד. י' אלול תנש"א סעיף יב. ליקוטי שיחות כרך לא תצווה א והערה 47 שם וכרך לב פרשת צו סעיף ו.

[29] אור התורה (צמח צדק) שמות חלק ה עמוד א'תקפו.