"רְאֵה לִפְנֵי מִי אַתָּה נִכְנָס – לִמְקום אֵשׁ לַהֶבֶת שַׁלְהֶבֶת"

"וְאומְרִים לו: רְאֵה לִפְנֵי מִי אַתָּה נִכְנָס – לִמְקום אֵשׁ לַהֶבֶת שַׁלְהֶבֶת" (מוסף ליום כיפור)

1.זר לא יבין. אם יש משהו טוב שיצא מכך שבשנה שעברה, אחרי תריסר שנים ב-770, נאלצתי להעביר את שמחת תורה כאן בארץ – זו ההחלטה התקיפה, כמעט שבועה, המתפרצת מעומק שיברון הלב המפורק לרסיסים, בקביעה נחרצת וסופית: עולם לא עוד!

על הטעות הטרגית הזו לא אחזור שוב. שמחת תורה זה רק ב-770. ממילא באף מקום אחר אין באמת "שמחת תורה" ראויה לשמה. אמנם יש תפילות וסעודות חג, יש עליות וקריאה בתורה ויש גם איזה מעגל ריקוד מאולץ הקרוי בשם זהה ל'הקפות', אבל "שמחת תורה" של ממש – לא הייתה לי בשנה שעברה…

השנה התכוננתי מראש ומבעוד מועד עמלתי על השגת כל האישורים הנדרשים למעברי הגבולות, ממפתן הבית ועד שער היציאה של נתב"ג. כמו לכל דבר טוב – אף אישור לא בא בקלות, אך לבסוף המאמץ השתלם ובערב חג הסוכות כבר נח הכרטיס המיוחל בתיבת הדואר האלקטרוני ו"זמן שמחתנו" הגיע יחד איתו.

חול המועד. השעה 3 בלילה, 22 שעות טרם ההמראה אני פותח אגרות קודש ומוצא את אגרת ז'תתקנ עם ברכה מרגשת ומדהימה: "ויהי רצון מהשי"ת אשר יקבל את כל הרשיונות והניירות הנחוצים לנסיעתו, והנסיעה תהי' בעתה ובזמנה בשעה טובה ומוצלחת ובקל".

יוצאים לדרך, בסוכה שבחצר נתב"ג ובין התורים המשתרכים תחת השלט "המראות" פוגשים עוד ועוד חסידים, ביניהם גם שניים מחבריי, אחיי היקרים ל'קבוצה ע"ב' – אלו ואלו עושים את דרכם בטיסות שונות – לעבר היעד האחד והיחיד.

2. עומדות היו רגלינו בשערייך קראון-הייטס. מחלון המונית כבר נשקפים הרחובות המוכרים, אך שעת העומס של פקקי התנועה מעכבת אותנו מלהגיע אל המלך. עוד צומת, עוד רמזור וכבר פקעה סבלנותו של אחד הנוסעים "נו נהג, תעצור לנו כאן ונמשיך ברגל" וכולנו יורדים, רצים וגוררים את המזוודות, זינוק מהיר למקווה ו…
"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". אין כמו מילות ברכה זו, לבטא את עוצמת השמחה וההתרגשות וגודל השבח וההודיה לקב"ה שזיכנו להגיע למחוז חפצנו ותשוקתנו – מקום המקדש והשראת השכינה, הבית אשר איווה לו הרבי מלך המשיח שליט"א לשכון בו, "ששם יושב וממתין ומצפה לגאול את בני ישראל" – בית משיח 770.

ובבת אחת, כל הצרות, הנחות העולם והבליו, טרדות הפרנסה ועובדין דחול – נדחקים ונשכחים, מתמוגגים ומתאדים. ההגבלות הגשמיות חדלות מלתפוס מקום ורק רבי, קדושה, שמחה ואלוקות – ממלאים כעת את ההוויה והתודעה.

לא רק שלא טועמים טעם שינה, הטעם הזה אפילו לא מגרה את החושים, ולמי יש זמן לזה בכלל? "רְאֵה לִפְנֵי מִי אַתָּה נִכְנָס, לִמְקום אֵשׁ לַהֶבֶת שַׁלְהֶבֶת" לישון אפשר בארץ, לא בשביל זה הגענו לכאן.

בעודי מתיישב להירגע ולפוש קימעה על ספסלי 770 – הופתעתי לפגוש בחבר יקר ואהוב, שבהסתכלותי המעוותת עד לאותו רגע נחשב בעיני כיותר מידי 'בעלבוס' כדי להגיע (לבדו!) לרבי לשמחת תורה – והנה הוא כאן עוד לפניי… ולמראה מבטי המופתע הוא מגיב בטבעיות ובפשטות: וכי יכולתי אחרת? איך אפשר בלי להגיע לרבי? חייא מניין?

3.ליל שמחת תורה. חוזר מ'תהלוכה' שבור ורצוץ, עם זוג רגליים במצב בינוני עד קשה מאד. אמנם תכננתי תהלוכה נוחה וקצרה יחסית, אך ב"ה הרבי סידר לי 'תיקון' רציני עם טעות בדרך שהאריכה לנו את התהלוכה בשעתיים וחצי נוספות. ה'הקפות' כבר החלו אך כוחותיי כבר לא עמדו לי וקרסתי על ספסל צדדי. ואז, בעיצומם של רגעי ההתאוששות, הגיע לאוזני דו-שיח קסום בפשטותו בין שני 'תמימים' משיעור א' ישיבה קטנה:

מוישי: "הלכתי בתהלוכה של שעתיים כל צד, היה קצת קשה אבל הרבי שליט"א נותן כוחות, הרגשתי את זה ממש"

לוי: "באמצע הדרך הרגליים שלי מאד כאבו והרגשתי שאני כבר לא מסוגל ללכת יותר, ואז נזכרתי בשיחה שלמדנו שהרבי מסביר שיהודי הוא למעלה ממדידות והגבלות ומיד התחלתי לרוץ ולרקוד כי ההגבלות הגשמיות לא תופסות מקום…"

הדו-שיח התמים והטהור הזה, שאין "פשיטות העצמות" עזה ועוצמתית ממנו – הקפיץ לא רק את ליבי, אלא גם את רגליי המותשות. לא הייתי מסוגל לשבת עוד רגע קט, זינקתי מיד היישר למערבולת השמחה ומכבסת הריקודים של ההקפות.

4.מילות תפילת המוסף לחג, מרגישות כאילו נכתבו במיוחד למצבנו אנו, כאן בתשרי תשע"ח עם הרבי שליט"א כאשר ההעלם והסתר עדיין מדכא ושובר את הלב, וקהל החסידים זועקים ומתחננים: "גַּלֵּה כְּבוד מַלְכוּתְךָ עָלֵינוּ מְהֵרָה וְהופַע וְהִנָּשֵׂא עָלֵינוּ לְעֵינֵי כָל חָי". רבי, אנא, הגלה נא!

אך לצד הבקשה והתפילה, זוכרים החסידים היטב כי עלינו הוטל התפקיד, וכפי שקראנו בתורה בשבת בראשית שחוברה לה יחדיו לשמחת תורה: ".. פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ!" להביא לרבי מלך המשיח שליט"א עוד ועוד יהודים ולכבוש את העולם כולו במלכותו.

וכפי שנעמוד בשבת בראשית ובפרט בהוראתה הנ"ל – כך תיראה השנה כולה. חסידים, זה הזמן להחליט. לארוז את החבילות שקיבלנו מהרבי שליט"א ב-770 – את מצבורי האמונה והחיות, שירת ה'יחי אדוננו' והציפייה הדרוכה להתגלות – ולפזר אותם על כל העולם, עם חיל האוויר של הפרסום ה'מקיף' בכל אמצעי המדיה האפשריים ובעיקר עם חיל הרגלים שכובש שטח אחר שטח בהסברה 'פנימית' כהכנה לקבלת פני מלכנו משיחנו שליט"א.