שליח חב"ד לחירשים: להתפלל בשפת הסימנים

מנדי גרוזמן, מקור ראשון

חוץ משקט, הכול היה בשיחה עם יהושע סודוקוף. ישבנו בבית קפה ארבעתנו, יהושע, עטרת ראובינוף־מצופים שתרגמה את השיחה בינינו, מאור בן־זאב ואני. עטרת היא מתורגמנית מקצועית לשפת הסימנים, מאור הוא צעיר ישראלי חירש, ויהושע, חב"דניק יליד לוס אנג'לס שמתגורר כיום בברוקלין שבניו־יורק. הוא גדל במשפחה שבה כולם חירשים וכיום עומד בראש עמותה שהקים – "הקרן ליהודים חירשים", ולשמה התכנסנו.

אני הייתי היחיד בשולחן המרובע שאינו דובר את שפת הסימנים, ואני חייב להודות שהרגשתי קצת מחוץ לשיח הער שהתנהל סביבו. פה ושם, כשהתייחסו אליי, הסבירו לי על עולמם ועל שאיפתו המרכזית של סודוקוף: להנגיש את היהדות לחירשים מסביב לעולם. בהתחשב בעובדת היותו חסיד חב"ד, מתבקש לכנות אותו "שליח חב"ד לעולמם של החירשים", וזה עניין של זמן עד שיקבל גם את האישור הרשמי לכך.

סודוקוף, רק בן 24, מלא אמביציה והשאיפות שלו הולכות ומרחיקות. עיקר עיסוקו כיום הוא בפעילויות לקהילות יהודיות של חירשים בארצות־הברית בפרט ובעולם בכלל. בין היתר הקים מחנה קיץ לנערים יהודים חירשים ברוסיה, ומחנות קיץ בארצות־הברית לבנים ולבנות יהודים חירשים מרחבי העולם, ובכלל זה מישראל. לאורך כל השנה הקרן מקיימת פעילות סביב חגים ומועדים, עורכת תפילות יומיומיות ומעבירה שיעורי תורה על ידי מרצים חירשים.

מפאת גילו הצעיר מצליח סודוקוף להתחבר לנערים ולילדים ולדבר אליהם בגובה העיניים. הוא מציין קבוצת ווטסאפ בשם "מועדון תפילין" שמאגדת צעירים בוגרי מחנות הקיץ שהחליטו לקבל על עצמם הנחת תפילין. לקראת מחנה הקיץ בשנה שעברה, יצאה העמותה במבצע ייחודי, שבסופו נערים משכבות חלשות זכו בכרטיסי טיסה לארצות־הברית להשתתפות במחנה. הנערים נדרשו לערוך קליפים שבהם הם מעבירים מסר כלשהו בשפת הסימנים. היצירתיים ביותר נבחרו על ידי ועדה וזכו.

הרעיון המרכזי שמנחה אותו, ועליו הוא חוזר שוב ושוב, הוא כי לצעירים יהודים חירשים בעולם שלא גדלו במשפחות דתיות אין אפיק גישה להכרת היהדות. הוא עצמו גדל בלוס־אנג'לס למשפחה עם חיבור מסוים למסורת. "בבית שמרו כשרות, אבל לא היינו דתיים". כשהיה בגיל בר מצווה הגיע אל בית חב"ד המקומי דרך חבר. אחד האנשים במקום שהכיר את שפת הסימנים תרגם עבורו את התכנים, ומאז סודוקוף לא הפסיק לבוא.

הוא לא מצביע על נקודה אחת במסע החזרה בתשובה שלו, אלא מדבר על תהליך שהתרחש בנעוריו, ושבמהלכו הפך לדתי ובחר  ללמוד בישיבה. "התחלתי לשמור כשרות, לחבוש כיפה, לשמור שבת, ללבוש ציצית – כל דבר בזמן שלו", הוא אומר.

תהליך חזרה בתשובה אינו פשוט ממילא, וכשמוסיפים לכך את הניסיון של אדם חירש להשתלב בחברה דתית, התהליך הופך למורכב שבעתיים. לדבריו, החירשות לא הייתה גורם משמעותי בהתחזקות שעבר. "לא החלטתי כך או כך רק בגלל שאני חירש". בכלל, העובדה שהוא גדל במשפחה שבה כולם חירשים (הוריו, שני אחיו ואחותו) גרמה לו להרגיש מאוד בנוח עם עצמו. "אם לא הייתי חירש, הייתי שונה מהמשפחה שלי", הוא מחייך, "תמיד הרגשתי בנוח עם זה שאני חירש, גדלתי בצורה שלא נותנת לחירשות למנוע ממני לעשות משהו".

ולמרות זאת, החירשות השפיעה על המסע שלו. ניסיונותיו להתקבל לישיבות בלוס־אנג'לס נתקלו בקשיים. הם קיבלו אותו, אבל הוצאות התרגום הוטלו עליו. לאחר מסע חיפושים, הגיע לישיבה ייחודית לחירשים בטורונטו. בעוד בעלי תשובה נוהגים ללמוד בישיבות שמותאמות להם, לסודוקוף לא הייתה הפריבילגיה הזו והוא היה היחיד מבין חבריו שלא הגיע ממשפחה דתית.

את ההחלטה להקדיש את חייו להגברת המודעות היהודית בקהילת החירשים קיבל כשחזר לעיר מולדתו, לוס־אנג'לס, לאחר שלמד שלוש שנים בישיבה הקנדית. הוא עדיין לא היה בן 20, והבין שאין מי שיכיר לחבריו החירשים את היהדות. החברה הדתית והחרדית פועלת להנגיש את היהדות רק לחירשים שגדלו בתוכה, והארגונים שפונים לכלל הציבור, כמו חב"ד ואחרים, לא מותאמים לאלו שאינם שומעים. יהושע סודוקוף החליט להיות המתווך. "אני גם חירש וגם זכיתי ללמוד בישיבה, ועכשיו אני רוצה לחבר בין העולמות". עשרות שנים אחרי שחב"ד החלה לפעול לקירוב לבבות, דווקא צעיר בעל תשובה החליט לתרגם את כל הפעילות הזו אל עולמם של השקטים.

יש קשר לעובדה שבאת מבחוץ, שאתה בעל תשובה, לעובדה שאתה הראשון שמנגיש יהדות לחירשים?

"אני חושב שכן. בחברה הדתית אין מספיק הנגשה לחירשים. אני הייתי מחובר עם קהילת החירשים בעירי, וכשהכרתי גם את העולם הדתי ראיתי שצריך לחבר ביניהם. משפחות יהודיות בארצות־הברית שנולד להם ילד חירש נתקלות תמיד בדילמה אם לשלוח אותו לבית ספר של יהודים או לבית ספר של חירשים (ישנם בתי ספר דתיים לחירשים, אך לא בתי ספר יהודיים שאינם דתיים, מ"ג). וזה לא רק בבית ספר. חירש יהודי שרוצה לדעת מה זה בית־כנסת, להשתתף בשיעור תורה, אין לו איפה. הוא כל הזמן מרגיש בחוץ. העמותה שלי מנסה לקרב בין כל העולמות".

"גאה להיות יהודי חירש"

הפעילות הראשונה שלו הייתה באינטרנט. יחד עם חבר נוסף, ייצר סרטונים שמסבירים מושגים בסיסיים ביהדות, כולם בשפת הסימנים. אחרי שסיים לימודי רבנות כפי שנהוג בחב"ד, שאותם קיים בישיבה נורמטיבית כשהוא מתקשר עם ראש הישיבה באמצעות כתיבה על דפים, עבר לניו־יורק. שם, בשכונת קראון הייטס החב"דית, הוא מנסה לשלוח זרועות לכל כיוון.

לדבריו, הוא נכנס לשדה שחסרה בו רוח צעירה. "יש שלוש עמותות בניו־יורק שפועלות עבור חירשים יהודים, אבל הן עמותות ותיקות. רוב מי שמצטרפים אליהן הם קשישים. אנשים מבוגרים הולכים לעולמם, ולא באים חדשים במקומם. בכל מה שנוגע לדור הצעיר של הקהילה היהודית, חסר מענה. הכול בקצב איטי. רציתי להקים משהו חי, מעניין, שימשוך צעירים ויעביר את הלפיד לדור הבא, גם בקהילת החירשים שלנו".

הרוח הצעירה שהוא מדבר עליה כוללת גם דיבור פתוח על החירשות, שהרי הדוגריות היא מאפיין מרכזי של הדור הנוכחי. בכלל, השימוש בכתבה זו במילה "חירשים" ולא "לקויי שמיעה" הוא לבקשתו. "למה צריך להגיד לקוי שמיעה, כאילו שיש לנו איזו בעיה שצריך להסתיר? אנחנו חירשים. הכול בסדר", הוא אומר. הגישה הזו היא מדיניות עקרונית בכל פעולותיו. באחד ממחנות הקיץ, הילדים לבשו חולצות ועליהם מודפסת הכתובת "אני גאה להיות יהודי חירש". בכתובת אחת נפתרו להם שתי בעיות של זהות. גם מול החברה הכללית וגם מול חבריהם השומעים.

המדיניות הזו גם מנחה אותו לקיים אירועים ייחודיים עבור חירשים, ולא להסתפק רק בהצבת מתורגמן לשפת הסימנים באירוע כללי. יתירה מזו, סוגיית החירשות מובלטת באירועים שהוא מקיים. בהדלקה המרכזית בחג חנוכה האחרון עוצבה החנוכייה על ידי אמן חירש, ועליה מופיעים תחריטים של סימני ידיים, ביטוי לשפת הסימנים. השאיפה שלו לקדם את הגישה הזו גרמה לו להשתלם בשפות סימנים נוספות. כיום סודוקוף דובר את שפת הסימנים האנגלית, הישראלית והרוסית. בחנוכה הבא הוא מעוניין להגיע לישראל ולשווק את הקונספט גם כאן.

"אני כל הזמן חושב איך לשלב את היהדות ואת שפת הסימנים", הוא מסביר. "בשבילנו, השפה הזו היא החיים. היא כלי התקשורת שלנו, לא משהו צדדי. מתורגמן בצד לא תמיד מספיק. באירועים שקיימתי הדלקתי נרות בעצמי ובירכתי בקול, ותוך כדי גם העברתי את הברכה בשפת הסימנים. רק ככה הם מרגישים מחוברים לברכה עצמה. תמיד הם הרגישו מחוץ לעניינים; שמי שמדליק ממלמל איזה משהו שלא קשור אליהם. כשזה ביחד הם מופתעים, הלב שלהם פתאום מתחבר. חירשים כל הזמן שואלים אותי 'מה, אפשר לסמן את הברכה?'"

את הרעיון להפעיל מחנות קיץ יישם לאחר בקשה של צעיר יהודי חירש שהיגר מרוסיה לארצות הברית. סודוקוף פנה אל שליחי חב"ד במוסקבה, וביקש להקים קבוצה לחירשים במסגרת מחנה הקיץ היהודי שהם מפעילים. הם הסכימו, אבל אז עדיין לא ידע את שפת הסימנים הרוסית. הוא החל ללמוד אותה ובמקביל ערך מסע בקהילות יהודיות ברוסיה במטרה לאתר ילדים שיצטרפו לקבוצה הייחודית. בסופו של דבר, הוא מצא רק שני ילדים, והדריך אותם פרטנית בתוך מסגרת של מחנה רגיל. כשחזר לארצות הברית, החליט להפוך זאת למפעל בינלאומי.

בקיץ הקרוב יתקיים המחנה השלישי לבנים, והשני לבנות. המחנות לחירשים הם למעשה קבוצות ייעודיות בתוך מחנות קיץ כלליים. הבנים במחנה "למען אחיי" בניו־יורק, והבנות ב"גן ישראל" בקליפורניה. חלק מהפעילויות משותפות עם כל הילדים וחלקן נפרדות, בהתאם לתכנים. שיעור, למשל, יועבר בנפרד, ואילו במשחק כדורסל, שבו אין לשפה חשיבות יתרה, יאחדו בין הקבוצות. גם במישור הזה, הוא מבקש להפוך את החירשות לנורמלית. הילדים, כאמור, מגיעים  מכל העולם – ומה שמאחד אותם הוא האחווה היהודית, וגם, כך מסתבר, אחוות החירשים.

גם המדריכים הם חירשים בעצמם, ולא רק דוברים את שפת הסימנים. "חשוב לי שהילדים יראו מולם מדריכים חירשים, שיראו בהם מודל לחיקוי", מדגיש סודוקוף ומבהיר שחשוב לו שהמדריכים יהיו חירשים יותר מאשר שיהיו דתיים. כך למעשה הוא הכיר את מאור, אחד המדריכים ובן שיחנו. "אם המדריכים היו שומעים, היה איזה גבול ביניהם. אבל אם ילד רואה מולו מדריך חירש, מאושר ומרוצה, הוא יודע שגם הוא יכול להגיע רחוק.

"דווקא בגלל שכולם חירשים, הם לא מרגישים שזה מחנה של חירשים. אם הם היו במחנה של שומעים, זה היה עניין. אבל ככה זה דבר שולי, לא צריך לדבר או לחשוב על זה. יש נגישות מלאה. אני לא מוצא הרבה חירשים דתיים, אז מה שחשוב לי זה שהמדריכים יהיו חירשים יהודים. לא משנה באיזו נקודה הם נמצאים בחיים שלהם".

המדריך מאור בן־זאב מסכים עם הטענה: "מה שמדהים הוא שיש שם חיבור חזק בין כולם. לא משנה מאיזו ארץ הם הגיעו, אפילו חירשים שלא היו מחוברים ליהדות בכלל, מגיעים לשם ומרגישים משהו. כולם יהודים". הוא עצמו, שמעיד שהעולם הדתי היה זר לו בישראל, הרגיש שדווקא בעולם השקט הגבולות הוסרו.

"במשפחתי החילונית היה כבוד לערכים היהודיים, אבל כל תכני הדת היו מאוד קשים מבחינתי. אני לא מחובר לשום דבר עם קול, וזה זר. בית כנסת מבחינתי היה מקום של דיבורים, ואני לא קשור. יהושע לקח אותי בניו־יורק לבית כנסת של חירשים והייתי בהלם. לראשונה התחברתי. אם הרב עצמו חירש, הכול מרגיש יותר קשור".

רעש לבן

הפעילות שמוביל יהושע סודוקוף לא מתמקדת רק במענה לחירשים יהודים בעולם שאינם חלק מקהילה דתית, אלא גם מנסה להביא גישה חדשה לכל היחס בין יהדות וחירשות. רבות דובר על תרומתם של בעלי תשובה לחברה הדתית עצמה, כמו בתחום התרבות ובתחומים נוספים. גם כאן, הוא סבור שהגישה הזו תסייע בנוסף לחירשים הדתיים עצמם. בקהילות הדתיות עוזרים ליצור נגישות לחירשים, אבל רק במובן הטכני, כמו מתן תרגום ועוד, אבל לא חושבים בצורה מקיפה כיצד לייצר גשר בין החוויה הדתית בכללותה לבין עולמם של החירשים.

"אני מרגיש שהדתיים החירשים זורמים עם המצב מחוסר הבנה. הם דתיים עם כל הקשיים כי ככה הם גדלו, אבל לא מעבר. הם לא מודעים לכך שיש עולם שלם שאין להם חיבור אליו. אם הם רואים את מחנה הקיץ, למשל, הם פתאום מבינים שיש דרכים שונות להתחבר".

למשל, תקיעת שופר. מצווה כל כך מרכזית, שמי שאינו שומע באוזניו – לא חש אליה חיבור, וסודוקוף מנסה לחשוב כיצד ניתן להתאים אותה לקהילת החירשים. הוא עצמו ביקש בראש השנה האחרון מבעל התוקע שיצמיד את פתח השופר הרחב אל אוזנו, ויתקע. אחרי מאמצים הוא הצליח לקלוט צלילים מסוימים. "זה היה לי כל כך מעניין, רציתי להבין מה זה תקיעה, מה זה שברים, וטיפה הצלחתי". אבל יש גם רעיונות נוספים. בבית כנסת לחירשים שבו ביקר כל המתפללים אוחזים בידיהם בלונים מנופחים בשעת תקיעת השופר, וגלי הקול של השופר מרעידים אותו בידיהם.

מה לגבי תפילה, מתפללים בקול או בשפת הסימנים?

"כל אחד עושה מה שהוא רוצה. יש כאלה שאומרים בשפתיים, יש שגם מסמנים בשפת הסימנים כדי להרגיש חיבור. זה משהו שהוא בלב".

אתה חושב שניתן לתרגם את כל החוויה הדתית לעולם שלכם?

"זה לא פשוט בכלל. אין לי את כל התשובות עכשיו, זה משהו שהוא בתהליך. אנחנו מנסים לבדוק כל דבר, לראות אם זה עובד. יש פה גם שאלות הלכתיות".

אבל מעבר לשאלות ההלכתיות, מדובר על הסתכלות אחרת. "בהתחלה הדתיים נתנו פטור לחירשים, בגלל שכתוב שחירש שוטה וקטן פטור מהמצוות. אבל העולם התקדם. עכשיו לחירשים יש שפה, יש התפתחות. הם צריכים להשתלב בעולם. הגיע הזמן ליצור את הנגישות הזאת. חירשים צריכים להיכנס לתוך העניין כולו. לא צריכים להגיד להם 'אתם פטורים', אלא 'ברוכים הבאים'". את החוויות החסידיות צריכים לתרגם, והן לעתים מורכבות יותר. השירה, המרכזית כל כך בהוויה החסידית, לא רלוונטית עבורם. ההתוועדות החסידית, שבמסגרתה יושבים סביב שולחן אוכל, שותים משקה אלכוהולי, מדברים ושרים – גם היא לא משמעותית. לאחרונה, מספר סודוקוף, ביום ההולדת שלו, ניסה "להתוועד". הוא הזמין חברים חירשים אל ביתו, והם ערכו התוועדות רועשת בשקט.

שוב ושוב אני שואל אותו אם הגישה הייחודית שלו קשורה להיותו בעל תשובה, שוב ושוב הוא משיב בחיוב. בימים האלה הוא מנסה לאתר חירשים יהודים בעולם באמצעות שלוחי חב"ד, ולהגיע אליהם. בימים שבהם צעיר חב"די שמחפש מקום לשליחות יכול להמתין חודשים ויותר, הוא דווקא מסודר. "כל העולם פנוי בשבילי. חירשים יהודים בכל העולם זקוקים למישהו שיסייע להם. אין לי מתחרים, הלוואי שיהיו לי".

ואי אפשר לסיים שיחה עם חב"דניק אידיאליסט כמוהו, בלי לשאול אם הוא סבור שהפעולות שלו הן עוד שלב בדרך לגאולה עולמית. לסודוקוף יש תשובה מוכנה. "כשהדפיסו את ספר התניא, הרבי מליובאוויטש אמר שזהו שלב בדרך לגאולה. ככה מכניסים את הקדושה והיהדות בעוד ממד. אז אותו הדבר קורה כאן. להכניס את היהדות בשפת הסימנים, זה משהו חדש, עוד שלב בדרך לגאולה הכללית".