מי אתה ר' נאור כרמי? • ראיון מקיף

כשפוגשים את ר' נאור לשיחה הוא מגלה טפח מאחורי פרוייקט הניגונים היחודי, שהביא לקידמת הבמה את סודו של הניגון החסידי.

* * *

סיפורו האישי של ר' נאור כרמי התחיל בעיר עכו, שם נולד וגדל. "בעיר עכו יש פרוייקט מוזיקלי מאד גדול ורציני, של יהודי יקר בשם שמואל כהנא שהחליט לפתח את המוזיקה כמודל חינוכי. הוא הקים מקום הקונסרבטוים, שם ילדי עכו לומדים מוזיקה במקום להיות ברחובות. הברירה הייתה או לנגן או להיות ברחוב, אז למזלי נמשכתי למוזיקה".

מגיל 12 ניגן מאור על כלי נשיפה שונים. באחד הפעמים שהגיע עם אמו למרכז הנגינה בעכו ראה את אחד כלי הקונטרבס – כלי הנגינה הגדול ביותר במשפחת כלי הקשת. נאור הקטן הצביע על הכלי ואמר לאמו "בכזה אני רוצה לנגן". כיום אכן מזוהה נאור עם הקונטרבס – הכלי המוזר והגדול שנראה עימו בהופעותיו הרבות – איתו הוא מנצח על מקצבי הניגונים. אבל עד שהגיע נאור לקונטרבס עבר דרך ארוכה.

המפגש עם מאיר אריאל ששינה הכל

"למעשה מאז שאני ילד כל הזמן ניגנתי. בצבא ניגנתי בלהקה הצבאית ולאחר הצבא התגוררתי בתל-אביב והשתתפתי בהמון הרכבים מוזיקליים". הכניסה לעולם המוזיקה האירה לנאור פנים ותוך זמן קצר הפך למוזיקאי מבוקש בקרב להקות מוכרות ובילה שעות רבות בהופעות נחשבות עם גדולי האמנים הישראלים.

יחד עם עולם הזוהר וההצלחה המסחררת, הגיע השינוי מכיוון בלתי צפוי. "הצטרפתי להרכב של מוזיקאי מאד מוערך בשם מאיר אריאל ז"ל, שהיה אמנם אדם לא דתי, אבל היה יהודי מאד מאמין. אצלו לא היה ענין של זוהר או תהילה, אלא מוזיקה לשם מוזיקה. הוא לימד אותנו מהי פשטות אמיתית. באותה תקופה היינו מופיעים בפני קהל של שמונה אנשים – וזה מוזיקאי שהיום אלפים נוהרים להופעות שלו. כל היום הוא רק דיבר על תורה ושאר הדברים היו שוליים ממש. היום אני יודע שכל הנגנים שהיו סביבו חזרו בתשובה".

איך העבודה עם מוזיקאי כזה גורמת לאדם להתחיל לחזור בתשובה?

"תמיד ידענו שיש אצלו בפנים משהו. הוא לא חבש כיפה, אבל תמיד חבש כובע וכל הזמן דיבר על ההתקרבות שלו ליהדות. הוא היה מתפלל כל יום ופשוט חי עם תורה. כשהייתי באזכרה שלו, נכנסתי לחדר העבודה שלו וראיתי שם מלא גמרות והמון חידושים שהוא כתב על התורה. הסתבר שכל היום הוא היה יושב ולומד תורה – וזה פשוט הקרין עלינו, הנגנים שעבדו איתו".

"ההשפעה שלו עלי בתור מוזיקאי הייתה עצומה. הוא האמין באנשים מתוך האמונה שלו בה', ולכן הוא גילה אצלם כישרונות עצומים. ההתקדמות שלי אצלו בתור מוזיקאי הייתה עצומה, וזה לא בגלל שהוא היה מוזיקאי גדול, אלא בגלל האמונה שלו בה' שגרמה לו להאמין בטוב האמיתי וביכולת שיש בכל אדם שסביבו".

"אצלו קיבלתי את השוס הראשוני, שגרם לי להבין שהעומק של החיים לא נמצא אצל ההודים או אצל אריסטו, אלא הכל מתחיל אצלנו ושום דבר לא משתווה לזה. זה לא היה "בום" בבת אחת, אלא תהליך ארוך שנמשך עד היום של התקרבות".   המפגש עם מאיר אריאל וההבנה שיש עומק שטמון ביהדות, גרם לנאור לעזוב את תל-אביב ולעבור לישוב טירת שלום – ישוב קטן ליד נס-ציונה. הבנתי שאין עוד תכלית בכל החיים התל-אביביים, של הבוהמה. הכל היה נראה לי פתאום זניח. הבנתי שיש משהו הרבה יותר חזק ואני חייב להתקרב אליו. טירת שלום זה כפר תימנים מדהים על גבעה ליד נס-ציונה, שמוקפת באחוזות של גת. התושבים שם הינם אנשים מאד מאמינים ומהם למדתי מה זו אמונה פשוטה בה'. קיבלתי שם הרבה פרקי אמונה, שעד היום מלווים אותי. השכנות היו מדברות כל היום רק על ה' והרגשתי שהוא ממש נוכח בחיים שלהם, בצורה מאד משמעותית".

זה נשמע כאילו מפגש אחד עם יהודי מאמין גרם לך לשינוי של כל ההסתכלות. פתאום הכל בכיוון אחר.

"זה לא קרה בבת אחת, אלא היה תהליך פנימי ארוך. "התחלתי מסע להכרת היהדות, לבד עם עצמי בבית. הייתי לומד מספרי יהדות שרכשתי והתחלתי לפתח גישה חיובית ליהדות. העובדה שהתחלתי להתייחס ליהדות אחרת, כבר הייתה הישג בפני עצמו, כיון שחינכו אותי שזה לא הדבר הכי מדהים… הייתי צריך לעשות שינוי חשיבה ולהתחיל לאמץ הסתכלות אחרת על היהדות. הבנתי שיש כאן עומק שאני צריך להבין".

שמירת שבת באושוויץ

"רציתי להתחבר ליהדות במשהו אז לקחתי על עצמי החלטה לשמור שבת", מספר נאור. "אחרי תקופה הייתה לי הופעה בפולין וכשהסתובבתי ברחובות הסתכלתי על האנשים שמסביבי וכולם פשוט נראו לי מיאושים – לא היה נראה שיש להם שום ענין בחיים. חשבתי לעצמי שאני לא מיואש כמו האנשים שאני רואה ברחוב… התחלתי לשאול את עצמי מה ההבדל ביני לבין האנשים שחיים שם? האם בכלל אני שונה מהם ואם כן במה? התחלתי להבין שבעצם יש אצלי משהו בפנים ושאני צריך להבין מי אני ומאיפה אני מגיע. באותו ביקור ביקרתי באושוויץ וכשהייתי באושוויץ החלטתי שאני מתחיל לשמור כשרות".

"רוב השבתות הייתי לבד בבית, אבל מידי פעם הייתי הולך לבית הכנסת בשבת ומתחבר לאווירה של שבת. זה היה תהליך איטי מאד, שקרה שלב אחר שלב. כל פעם נכנסתי עוד שלב לעולם של תורה ומצוות. עשיתי עם עצמי תהליך פנימי של בירור".

באותו שלב הכיר נאור את רעייתו לעתיד והזוג החליט להינשא. לפני החתונה היה ברור לו שהוא חייב ללמוד על זוגיות ביהדות, והוא נכנס ללימודים בישיבת 'מכון מאיר' בירושלים. החיבור עם תלמידי הישיבה היה חזק משחשב ובחתונה של בני הזוג היה נדמה האולם לחתונה ישיבתית לכל דבר. "הגיעו לחתונה המון להקות ומוזיקאים, שלא כולם ידעו על התהליך שעברתי. פתאום הרב אומר "הישיבה של נאור הגיעה" וכל האולם התמלא בבחורים של 'מכון מאיר'. אמא שלי, שלא ידעה כלום על תהליך התשובה שלי, הייתה מופתעת לחלוטין".

כמובן שלא רק אמו של נאור הייתה מופתעת, אלא גם החברים. "בהתחלה הם קצת היו מופתעים ואחרי זה הם קיבלו את זה ושמחו בזה", משחזר נאור. "בחתונה עצמה הייתה שמחה עצומה וראו שיש ממש שמחה אחרת, ממקום טהור".

אחרי החתונה חזר נאור לישוב טירת שלום והמשיך להתקדם בקריירה המוזיקלית, בד-בבד עם תהליך ההתקרבות שנמשך. אבל משהו עדיין היה חסר. אלא שממש ללא קשר למסע התשובה שלו, החל גם אביו תהליך של התקרבות וחזרה בתשובה. בתהליך ההתקרבות הכיר אביו את הרב שלמה פראנק – ראש לשכת הרבנות בעכו ומשלוחי הרבי בעיר. דרך הרב פראנק נפגש נאור לראשונה עם עולמה של חסידות חב"ד. "הרב פראנק קירב אותי מאד", הוא אומר כיום. יחד עם הרב פראנק הוא פתח לראשונה את ספרי החסידות וגילה את העומק הטמון בעולם החסידות.

מה משך אותך במפגש עם חב"ד?

"בחב"ד גיליתי חיבור של כמה דברים שהיו חשובים לי מאד, למשל הענין של אהבת ישראל. פגשתי אהבת ישראל כנה ואמיתית לכל יהודי ואמרתי לעצמי 'כולם מדברים על אהבת ישראל, אבל כאן לא רק מדברים, אלא גם עושים'; ראיתי שאנשים מוכנים לוותר בשביל יהודי אחר לא רק על הגשמיות שלהם, אלא גם על הרוחניות שלהם. זה מאד הרשים אותי. ראיתי שהאהבת ישראל בחב"ד היא ממש בחיים האמיתיים".

"מלבד זאת נמשכתי כמובן לעומק של תורת החסידות. כשפגשתי את תורת חב"ד הרגשתי ששום דבר שפגשתי עד היום לא היה דומה לזה. הוקסמתי מעומק המחשבה של תורת החסידות. ברגע ששמעתי את המאמרים בליקוטי-תורה אצל הרב פראנק זה היה הדבר הכי עמוק שלמדתי. נפגשתי עם משנה אחת סדורה ולא רק ווארטים. הלימוד המסודר שנגלה לנגד עיני מאד השפיע עלי. לפני כן למדתי בישיבות ליטאיות והכרתי לעומק את לימוד הגמרא, אבל בחסידות פגשתי עומק אחר לגמרי".

נמשכת לשכל שבחסידות או לחוויה הנפשית שבלימוד?

"החיבור היה של חוויה שכלית. כמו ש'אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ', כי לכל אחד יש את המקום שנמשך אליו, כך הרגשתי שפשוט זה מה שהלב שלי היה חפץ. כמו במוזיקה שאי אפשר להסביר מה בדיוק מושך אותך בניגון, כך גם בתורה. היה לי חיבור עם הלימוד הזה – בעיקר בתורה של אדמו"ר הזקן. היה גם מימד של חוויה. התרגשתי מאד מכל המעמד של התוועדות, שיושבים ביחד ואומרים "לחיים" ומנגנים ניגונים. זה פתח אצלי משהו. וכמובן כל ההיכרות עם הרבי. כל פעם הייתי מתפעל מהשיחות ומהמאמרים של הרבי וכל הפעולות של הרבי".

באותה תקופה עבר נאור להתגורר בירושלים, שם הכיר את המוזיקאי החב"די ר' דניאל זמיר, שכבר היה חסיד חב"ד מן המנין. "דניאל מאד חיזק אותי", הוא מספר. "היינו חברים טובים והוא קירב אותי מאד לחב"ד. עד היום יש לי הכרת הטוב כלפיו על החיזוק שהוא נתן לי באותה תקופה".

התוועדות שהאירה את העולם הניגונים

מתי פגשת את עולם הניגונים של חב"ד?  

"הניגונים היה חלק מהשילוב של ההיכרות שלי עם חב"ד, רק שאז עוד לא הבנתי את העומק. זה היה עוד משהו נחמד, לא יותר מזה… הכרתי ניגונים בהתוועדויות, בשילוב על אמירת "לחיים", אבל לא הבנתי שזה אוצר בלום".

מתי חל השינוי?

"הייתה התוועדות למוזיקאים חב"דניקים, בהשתתפות כחמישים מוזיקאים חסידי חב"ד. שם היה לי את הסוויצ' בראש. שם הבנתי את המעלה של ניגוני חב"ד ומעלת הניגון החסידי בכלל ופשוט נעקר ממני כל רצון לנגן דברים אחרים. אמרתי לעצמי שזה מה שאני רוצה לנגן".

בהמשך להתוועדות הזו פנה נאור לבית אבי-חי – מרכז תרבות בירושלים, שמקיים אירועי תרבות יהודיים והופעות – והציע להם מופע של ניגונים חסידיים. "הבנתי שיש שם קרקע פוריה למופעים מהסוג הזה, אבל לא ידעתי לקראת מה אני הולך. לא הייתה לי תוכנית מסודרת והכל לא היה מבוסס", מספר נאור. אבל בבית אבי-חי שמעו על הרעיון ונדלקו מיד. עוד לפני המופע הראשון הם הזמינו סדרה של ארבעה מופעים.

כך נולד הרכב חדש במוזיקה היהודית בשם "הלב והמעיין". ההרכב כלל את נאור עצמו, יחד עם הכלייזמר החסידי-ירושלמי ר' חיליק פרנק, הכנר ר' אורן צור והאקורדיוניסט הוירטואוז ר' אריאל אלאייב. השילוב שנוצר לצורך סדרה אחת של מופעים, הפך להרכב מנצח, שמאז כבר מוכר בתור מותג בפני עצמו.

חבלי הלידה לא היו קלים. כשחיליק פרנק קיבל את שיחת הטלפון מנאור, עם ההצעה לנגן בבית אבי-חי, הוא דחה אותה על הסף. למעשה הוא מעולם לא עמד על במות מסוג זה והיה רגיל יותר לנגן במירון בל"ג בעומר או בחתונות חסידיות. אבל נאור התעקש ובסוף חיליק הסכים לבא למופע. כיום המראה שלו בבית אבי-חי מוכר לקהל הרחב כדבר הטבעי ביותר.

ההפתעה הגדולה הגיעה ימים ספורים לאחר שיצא הפירסום למופע, כשכל הכרטיסים נרכשו בהזמנה מוקדמת. הקהל פשוט התלהב מהרעיון של מופע אותנטי לניגונים החסידיים ולא נשאר כיסא אחד לאייש בקהל. "אנחנו לא מבינים בעצמנו איך זה קרה", אומר נאור. "לא היינו הרכב מוכר, או אמנים מפורסמים. הכירו כל אחד מאיתנו כאמנים פרטיים, אבל לא ברמה כזו".

אז מה מכר במופע הזה?

"הבאנו לעולם משהו שלא היה קיים קודם לכן. משם התחילו מופעים של ניגונים חסידיים שורשיים, אבל קודם לכן זה לא היה קיים. אנחנו גם הבאנו טאצ' משלנו ונגנים מקצועיים, אבל בעיקר שילבנו במופע המון סיפורים ודברי תורה. זה היה בעצם כמו התוועדות גדולה. אנשים סיפרו שהם באו להופעה ויצאו אחרת. הקהל פשוט הרגיש שזה הדבר האמיתי. זו הייתה חגיגה יהודית; אמנים שמנגנים "לא רע" בכלל, עם דברי תורה וסיפורים".

"היו אנשים שסיפרו שברגע שנכנסו להופעה היה קשה להם להתחבר לעולם הרגיל. ממש הרגישו שזה כל-כך טהור, שקשה לצאת לעולם הגדול שמלא שקר. המוזיקה מעלה אנשים למדרגה אחרת וכשניגון מנוגן בצורה אותנטית יש לו כוח".

בפסטיבל המוזיקה באמסטרדם

אחרי המופע הראשון הגיעו עוד מופעים רבים. ואז הגיעה הזמנה לפסטיבל המוזיקה היהודית באמסטרדם. מאחורי הפסטיבל הזה עומדים דווקא גויים גמורים, שמתעניינים במוזיקה יהודית. לפסטיבל נרשמו מאה להקות, שמבצעות מוזיקה יהודית, כשמתוכם התקבלו לפסטיבל עצמו עשרים וארבע להקות בלבד. נאור מספר כי לא היה ברור להם כיצד המוזיקה הזו תתקבל בקרב אנשי הפסטיבל. אבל אחרי המופע הראשון של הלהקה, בשלב של רבע הגמר, השופטים לא התאפקו וקמו על רגליהם למחוא כפיים ללהקה.

הסיפור המעניין יותר אירע בחצי הגמר, שנערך ביום שישי בצהריים ונמשך אל תוך השבת. חברי "הלב והמעיין" היו ההרכב היחיד שהורכב מיהודים שומרי תורה ומצוות, שלא יכלו להשתתף בסיום המופע בשבת. הם הגיעו לתחילת המופע ולקראת שבת עזבו את האולם, כדי לחזור לבית המלון להתארגן לשבת, כשלא ברור להם בכלל אם הם יעלו לגמר או לא. למרות שאת החלטת השופטים מודיעים בדרך כלל בסיום חצי הגמר, שנערך בליל שבת, המנהל של המופע התקשר בעצמו ממש לפני כניסת השבת לבית המלון בו הם שהו כדי לבשר להם שהשופטים הודיעו כי הם התקבלו לחצי הגמר, אפילו שעזבו את המופע באמצעו.

"אנשים פשוט לא שמעו אף פעם את המוזיקה הזו", מסביר נאור. "זו מוזיקה שהייתה סגורה במשך דורות בתוך העולם החסידי ואף אחד לא מכיר את הניגונים האלו. יש בערך ארבעים אלף ניגונים חסידיים, שרובם הגדול אינו מוכר. רק לחסידות חב"ד יש כמעט אלף ניגונים. למודז'יץ למשל יש ארבעת אלפים ניגונים. בחסידות מודז'יץ למשל האדמו"ר השני בחר את היורש להנהגה מבין בניו, לפי מי שידע לדייק ביותר בניגון של תפילת יום-כיפור. כך נבחר שם המנהיג הבא – על-פי הדיוק בעולם הנגינה. אבל כל האוצר העצום הזה היה מסוגר במשך שנים והעולם לא הכיר את הניגונים החסידיים. פתאום אנשים שמעו את המוזיקה הזו והרגישו שיש כאן משהו שונה".

ר' נאור מסביר כי כיום קיימת בעולם תנועה מאד רחבה של מוזיקה יהודית. ישנה אפילו להקת גויים מהולנד שנקראת "דֶגוֹיים", שמנגנת מוזיקה יהודית… אבל התנועה הזו נחשפה בעיקר לכלייזמר היהודי ואיש לא יצא לעולם הרחב עם הניגונים החסידיים האותנטיים.

יש לנו שליחות להפיץ אור

מה מייחד את ניגוני חב"ד בתוך עולם הנגינה החסידי הכללי?

"זו המוזיקה הכי טובה שאני מכיר ואני לא יודע בדיוק למה.. קשה להגדיר במילים מה האופי של ניגוני חב"ד, אבל יש להם אופי אחר. אין לי מילים שאני יכול להגדיר את זה וקשה לי להשוות למה זה דומה. מרגישים שהניגונים האלו מגיעים ממקום מאד טוב".

"לנגן ניגון זה כמו ללמוד תורה. אתה לא ממצה את זה אף פעם. כל פעם אתה מתחדש עם הניגון. כמו בתפילה שבל יום אתה אומר את אותם ברכות ואותם מילים ובכל פעם אתה חי את זה מחדש, כך גם בניגון. בכל פעם אתה מוצא תוכן חדש בניגון, למרות שניגנת אותו שוב ושוב. מבחינתי – אם הקהל היה מוכן – הייתי מנגן ניגון אחד כל ההופעה. בשבילי זה מספיק, רק זה לא "באופן המתקבל" אז אני לא עושה את זה".

איך אתה רואה את השליחות שלך במוזיקה?

"במוזיקה אני לא צריך דבר, כי היא פותחת את הלב של כל יהודי"' עונה ר' נאור. לאחר מחשבה הוא מוסיף "האמת שגם מה שאני ידבר אחרי הניגונים יתקבל, כי הלב כבר פתוח… יש כאן יתרון ברור".

ר' נאור מוסיף בנימה אישית כי "כיום צריכים שיהיה "שוויון בנטל" גם בחב"ד. לכל אחד יש מה לתרום בגישה שלו להפצת המעיינות. לא צריכים לסמוך רק על השלוחים, כי כולם שלוחים. שלא יגיד מישהו 'יש את ההוא שעושה מבצעים', כי כל אחד צריך לעשות מבצעים. הקהל צמא ורוצה להתקרב וצריכים שפשוט כל אחד ינצל את מה שיש לו לתת למען המבצעים של הרבי. אנחנו נמצאים על סף הגאולה ורואים פשוט את כל נבואות הגאולה מתממשות, אבל יש גם הרבה חושך בעולם, הרבה קולות חדשים ועמוקים מתוך בני עמנו נגד היהדות, ואני חושב שהתשתית של חב"ד היא להילחם על-ידי ריבוי אור. כי חושך לא מגרשים עם מקל, אלא עם אור. אנשים צריכים לצאת מעצמם ולהירתם למשימה של הפצת האור, כי יש עכשיו מלחמה".

אתה מרגיש שהעם מוכן לגאולה?

"ברור. מה יותר מזה שאנשים באים וקונים כרטיסים למופע של ניגונים ודיבורי תורה? אנשים משלמים על כרטיסים כדי לשמוע את דבר ה', יש יותר גאולה מזה?".