דרך המלך: אנשי חינוך מגיבים ל"מכתב האם"

הרב אפרים ברנשטיין, ר"מ בישיבת חנוך לנער-צפת:

קראתי בעיון את מכתב האם שהופיע במדור החדש, המילים הכתובות בלב שותת וקרוע דיברו בעד עצמן, ויישר כוח עצום על עצם המאמץ הבלתי רגיל לנסות ולהעלות את הדברים עלי כתב, למרות שכמאמר הגמרא את תווי ואותיות הלב אי אפשר להעלות על הכתב, אך הזעקה מהדהדת היטב גם בין המילים הכתובות וממשיכה הלאה.

לעולם אי אפשר להיכנס לנעלי הורים בניסיון גידול הילדים, כל מצב ייחודי ונתון לגורמים רבים מאוד, והראיה היא שבבית אחד יוצאים ילדים שונים בהנהגתם ובאופיים, ולעתים מן הקצה אל הקצה, כך שאינני משוכנע שיש מישהו החושב שבידו המענה הבהיר והמוחלט לנושאים החינוכיים.

שיתף אותי בעבר הרה"ח ר' צבי גרינוואלד שיחי' במסר חינוכי מניסיונו הרב: פעם בכינוס בוגרים ניגש אליו בוגר ואומר לו: "הרב, אתה יודע מדוע אני נראה כך? מכיוון שהייתם קשוחים איתי מדי, לו הייתם מרפים קצת – הייתי נראה טוב יותר". לאחר מכן ניגש אליו בוגר נוסף ואומר: "הרב, אתה יודע מדוע אני נראה כך? מכיוון שהייתם איתי מדי וותרנים, לו הייתם קשוחים יותר – הייתי נראה טוב יותר"…

לעצם הענין, ארשה לעצמי לחדד נקודה שבכל זאת בהשקפה ראשונה היתה נראית לי טעונה הבהרה:

קיים הבדל בין הצורך והרצון לתת לילד – או לבחור הישיבה – את התחושה שרוצים שיהיה לו טוב, שמחכים לבואו הביתה, ובזמן שהוא נמצא בבית לתת לו גשמיות טובה ותחושה חמימה וביתית.

זו אחריותנו, חובתנו ותפקידנו. אך במקביל, עלינו לנקוט במשנה זהירות כשבפינו מילים בסגנון של החלשה ורפיון – כמובן מתוך כוונה טובה בלבד, מילים בסגנון ששייך לתחום הנהלת הישיבה, כיצד צריכים להיות סדרי הישיבה. לעניות דעתי, ברגע ששלחנו את הבחור למקום מסוים, עלינו כהורים לעשות הכל (אלא אם כן מדובר במקרה קיצוני ואין זה הנושא) לתת את התחושה שזה המקום עבורו והוא יצליח בו. וכנ"ל אין זה בסתירה לעשות הכל כהורים לרפד את הקשיים אם ישנם, על ידי מומחיותנו כהורים.

מניסיון בעבודתי עם נערים, כשההורים עושים את המיטב בתחום שלהם, אזי גם אם נתקלים במצבים בהם הבחור ח"ו וח"ו מוציא את עצמו מהכלל – לעת עתה – הרי הבית הבריא שחווה, תמיד יזמין אותו לחזור חזרה במוקדם או במוקדם יותר.

כנ"ל, התייחסתי לנקודה אחת בלבד. הערכתי רבה על הכנות והאומץ לשתף את הקוראים. המכתב כשלעצמו עמוס וטעון ברגשות שרק הורים שעברו זאת יכולים להבין מעט מזעיר מהכתוב, ובתקווה שמי שלא הבין – ימשיך בעזרת ה' לא להבין ובוודאי לא להרגיש…

—-

הרב יוסף יצחק כץ, ר"מ ומשגיח בישיבת תומכי תמימים – בני ברק:

קראתי בעיון ובכובד ראש את המכתב הכאוב והמרגש שתיארה האם, וברצוני להתייחס לתוכנו של המכתב וההרהורים שעלינו להסיק ממכתב זה.
הישיבה ואנשי הצוות הם שלוחים ושותפי ההורים לגידולו של הבן, בכל זמן שהותו בישיבה. האחריות החינוכית של הר"מ והמשפיע היא 'להניח' את התמים בענינים שהופקדו עליהם. לא רק להקנות ידיעות בגמרא ובמפרשים, אלא מעל לכל לתת את מתיקות הלימוד והווי החסידי.

כאשר איש הצוות, שהוא בבחינת שליח האמון על חינוך התמים שהופקד אצלו, מזהה שישנה מצוקה אצל בחור, הרי ברור כשמש שהדבר צריך להדליק אצלו 'נורות אזהרה'. ואמנם, כיום ישנם צוותים בישיבות שערים לכל בעיה, משתדלים לזהות קשיים ולתת פתרון נאות. זהו חלק בלתי נפרד מעבודת החינוך והצוות בפירוש 'כן עובדים אצלך (ההורים)'! הרי אתם בעיסקא משותפת.

עם זאת, להורים יש חלק מכריע בחינוך הבן. בתמיכתו העסק יעבוד, הבחור יתמודד ויצליח ואף יגלה כוחות נעלמים למען הצלחתו. אדמו"ר הזקן כותב הלכה מאוד מענינת בשו"ע הלכות תלמוד תורה, שאם המלמד הוא רווק או נשוי שאין אשתו עמו בעיר, אסור לו ללמד את התלמידים, מפני חשש יחוד והרהורי עבירה. וכאן 'הבן שואל': מה הלכה זו שייכת להלכות תלמוד תורה? הרי זה שייך להלכות 'מלמדים', הלכות 'יחוד', אבל לא להלכות תלמוד תורה.

אלא מסר גדול יש כאן: אין הלכה הפוכה, שבגלל שיש בעיה של ייחוד, העצה היא שאביו יביאו לישיבה ולבית הספר, ואז יוכל גם רווק (שהוא בבחינת 'מטאטא חדש') המלמד בחיות ועבודתו משובחת, ללמד ללא כל בעיות הלכתיות. אדמו"ר הזקן פוסק: לא! על האמא שמביאה את ילדיה לתלמוד תורה לא מוותרים, ואם צריך לוותר על משהו בגלל בעיות הלכתיות – מוותרים על המלמד המשובח הרווק. וכל כך למה?

לפי שכאשר האמא שמביאה את ילדיה לישיבה, היא מכניסה בהם חיות ואהבת התורה תוך כדי שיחה שמנהלת איתם בדרך לחיידר או לישיבה. היא מתעניינת בלימודם, מבטיחה להם פרס על לימוד מוצלח, מספרת כמה לימודם יקר בשמים ועושה נחת להקב"ה, לרבי ולאבא, ומחבבת עליהם את הלימוד. האם היא היסוד להצלחת הלימוד ועבודת ה'.

אך כשבחור מגיע לשבת חופשה לביתו, והאם מקבלת אותו בחשש ובדאגה, "זה לא יותר מדי"? והאם המודאגת במקום לעודדו ש"טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו", מפיחה בו חששות ופחדים, הילד מפנים את החששות ושואל את עצמו: "מה העבודה הזאת לכם"? אם המדריכים לא 'סגורים על עצמם', אזי באמת 'מה העדות החוקים והמשפטים אשר ציוה ה' אתכם'?

אם 'חוטרא' של ההורים הוא חזק דיו, הרי הדברים פשוטים: 'חנוך לנער על פי דרכו' – אין הכונה שכל אחד בוחר דרך. ישנה דרך סלולה ואם הולכים בה בבטחון, אין שום סיבה שבעולם להיכשל. נכון 'עמלינו אלו הבנים' אינו צריך לראיות. תמימים הם אילנות שמוציאים פרי בעמל רב. אבל 'כשסגורים' על הכביש ונוהגים בכללי הזהירות, אין סיבה לתאונות. הרבי סלל דרך, שתמים כל ענינו הוא ללמוד ולהיות מונח בנגלה ובחסידות בעבודת התפילה וכל המשא על ה'חמור' הזה הוא בגלל הנחת עצמותו שקיים בכל תמים.

אם קיימות בעיות צריך לעזוב הכל. אבל הכל, ולהיפגש עם צוות הישיבה כדי לראות היכן ניתן לעזור לו יותר, להאמין בו, ובעיקר לתת לו הרבה חום ואהבה, מבלי לקמץ, תוך מתן אמון ללא סייג במערכת של הישיבה שחושבת ומשקיעה את נפשה ומאודה לתת את המיטב לכל תמים באשר הוא. וכמובן, עיקר העיקרים להתפלל, לבקש רחמים וסייעתא דשמיא.

אין ההורים רשאים להתערב בדרישות הישיבה. החוכמה הגדולה היא לדעת איך להעמיס באהבה ובכיף את המשא על התמים. לפעמים אכן נדרש לעזור לתלמיד במנוחה גם בסדרי הלימוד, ואפשר לצאת איתו לטיול, סתם כך כדי שהבחור ירגיש שיש לו הורים אוהבים, אבל כמובן במינון הנכון שאנשי המקצוע – צוות הישיבה – מאשרים זאת.

אני מברך את התמימים ואת ההורים, שנזכה לגדל אילנות מלבלבים, ושנראה את כל התמימים, מבלי יוצא מן הכלל, בצבא הרבי, עומדים הכן לקבלת פני משיח צדקנו, תיכף ומיד ממש.