העולם אינו ג'ונגל ומורה אינו הפקר

מאת הרב נחמיה שמרלינג, בית משיח

לעתים אני משוחח עם חברים המוסרים נפשם באחד מתחומי העיסוק הקשים ביותר של דורנו – שדה החינוך. גם אני זכיתי, וזוכה עדיין, לחלוק את זמני בין מקום שליחותי לבין בתי ספר שאינם ממוסדותינו כמו גם במוסדות ‘שלנו’, ומתוך כל אלה עולה ומצטיירת תמונה עגומה.

ובהקדים: מדי בוקר הורים שולחים את ילדיהם היקרים להם מכל, להתחנך, ללמוד ולהשכיל אצל המורים שבבתי הספר ותלמודי התורה. בעצם שליחת הילדים יש בכך הבעת אימון במערכת החינוכית, החל מהמנהל וכלה באחרון המורים שבמוסד החינוכי.

דא עקא, שיחד עם זאת, הורים לא מעטים מביעים אי–אימון מוחלט במחנכים של הילדים ולא תמיד הדבר נעשה בדרכים נכונות או אפילו כשרות. לא מעט ‘מלמדים’ במוסדותינו מרגישים רדופים על ידי הורי התלמידים, ו..כן, גם בקהילות החסידיות שבהם אנו נמצאים.

נוכח פיקדון שכזה, מצפה המלמד לאימון ותמיכה מצד ההורים, אך תמורת זאת הוא מקבל רדיפה, לעיתים בוז, מה שגורם באופן ישיר לשחיקת כוחות ואנרגיות שאמורות להיות מנותבות למלאכת שמים. במקום שמחנך ישקיע את מרצו וזמנו להכין שיעור מחכים ומפרה, הוא צריך להתמודד עם דיון עקר האם התנהג נכון מול התלמיד או לא, האם הוא היה מאיים או שזה רק נשמע ככה, האם הוא עבר על החוק או לא. יש גם מקרים קיצוניים שבהם המלמד עסוק בלהדוף איומים ומתקפות מצד ההורים, החרדים, כביכול, לשלום בנם.

מלאכת ה’מלמד’ בדורנו זה קשה שבעתיים מבעבר. היום, בעידן הסלולרי, הסמארטפון והמחשב, הרבה יותר קשה להנחיל לילדים את ערכי הלמידה; קל וחומר כשמדובר בלימוד הגמרא הדורש שפה אחרת, צורת חשיבה שונה ושמירת ריכוז גבוה למשך זמן ממושך. ילדים רבים בימינו מתקשים להתמודד עם הדרישות האובייקטיביות של שיעור גמרא, שכן זה הזמן שבו כולם מחזרים אחרי הקל יותר והמהיר יותר (ובדרך כלל השטחי יותר).

דא עקא, הורים רבים מתקשים לקבל אחריות, לחרוק שיניים ולהתקדם צעד צעד אל הפסגה, ובמקום זאת, קל להם יותר להאשים עולם ומלואו בכשלונות של הילד שלהם. “המורה לא מלמד כמו שצריך”, “המורה לא מוצלח”, “המורה לא משקיע זמן” וכן דוגמאות על זו הדרך.

יחסי מורה תלמיד צריכים להיות מושתתים על אימון ואהבה. מאז ומעולם התאפיינה החסידות, וצוינו לשבח חסידים ביחסי הקרבה החמים שביניהם. כל סופר, יהודי ושאינו יהודי, ידע לתאר את דיבוק החברים, את הריקוד המשותף, כשיד חובקת כתף, וכפי שאומר הרבי הריי”צ (ליקוטי דיבורים ח”א) “הדרגה הראשונה בכלי האהבה הוא הושטת היד בנתינת וקבלת שלום … ה’שלום עליכם’ של תורה, ה’שלום עליכם’ של פעם, הוא כלי לאור האהבה”.

הגיע הזמן שנשאל את עצמנו: במה חפצים אנו? באור האהבה החסידית הממלא את חלל התלמוד תורה, או בבית חרושת למצוינות והישגיות? במה נחפוץ, בבן אהוב או במורה מנוכר שלאור האווירה המוקרנת מהורי התלמידים כלפיו, מקיף את עצמו בחומת מיגון ומידור, ומכלה את זמנו בדיווחים שונים ובשיחות חסרות–תכלית עם ההורים שמחפשים להאשים אותו? האם אנחנו מעדיפים תלמידים שמטילים את כשלונותיהם על המורה, או כאלו שמדווחים דיווחים שיריצו את הוריהם לחקירות שתי וערב על התנהגות המורה ובכך יסיטו את תשומת לבם מהישגיו או מכישלונותיו של התלמיד עצמו? האם אנחנו רוצים שבננו יהיה תלמיד הרואה במורהו דמות אהובה ונערצת בבקשו להתרפק עליה ולקבל ממנו, או דמות שיש צורך (בגיבוי ההורים) לבדוק ולבלוש אחריה בשבע עיניים?

אכן, אני יודע שיש גם דמויות במערכת החינוך שנוהגות שלא כדבעי. מעת לעת מתגלים פגועי–נפש שמצליחים להשתחל למערכת החינוך, על אף כל הסינונים ועמדות הביקורת, ולעשות מעשים איומים. נוכח כל זאת, חרדה וזהירות הנם מובנים ומתבקשים, אך עשבים שוטים אלו הם מחט בערימת שחת. כל מורה ומלמד, יש לו לא רק חזקת החפות, אלא חזקת הכבוד שעלינו לרכוש לו, שכן מאז ומקדם ה’מלמדים’ היו דמויות מיוחדות ומורמות.

בימינו, לא רק המוסדות התפתחו, אלא גם החוקים שמסביב; חוקים ותקנות שלא היו בעבר שנכתבו נוכח כל הניסיון המקצועי שהצטבר בשנים האחרונות. אלא שהחוק אינו יכול להבדיל בין איש לרעהו ובין קהילה לחברתה, הוא חייב להיות אחיד וברור. מכאן ועד ל”ציד מכשפות” הדרך לא רחוקה.

בימי הביניים, כל איש או אישה שבלטו במקצת על פני השטח ולא יישרו קו, היו מוכרזים על ידי הממסד כמכשפה או כאויב, ודינם היה לעלות על המוקד. כך נולד המושג “ציד מכשפות”. התופעה בלטה בעיקר בקרב אומות העולם, בעוד שהקהילות היהודיות חיו חיי יצירה מדהימים, אחווה קהילתית שנמנעה מליצור “פתרונות” קיצוניים כאלו.

אכן, יש מקרים שבהם הורים צריכים להיות מודאגים כתוצאה מדיווח חריג של הבן או של חבריו. אבל אין זה נוגע, אף לא כחוט השערה, באותם מקרים שבהם הורים המתקשים להתמודד עם קשיי בנם, והם בוחרים “לחפש את המורה” ולהוציא מכל פרופורציה ביטויים שאמר, או מחוות ידידותיות מקובלות שמתקצנות ונצבעות בצבעי תיאור עזים, כמיטב יכולת הדמיון העשירה המאפיינת ילדים רבים בגיל ההתבגרות.

הורה מודאג ידבר ישירות עם המורה, או יקבע שיחה שקולה ומכבדת עם הגוף האחראי. לעומתו, הורה המחפש ‘קיצורי דרך’, אינו מכבד את המורה, ולעיתים אף מעודד את הקצנתו של הילד. במקום לטפל במה שנראה בעיניו כלא–נכון, הוא בוחר להידבר עם חבריו בבית הכנסת או ברשת החברתית תוך שפיכת דמו של המורה, שהוא לעיתים קרובות גם רֵע, וחבר לספסל בבית הכנסת.

להקרין גילויי חום ואהבה

באגרת הקודש (כב) כותב אדמו”ר הזקן “וכמו אב רחמן חכם וצדיק המכה את בנו. שאין לבן חכם להפנות עורף… לפני אביו הרחמן והצדיק וחסיד”.

אמר על כך הרבי הריי”צ (ספר השיחות תש”ד ע’ 15): “כשלמד אתי הוד כ”ק אאמו”ר הרה”ק פרק זה בתניא,דייק: שבתחילה סדר הלשון הוא “חכם וצדיק המכה את בנו” [ואינו מזכיר חסיד – נ.ש.] ולאחר מכן הוא מזכיר“צדיק וחסיד וכו’”; והוד כ”ק אאמו”ר הרה”ק הסביר: צדיק, עשוי לסטור, וחסיד אינו עשוי לסטור!” עד כאן לשונושל הרבי הריי”צ.

– תדע כל אֵם חסידית וידע כל אב: חסיד איננו מכה. המכה ח”ו, לא ראוי להיקרא בתואר ‘חסיד’. כלל יסוד זהחקוק בנפש כל חסיד וכל מלמד עוד בטרם נכנס לכיתה.

דווקא משום כך, מן הראוי שהמלמד יקרין חום, חיבה ואחווה חסידיים. שום חוק לא ידון מלמד ברותחים אם ילחץ ידו של תלמיד או יניח יד על כתפו וידבר עימו בגובה העיניים באחווה וברעות (החוק יגיב בחומרה נוכח ילד או הורה שמתייחס לאנושיות וחמימות בקיצוניות לא ראויה ומחריג את האירועים לפרופורציות אחרות)/

ובנימה אישית: לא אחת הוזמנתי על ידי בתי הבוגרת להתוועד עמה ועם חברותיה בביתנו. גם בני וחבריו שוהים בביתנו למשך תקופות, בעיקר בבואם לעזור בתקופות ה”מבצעים”. שניהם גם יחד מספרים על הכמיהה של בני גילם לשהות בביתנו ועל קנאתם באווירה הפתוחה, החברית והחמה המתקיימת בינינו. חלקם אף מלינים על תחושת הניכור והמרחק השוררת בביתם החסידי, שאבדו לו אוצרות נפלאים אלו. תגובות אלו מצדם מחזקות בי מאד את הדבקות בדרכי החסידים מימי קדם. אכן, בביתנו קיימים גבולות מאד ברורים ודרישות מאד עקביות בצד פרגון גדול, העצמת חופש הבחירה והכוונתו בנועם ובחום. לא אגזים אם אומר שחלק נכבד מאוירת הבית היא התוועדות אחת גדולה. תגובות הנערים והנערות המגיעים לביתנו ממחישות עד כמה בתים חסידיים אחרים, גורעים, מבלי משים, את לבת האש החסידית מבני ביתם, לבת אש שהילדים כה כמהים ומצפים לה.

פעמים רבות אני מגיע למוסדות חינוכיים, בין אם לפעילות או הרצאה ובין אם ללמד כסדר במסגרת הממ”ד. בכל מקום זוכה דרך חסידית זו לכבוד, הערכה וציונים לשבח. גם כאשר עולות מעת לעת טענות מצד הורים שילדיהם מתקשים להתמודד עם דרישות המשימה, לעולם יהיה הטיפול בטענות ענייני ומכבד.

בבתי ספר רבים עוצר מחנך הכיתה, מתוך החלטה עקרונית, כל שיח שיש בו לשון הרע ברשתות החברתיות. ואם הורה יפליג למחוזות של לשון הרע ואיומים – הוא ימצא מנגד מכתבי הערכה ותמיכה במורה, מוועד הורים, מההנהלה, ואם צריך – גם גינוי לדרך ההתלהמות והעלילה.

כך במוסדות אחרים, אך בבואנו למוסדותינו, בהן שפת אמת אמורה לשכון לעד, מכל עבר אנכי שומע את תסכולם של המלמדים והמורים על השתלחויות חסרות מעצורים ברשת החברתית, על סיפורי הבדים או על חלקים בודדים מתוך פאזל גדול הרצים מפה לאוזן בבית הכנסת או בשיעור השבועי. ומה עם הלכות לשון הרע? מה עם רכילות? הוצאת שם רע? ועוד שלל הלכות ונזקים המתבטלות כליל, והכל במחיר… שמירת חוק הפגיעה בילד, כביכול.

רובן המכריע של “פרשיות” אלו, הן פרי בלבול של ההורים או מניפולציה של ילד שמנסה לחפות על קשייו בהסטת האש ממנו למורה. עובדה היא, שבחלוף כמה שנים, נפגוש את התלמיד בישיבה, ב’קבוצה’, בחתונה או עבודה וכדו’, והוא יחבק את מחנכו בחיבוק אוהב, ובחיוך רחב יודה על כל הטוב. ובהגיע המלמד לאירועים, נמצא שוב ושוב שהוא מחובק (אוי ואבוי!) על ידי אלו שבמהלך שנות לימודיהם בתלמוד תורה היו המנוע הראשי בסיפורי אלימות מורים שהתבססו על משענת קנה רצוץ.

לא מחפשים קיצורי דרך

בכנס מנהלי ישיבות ורמי”ם שהתקיים בשנת תשט”ו, אמר הרבי מה”מ (תורת מנחם חלק י”ד): “מה שטוענים שליובאוויטש היא מאד קפדנית… אילו היו מתחשבים בכך, לא היה מביא כ”ק מו”ח אדמו”ר כלל את ליובאוויטש לאמריקה, כיון שליובאוויטש מעולם לא חיפשה “קולא”; אדרבה, תמיד הוסיפו חומרא והידור. כאשר הגיע כ”ק מו”ח אדמו”ר לאמריקה, לפולין וכיו”ב, היו כאלו שחששו וטענו שאם ילכו בדרך זו, לא יהיה אף אחד… ובמילא צריך ללכת בדרך של פשרות. בסופו של דבר התברר שדווקא דרכו של הרבי, לא להניח פשרות וקולות, דווקא דרך זו הצליחה, לא רק באיכות, אלא גם בכמות – שהיו ריבוי תלמידים… ידמה לכל אחד שעכשיו קוראו הרבי אליו.. ואומר לו: הנני מוסר לך את העיר ואת הילדים שבה, שתעשה מהם חסידים… – ואז יתבטלו כל ההעלמות וההסתרים, ויהיה בהצלחה”.

ידידי ורעי החסידים, הורים יקרים!

בואו ונזכר מי אנחנו ומה מטרתנו. אמירה חדה או העמדה על גבולות – אינה אלימות. לחיצת יד חסידית או טפיחה ידידותית על השכם – אינה התקרבות אסורה. כן צריך לתת אהבה וקירוב לכל תלמיד ולכל ילד.