חוסט - כרטיס ביקור

העיירה חוסט נמצאת בהרי הקרפטים, בגבול פולין, רומניה והונגריה, על שפת הנהר טיסה.

בחוסט חיו בין השנים ת"ש-תש"ד כ-‏6000 יהודים מתוך אוכלוסייה של 000, 2 2תושבים. נזכיר גם את חצר חסידות חוסט שמרכזה שכן אז בעיירה זו.

משעלה הכורת על יהדות אירופה - לקתה גם קהילת חוסט, תחת שלטונם העריץ של הפרו-נאצים ההונגרים. זמן מה לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה, החלו רדיפות, גירושים ושלילת אזרחות. ההונגרים ששלטו בחוסט ערב בואם של הגרמנים, דיכאו את יהודי העיר ורדפום עד חרמה. תחת השלטון ההונגרי, נפלו על ראשי היהודים הגזירות, תחילה אפליה, לאחר מכן גזל רכוש ועד למשלוחים למחנות ריכוז והשמדת תושביה היהודים.







רק כשגלגלי המטוס נשקו על מסלול האספלט של שדה התעופה באוקראינה, התחדדה בקרב כולנו - קבוצה של כמאה תמימים - העובדה שכעת תם שלב מפרך ראשון בשליחות הרבי - הכנת כל ענייני הפסח, ומתחיל שלב שני, הנסיעה למקומות השונים ועריכת לילי הסדר שם.

שדה התעופה ישן ואפרורי. דומה שכדי להשלים את התמונה, פקידי המכס אף הם חמורי סבר ולא אדיבים.

ביציאה מהטרמינל פצחנו כולנו, חברי הקבוצה, בריקוד חסידי מרנין "שלוחי אדוננו..." כמה יהודים מקומיים שהתלהבו למראה עיניהם, הביטו בנו משתאים, אבל מהר מאד הם נסחפו-נסחבו לתוך המעגל.

ברוכים הבאים לאוקראינה. מבצע פסח תשס"ד באוקראינה יוצא לדרך.

היעד שלנו הוא העיר ז'יטומיר, עיר מרכזית במערב-אוקראינה, ממנה נצא כולנו לערים, העיירות והכפרים השונים. אנו מגיעים לשם בחצי הלילה, ומתיישבים לסעוד את לבנו בהתוועדות חסידית עם השליח הרב שלמה וילהלם, שמקבל אותנו בסבר פנים יפות ולבביות, כדרכו בקודש...

כמעט ללא מנוחה, אנחנו יוצאים לסבב בקברי אבות ומאורות החסידות, כמו צ'ופר לאלו שעזבו את ארצם ומולדתם בחג החירות, והטריחו עצמם בשליחות הרבי.

לאורך כל מסלול הנסיעה אי אפשר שלא להתפעל מהפרימיטיביות השוררת במקומות אלו, בדיוק כפי שמסופר בספרים. כפרים ציוריים, ערמות תבואה, סוסים, עגלות עץ, כפריים עובדי אדמה, ותרנגולות מקרקרות.

כשהגענו בשעת בוקר מוקדמת לעיירה אניפולי, הכפריים כבר התעוררו וקיבלו את פנינו בדליי מים ששאבו מהנהר לנטילת ידיים.

לאחר תפילה בהשתפכות הנפש בציון הקדוש אנו ממשיכים לדרכנו ומגיעים למז'יבוז', אל ציונו של מייסד החסידות הכללית הבעל שם טוב הקדוש. אנו טובלים במקווה החם ומתפללים תפילת שחרית. לאחר השתפכות הנפש על הציון הקדוש אנו ממשיכים לכיוון ברדיטשוב, שם נעביר את השבת בבית הארחה של הרב בלייר.

קשה לתאר את אותה שבת שעברה עלינו בהתעלות ובהתרוממות הנפש. שבת קודש, שבת בברדיטשוב...

ביום ראשון אנו פונים בחזרה לז'יטומיר כשבדרכנו אנו עוצרים בציונו של הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב הנמצא מחוץ לעיר.

לז'יטומיר אנו מגיעים בצהרי יום ראשון. לאחר המתנה של כמה שעות, נותן לנו הרב וילהלם תדרוך אחרון ומחלק את התמימים לקבוצות בקרב הערים השונות. אני, כותב היומן יחד עם הת' אברהם דניאל דגן, נתבקשנו להצפין אל העיירה חוסט שבהרי הקרפטים; זו נמצאת במרחק של כ-‏25 שעות נסיעה. דרך ארוכה ומייגעת לפנינו.

בשעת ערב אנו נוסעים בדרך העוברת כפרים ויערות עבותים אל תחנת הרכבת. בתחנה אנו פוגשים עוד זוג תמימים שעתידים לעשות את הסדר במרחק שעות אחדות מאתנו, בעיירה מונקאטש.

במהלך הנסיעה ברכבת ננעצים בנו עיניים רבות של איכרים גויים; אלה משפשפים עיניהם בתדהמה. אחד מהם, זקן מופלג, סיפר לנו בערגה את זיכרונותיו טרם מלחמת העולם השנייה מהקהילה היהודית הגדולה שהייתה באזור מגוריו באוקראינה.



לאחר יותר מעשרים שעות נסיעה אנו מגיעים למונקטש. ראש הקהל כבר ממתין לנו, אדם חביב מאוד שלא חוסך מאתנו תיאורים על הקהילה העניפה והגדולה שהייתה בעיר ערב מלחמת העולם השניה. בדרכנו ברחובות העיר, הוא מצביע בידיו על בתים רבים שהיו שייכים בעבר ליהודים וכיום שוכנים בהם ערלים. הוא מסיים את דבריו בצער רב: "מה שעשו פה, זה 'רצחת וגם ירשת'..."

בערב אנו נפרדים מזוג התמימים שנשארים במונקאטש וממשיכים נוסעים ליעדנו - חוסט.

אנחנו מגיעים בשעת לילה לא מוקדמת. העיר נתונה בעלטה כבדה. גם פה מקבל את פנינו ראש הקהל, יהודי מבוגר העונה לשם שמעון. הוא מזמין אותנו באדיבות להיכנס לבית ששכר עבורנו; נראה היה שהמתין לבואנו זמן רב.

אנו פורקים את כל חבילות המצות, היין והכלים. בד בבד אנו מקבלים ממנו פרטים על הקהילה: תשעים וחמש אחוז מקרב הצעירים הם מתבוללים; אין לאיש ידיעות, גם לא מינימליות, ביהדות. בעיר מתנהלות תפילות רק בחגי ישראל ומועדיו, והמצב עוד מוסיף להתדרדר מתקופה לתקופה.

אנו נפרדים ממנו ופונים לשכב לישון את שארית הלילה. טלטלות הדרך הארוכה, נותנות בנו את אותותיהן ומיד אנו שוקעים בשינה ערבה.

למחרת בבוקר אנו מגיעים לבית הכנסת שמהווה שריד אחרון לקהילה. בבית הכנסת אנו מתפללים תפילת שחרית, ולבנו נחמץ בקרבנו: כעת אנחנו רואים מול העיניים את המצב הרוחני הקשה בו נמצאת הקהילה. אמנם למדנו להבין שחלקם, במיוחד המבוגרים, נאחזים בקרנות המזבח ומשתדלים לשמר ככל האפשר את חיי הדת, אך בהיעדר אישיות שתדריך ותלמד אותם, הם מתקשים לרוות את צמאונם, מה גם שידיעותיהם קלושות; וכך דור ההמשך מאבד את זהותו.

ראש הקהל מניח 'לכבודנו' את תפיליו המאובקות. מובן שהצענו לו מיד להניח את התפילין שהיו באמתחתנו...

בין כה וכה, כמה מיהודי העיר ששמעו על דבר בואנו, התקבצו והגיעו לבית הכנסת וקידמו אותנו ב'שלום עליכם' לבבי. שמחנו לזכותם בהנחת תפילין, כשאנו נדהמים לשמוע שכמה מהם מניחים תפילין זו הפעם הראשונה בחייהם.

לאחר התפילה הפגיש אותנו ראש הקהל עם אישה בשנות החמישים לחייה, בין הבודדות שדוברת את שפת האידיש, בעזרתה ערכנו את הקניות בשוק המקומי. המצאותה עמנו סייעה לכך שהרוכלים לא הפקיעו מחירים ל'זרים' שהגיעו.

בעיצומן של הקניות נכונה לנו הפתעה; לפתע שמענו קול בעברית קורא לנו לשלום. הסתובבנו לאחורינו ופגשנו באישה מבוגרת. כשהחזרנו לה שלום, החלו דמעות לזלוג מעיניה בליווי פרצי בכי. כשנרגעה מעט, סיפרה לנו כי היא מתגוררת בקרית-גת וזה חדשים אחדים מאז שהיא חזרה לעיר כדי לסעוד את אימה הנמצאת על ערש דווי. "אתם כמו מלאכים משמים שהגעתם לפה", אמרה נרגשות. עודדנו את רוחה והרעפנו עליה מילים של ביטחון ואמונה. כשהבנו שלא נספיק לבקר את האם, הבאנו לבת מצות ויין, והבטחנו שנזכיר את שם אימה בקריאת התורה.

בסיום הקניות, הגענו לרחבת בית הכנסת שם כבר המתינו לנו עשרות יהודים. הם חיכו בקוצר רוח למפגש ברבנים הצעירים שהגיעו מישראל.

מאוחר יותר, כשעברנו ברחוב, נעצר לידנו רכב 'לאדה' מקרטע, אחד הבודדים שנראו ברחוב שהיה מלא ברובו סוסים ועגלות. הלה פנה אלינו בעברית צחה, וסיפר לנו כי אביו יהודי אך אמו נוכריה, והעברית השגורה בפיו היא מהתקופה בה התגורר בארץ ישראל. בהמשך גילה את אוזננו שזה כמה שעות שהוא מחפש אחרינו; מסתבר שדבר בואנו הפך לשיחת היום בין בני העיר, יהודים (ולהבדיל) גויים כאחד...

הלילה, ליל ערב חג הפסח, אנו עורכים בדיקת חמץ בדירה "שלנו".



ערב חג פסח. אנחנו ממהרים אל בית הכנסת שם כבר מחכים לנו כמה מיהודי העיר ובראשם ראש הקהל. אנחנו עורכים שריפת חמץ תוך כדי הסבר על מהות המנהג, וממהרים שוב לדירתנו, שם החלו כמה נשים מבוגרות להכין את האוכל לשני ימי החג. אנחנו עומדים ומשגיחים שהכל ייעשה כדת וכדין, על פי כל כללי הכשרות והחומרות.

תוך כדי עבודה, סיפרו הנשים על חיי הקהילה המפוארת בעבר שאיננה עוד. לפי הסיפורים, חן מיוחד היה נסוך ברובע היהודי; חיים יהודיים שוקקים בבתי הכנסת. שפת האידיש הייתה שגורה בפי כמעט כל תושבי העיר, אולם היא נחרבה בימי השואה על ידי הנאצים הארורים ימ"ש. הרבה דמעות נשפכו במהלך התיאורים הצבעוניים שתיארו הקשישות. מפליא היה להיכווח כי למרות 60 השנים שחלפו מאז, יהודים אלה שחיים בין המוני גויים, לא שכחו את שורשיהם.

לקראת הערב שמש, כשהגענו לבית הכנסת, ראינו אותו מלא מפה לפה. ביקשנו מהנשים היהודיות להדליק נרות שבת בטרם תשקע השמש. שמחנו גם לפגוש ביהודי דובר עברית רהוטה שהיגר לארץ ישראל ולאחר-מכן עקר לגרמניה; כעת חזר לביקור מולדת.

תפילת החג הייתה חגיגית במיוחד ועל פניהם של המתפללים הייתה נסוכה נהרה מיוחדת. לאחר התפילה, בעזרתו של ידידנו דובר העברית, הסברתי ליהודים על אודות חשיבות החג, הלכותיו ומנהגיו. סיפרתי גם על הרבי שבשליחותו הגענו לעיר. כשהזכרנו את הרבי, כולם הצביעו על הקיר, שם הבחנתי לפתע בתמונה גדולה של הרבי; התפלאתי כיצד לא הבחנתי בה קודם לכן.

לאחר תפילת ערבית סודר אולם בית הכנסת בקפידה, ונשי המקום ערכו את השולחנות לקראת ליל הסדר. התרגשות רבה שררה במקום. כמה מהמבוגרים העלו זיכרונות מימי ילדותם. בסיום ה'סדר' יצאנו בריקוד חסידי סוער שנמשך דקות ארוכות. אף עין לא יבשה באותם רגעים מרגשים.

בסיום אמר לי המתרגם, כי אחרי 'סדר' כזה, הוא מוכרח לקבל על עצמו החלטה טובה; בו במקום התייעץ עם אשתו והוא החליט לשמור על כשרות. הוא הבהיר לנו שהחלטה זו תאלץ אותו לנסוע שעתיים ממקום מגוריו בגרמניה למרכול כשר, אך הוא נחוש ובשל לקיים זאת.



כשהגענו למחרת בבוקר, מצאנו רק חמישה מתפללים. בקשנו מראש הקהל להשיג עוד יהודים ומיד הבחנו כי הוא ניגש למכשיר הטלפון כדי להתקשר לבתי היהודים. עצרנו בעדו מלבצע זאת והעדפנו להמתין.

לפליאתנו, בהגיע השעה היעודה, פתח אחד המתפללים את ארון הקודש וביקש ממני לגשת לעמוד. כשהסברתי לו שעדיין אין מניין, הסביר בתמימות שכך הם נוהגים שנים רבות, שכאשר יש שבעה מתפללים, אזי ארון קודש ועוד שני ספרי תורה הנמצאים בו, מהוים עשרה למניין... אוי, מה רבי לוי יצחק מברדיטשוב היה עושה מתמימות זו...

בין כה וכה יצא אחד המתפללים לשוק ומצא שם שלושה יהודים.

בסדר השני, שוב חזר על עצמו אותו מעמד מרגש.

בסעודת היום השני האווירה הייתה מאוד פתוחה ונינוחה, ודיברנו על מעלתה של הנשמה היהודית. אחת הנשים סיפרה כי יש לה בת יחידה והיא פוחדת שהיא תינשא לגוי. הפנינו אותה לשליח בז'יטומיר וביקשנו שתעמוד עמו בקשר בתקווה שהוא יוכל לסייע לה.



ערב צאתנו ערך לנו ראש הקהל סיור בבית הכנסת הגדול (בו לא מתפללים כיום) וענינו דמעו. היה זה בית כנסת מפואר מאוד. עדיין היו בו ספרי-קודש עתיקים רבים, ותמונות של רבני ויקירי הקהילה שניספו. זכר לקהילה מפוארת שהייתה שם בימים עברו.

בשעת הלילה נפרדו מאתנו כמה מבני הקהילה בחיבוקים ונשיקות. כמה מהם ניסו לשדלנו להישאר עוד זמן מה, אך הבינו שהדבר לא אפשרי.

ביום ראשון בבוקר חזרנו לז'יטומיר דרך מונקאטש. אלינו לנסיעה הצטרפו שני התמימים שנשלחו לעיר אוז'גורוד בה משמש הרב מנחם מענדל טייכמן בשליחות המלך, ויחדיו יצאנו שוב לדרך הארוכה.

בהגיענו לז'יטומיר ישבנו להתוועדות בביתו של הרב וילהלם במהלכו נתנו התמימים דו"ח מהערים השונות וסיפרו חוויות שונות שעברו עליהם.

היטיב לתאר את התחושה אחד התמימים, שאמר כי באנו לחזק ולו במעט את ההרס שעשו הנאצים והקומוניסטים ימ"ש, אך יותר ממה שחיזקנו, יהודי אוקראינה חיזקו אותנו עשרות מונים...