"הייתי בהלוויית אדמו"ר הריי"צ ובקבלת הנשיאות של הרבי"

מאת מנדי דיקשטיין, בית משיח

"יום שבת קודש פרשת בא י' שבט תש"י, בשעה שמונה בבוקר נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון האלקים, כאשר נשמתו הטהורה של נשיא הדור השישי כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע עלתה השמימה והותירה המוני חסידים שבורים ורצוצים".

שורות כאלה ודומות להן נכתבו ביומנים כואבים על ידי תמימים וחסידים, כאשר באמצעות הכתיבה ניסו להעביר הלאה, למשפחה ולדורות הבאים, את תחושותיהם הקשות באותם הימים.

בהמשך מתארים היומנים את מסע ההלוויה הענק שנערך למחרת בצהרי יום ראשון. לצד הכיתוב מופיעה תמונה בשחור לבן של הארון עם הסירטוק על גביו, נישא על כתפי החסידים.

מעטים הם האנשים החיים ביננו, ערב י' שבט תשע"ט, שנכחו באותו מעמד שהסתתרה השמש, 'ובא השמש', עם הסתלקותו של הרבי הריי"צ ובמסע ההלוויה שיצא מ–770.

בתחילת השבוע, בעיצומו של יום חורפי במיוחד, שמעתי שבבני ברק מתגורר יהודי, חסיד ויז'ניץ שהשתתף בהלווית הרבי הריי"צ ובמעמד המיוחד של קבלת הנשיאות על ידי הרבי שנה לאחר מכן. מובן שביקשתי להיפגש עם האיש, ולשמוע ממנו תיאורים מתוך אותם מאורעות היסטוריים מיוחדים בתולדות דברי ימי חב"ד ליובאוויטש.

כך הגעתי בעיצומה של סופת הגשמים הברוכה, לבית צנוע ברחוב רבינא בבני ברק, שם פגשתי ברב שלמה לונדנר, מזקני חסידי ויז'ניץ מונסי. גם בגילו המופלג (85), לאורך ימים ושנים טובות, מוחו צלול כבדולח. עיניים ערניות לו, שפקחות ונסיון חייהם ניבט מהן. כשהוא פותח ומספר, ניכר כי ניחן גם בזיכרון חד למרות שחלפו 69 שנים מאותו מעמד של ההלוויה.

הרב שלמה לונדנר נולד בשנת תרצ"ד בעיר ברמרהאפן שבגרמניה להורים 'יקים'. לאחר ליל הבדולח האיום, כאשר הבינו הוריו כי כלתה הרעה ליהודי גרמניה וכי אין עתיד טוב – בלשון המעטה – ליהודים תחת השלטון הנאצי, החליטו לעזוב את גרמניה ולהגר לארצות הברית. מבעוד מועד עלו ההורים יחד עם שלושת ילדיהם על האוניה האחרונה שיצאה מגרמניה בשנת תרצ"ט לכיוון ארצות הברית. זמן קצר לאחר מכן, פרצה מלחמת העולם במלא עוזה.

לאחר טלטולי דרך קשים, הגיעו בני המשפחה בשלום לארצות הברית. תחילה התיישבו בפיטסבורג, אולם המצב הרוחני הקשה ששרר שם, לא השביע את רצון ההורים שחרדו לחינוכם הטהור של בניהם, והם החליטו לעקור ולהתיישב במקום בו יש ריכוז גדול של יהודים חרדים. כך הגיעו באמצע שנות ה'ת"ש לשכונת ויליאמסבורג שבברוקלין.

שלמה היה לנער כאשר החל את לימודיו בישיבת 'תורה ודעת' ברשותו של הרב יעקב קמינצקי. אורח חייו ושל משפחתו לא היה חסידי כלל, למרות זאת שררו בינם לבין שכניהם יחסים טובים וקרובים.

יום אחד, כאשר עבר ברחוב בדרכו להתפלל תפילת שחרית, עצר אותו רבם של חסידי ויז'ניץ בשכונה, הרב מרדכי הגר, וביקש ממנו להכנס להתפלל אצלם כדי להשלים מנין. אווירת התפילה בבית הכנסת החסידי מצאה חן בעיניו, וכאשר ביקשו ממנו גם ביום אחר לבוא ולהשלים מנין לתפילת מנחה, הסכים ברצון ואף נשאר לתפילת ערבית. בין מנחה לערבית שמע שיעור תורה מרב בית הכנסת – שיעור שהאיר את חייו באור חדש, אור תורת הבעל שם טוב. מאז דבק בחסידים והחל לנהוג כמנהגיהם.

כפועל יוצא, הוא החל לגדל זקן, דבר שהיה די חריג ואף מוזר באותם ימים בארצות הברית. אביו לא הסכים, בלשון המעטה, לדרך החדשה שבנו סלל לעצמו. למרות זאת, הבליג על גידול הזקן של בנו. האיפוק נמשך עד שהגיע חג הפסח. לפני החג הורה לבנו להסיר את הזקן מעל פניו באומרו כי ההלכה מחייבת להסתפר ולהתגלח בערב חג… הבן סירב והאב הכועס הודיע לו חד משמעית, כי אם הוא נכנס לחג עם הזקן, הרי שכדאי לו למצוא לעצמו מקום אחר בו יערוך את ליל הסדר. הנער הצעיר לא נכנע, ואכן, את ליל הסדר עשה אצל הרב שהכיר וקירבו, ואשר ברבות השנים הפך לאדמו"ר מויזניץ מונסי זצ"ל, שנפטר אך לא מכבר לאחר עשרות שנות הנהגה.

בחורף שנת תש"י הגיע אביו, האדמו"ר ה"אמרי חיים" מויז'ניץ, לביקור בארצות הברית. האדמו"ר שעבר את השואה האיומה במקום מגוריו ברומניה, הגיע לארץ הקודש בשנת תש"ז והחל מיד בשיקום החסידות. בשנת תש"ח החל בבניית שיכון ויז'ניץ בבני ברק, ולצורך כך הגיע מספר פעמים לארצות הברית – במטרה לאסוף כסף למימוש חזונו הגדול. הרב שלמה לונדנר זוכר כי האדמו"ר רצה מאוד להיפגש עם הרבי הריי"צ, אולם בשל המצב הבריאותי של הרבי, ביקור זה לא יצא אל הפועל.

בשבת קודש פרשת בא, י' שבט תש"י, האדמו"ר ה"אמרי חיים" מויז'ניץ שבת בשכונת ויליאמסבורג. כמובן שכל חסידי ויז'ניץ הגיעו להתפלל ולסעוד עם הרבי שהגיע מארץ ישראל. הייתה זו זכות לא–מצויה. כאז כך היום, נזכר ר' שלמה כי באמצע השבת הגיעה הידיעה המעציבה כי הליובאוויטשער רבי נסתלק. האדמו"ר מויז'ניץ שמע את הידיעה והתעצב מאוד. הוא התכנס בחדרו ומחמת הצער ביטל את הסעודה שלישית המשותפת. במוצאי שבת ראו עליו כי הוא ממש מתאבל על הסתלקות הרבי הריי"צ נ"ע.

למחרת ביום ראשון בצהריים, הגיע האדמו"ר מויז'ניץ להלווית הרבי הריי"צ. הרב שלמה לונדנר היה בין החסידים שהתלוו אליו, והוא מתאר כי כל היהדות החרדית והדתית שבניו יורק הגיעה להלוויה. "כל המחלוקות וחילוקי הדעות המדומים והאמיתיים פשוט נמוגו למול דמותו הענקית של הרבי, אשר כולם ידעו כי עמד בנחישות מול השלטון הקומוניסטי, עבר את אימי השואה, ובהגיעו לארצות הברית הקים מחדש את העולם היהודי שחרב". הרב לונדנר זוכר כי כל הישיבות ותלמודי התורה סגרו את שעריהם ביום זה, ורבים מהתלמידים לצד רבניהם, הגיעו להלוויה.

מסע ההלויה שיצא מ–770, עבר דרך הישיבה ברחוב בדפורד המרוחק מהשכונה. הרב שלמה עצמו הלך ביחד עם האדמו"ר מויז'ניץ כברת דרך ארוכה, מ–770 עד רחוב דין הסמוך לישיבה, מהלך של יותר מחצי שעה, כאשר היגון ניכר על פניו.

'התרחשות מיוחדת אצל הליובאוויטשערס'

מוצאי י' שבט תשי"א.

מאות אנשים ממלאים את ה'זאל' הקטן שבבניין 770 לכבוד יום ההילולא הראשון של אדמו"ר הריי"צ, ולכבוד ההכתרה האפשרית של חתנו השני, הרמ"ש, לנשיאה של עדת חסידי חב"ד. נכון לתחילת ההתוועדות, לאיש לא היה ברור האם יסכים לקבל על עצמו את נזר ההנהגה, או לא.

לאחר כמה שיחות ודברי תורה בקשר עם יום ההילולא, נעמד אחד מזקני החסידים, הרה"ח ר' אברהם סענדער נמצוב, והכריז: "דער עולם בעט דעם רבי׳ן זאָגען אַ מאמר חסידות. די רייד איז גוט אָבער דער עולם בעט חסידות, נמצא חן… דער רבי זאָל זאָגן חסידות"! [= הקהל מבקש שהרבי יאמר מאמר חסידות. השיחות הן טובות אבל הקהל מבקש חסידות. נמצא חן… שהרבי יאמר חסידות!].

"בבית המדרש השתררה דממה מוחלטת, אצל כל אחד נעצרה לרגע הנשימה, ובלבבות רועדים המתינו כולם לראות איך יגיב כ"ק אדמו"ר שליט"א על כך", כך מתואר ביומנים שנכתבו בשנים ההן.

"ואכן, בשעה עשר וארבעים דקות פתח כ"ק אדמו"ר שליט"א את המאמר ד"ה "באתי לגני" של כ"ק אדמו"ר נבג"מ משנת תש"י, ואמר (תוך כדי שהוא מעיין בקונטרס) "אין דעם מאמר וואָס דער רבי האָט אַ רויסגעגעבן צו זיין יום הסתלקות – הויבט אָן דער רבי מיט באתי לגני"… (= במאמר שהרבי נתן ליום הסתלקותו מתחיל הרבי ב"באתי לגני"..) ולהפתעת הכל החל לומר בפעם הראשונה, בניגון של מאמר, מאמר דיבור המתחיל "באתי לגני אחותי כלה".

לשניות ספורות נוצרה מהומה מעצמת ההפתעה ומגודל השמחה, החלו דחיפות, אך תיכף נעמד הקהל על רגליו ובבית המדרש השתררה דממה. הכל האזינו להמשך המאמר "זאָגטער אויף דערויף אין מדרש רבה (אויפן אָרט) לגן – אין כתיב כאן, נאָר עס שטייט "לגני, לגנוני" – דאָס הייסט "למקום שהי׳ עיקרו בתחילה", וואָרום "עיקר שכינה" איז דאָך "בתחתונים היתה".

קטע יומן נהדר זה המציין בפירוט ובאופן חי כל כך את קבלת הנשיאות של הדור השביעי האחרון לגלות וראשון לגאולה מרומם את הנפש בכל פעם שקוראים בו.

ובכן, מתברר כי הרב שלמה לונדנר זכה להיות נוכח גם במעמד מרומם והיסטורי זה.

באותה תקופה, שכונת קראון הייטס היתה שכונה יהודית לכל דבר ועניין. אלפי משפחות יהודיות התגוררו בה, ובתוכן משפחות חסידיות רבות שהתגוררו ברחבי השכונה. לשלמה הצעיר היה חבר טוב שהתגורר במרחק בתים אחדים מבניין 770. הלה היה בן למשפחת קופיץ, מחסידי אמשינוב.

בשל הקשר הרעוע בין שלמה לונדנר לבין משפחתו, בשל בחירתו ללכת בדרך החסידות, פעמים רבות הוא היה מגיע לבית משפחת קופיץ ושובת בביתם.

באחת השבתות סיפר לו חברו, כי לרגל יום השנה של האדמו"ר הריי"צ, הוא שמע שהולכת להיות התרחשות מעניינת אצל שכניו הליובאוויטשר'ס וכדאי להיות נוכחים במקום. הם סיכמו ביניהם להיפגש באותו ערב עליו פורסם, כי תתקיים בו התוועדות חסידים.

ואכן, באותו ערב של מוצאי י' שבט תשי"א, הגיע שלמה לונדנר לבניין 770, בלי לדעת שהוא הולך לחוות את אחד הרגעים המכוננים של דורנו – קבלת הנשיאות של נשיא הדור ומנהיגו.

מטבע הדברים הרב שלמה שלא היה בקי בחיים החב"דיים, לא זוכר במדוייק את ההתרחשויות כפי שתוארו ביומנים, אבל הוא זוכר שהיתה התרגשות גדולה באוויר ואווירה של מתח. הקהל שאמנם לא היה גדול במיוחד (כמאתיים איש להערכתו ולזכרונו) היה מתוח ונרגש בצורה יוצאת דופן, מתח שהגיע לשיא בזמן אמירת המאמר והתפוגג בסופו, כאשר עובדת קבלת הנשיאות הפכה לעובדה מוגמרת.

גם בשנים הבאות עשה הרב לונדנר שבתות נוספות בשכונת קראון הייטס, בבית ידידו, עד לנסיעתו ארצה בשנת תשי"ד.

הוא עדיין זוכר, ואף מתאר בצורה מיוחדת, את המראה של הרבי ההולך לבדו מביתו ל–770 ובחזרה, דבר שלא היה מצוי כלל בקרב רבנים בכלל, ואדמו"רים בפרט, שתמיד הלכו מוקפים בפמליית חסידים. "היה בזה משהו מיוחד לראות בדרך, או אפילו מחלון הבית בו התארחתי, את הרבי פוסע בזריזות, ללא פמליה סביבו".

ר' שלמה זוכר גם את התפילות במנין של הרבי כאשר המנין היה מצומצם ביותר, והתוועדויות היו קטנות, בהן התוועד הרבי בצורה 'היימישית' ומיוחדת.

•
הרב שלמה לונדנר הוא יהודי שעבר את הגבורות ואף זוכה לראות בני נינים שיחיו, ועם זאת, הוא מתאר את החוויות שראה וחווה לפני כ–70 שנה כשעיניו בורקות, חיוכו מתרחב והמילים קולחות מפיו בשטף ובחיות.

בהמשך השיחה העלה זכרונות מחברים חב"דיים שהכיר במרוצת החיים, כמו הרב משה גרינברג ע"ה מנהל סניף צעירי חב"ד בבני ברק, שעמו ועם אחיו הרב יוסף גרינברג ע"ה היו לו קשרי ידידות עמוקים. כן הזכיר את הכרותו עם הרב נתן אשכנזי ע"ה, בזכות עבודתם המשותפת בבורסת היהלומים.

בסיום איחלתי לרב שלמה לונדנר אריכות ימים ושנים טובות, מתוך שמחה אושר ונחת ומנוחת הדעת, והעיקר – שיזכה לקבל פני משיח צדקנו בקרוב.