נוער הגבעות (שלנו) • אחרון חביב

שניאור חביב, בית משיח

א.

לא היה ספק בכך שככל שיעבור הזמן והמחבל מתל אביב לא ייתפס, יתחילו תאוריות הקונספירציה לפרוח ברשת כמו חשופיות בגינה לאחר הגשם. בכלל, אין כמו תעלומות לאומיות ושתיקות מסתוריות של המשטרה, כדי להצית את דמיונם של חובבי הז'אנר.

אחת התאוריות הללו הגיעה אלי מחבר שטען בלהט שמקור אמין שהגיע אליו, מ'חבר שיודע' המחבל בכלל עבר אימוני ירי כסייען של השב"כ והוא ביקש לבוא בחשבון עם מפעיליו שנוהגים להיפגש על כוס קפה בסמטה המפורסמת.

אני לא יודע, אבל אם כבר קונספירציות ושב"כ, הייתי אומר שהשב"כ יזם את הפיגוע בתל אביב ואת המצוד שלא נגמר, כדי להסיר את הפוקוס מפרשת העינויים המזוויעה של ילדי הגבעות. הסיפור הזה באמת מזעזע. והוא יכול ללמד אותנו הרבה על השירותים החשאיים, על מונחים וטרמינולוגיה, על התקשורת, על עצמינו כצרכני חדשות, ועלינו כקהילת חב"ד.

לדעתי, לפרשת העינויים היו מספר מטרות של שירות הביטחון הכללי בשבתה כזרוע הארוכה של הממשלה. המטרה האחת הייתה פיצוח פרשיית דומא, והאחרת, לאו דווקא בסדר הזה, הייתה זריעת פחד בקרב נוער הגבעות וכל הנערים שלוטשים את עיניהם לשם.

ב.

בכלל, נוער הגבעות הוא תופעה מרתקת. זהו נוער מורד שראה את האידיאלים הנעלים שעליהם גדלו הם והוריהם מתפרקים כמגדל קלפים. לעומת הוריהם וחלק מן הרבנים בזרם הממלכתי של הציונות הדתית שהמשיכה להתפתל ולהסביר ולנסות לאחות את הקרעים ולגבס את השבר, הנוער הזה איבד את האמון במערכת השלטונית בארץ ישראל שפעם ראו בה את יסוד כיסא ה' בעולם.

נערים בגיל הזה מחפשים משמעות, מחפשים לגבש לעצמם זהות, דרך, עצמאות. לפעמים זה כרוך בבעיטה מתריסה במסגרת ולעיתים גם בערכים המקודשים להורים ולמסגרת. אבל לרוב, הכיוון הוא כלפי מטה. היום קוראים להם נוער בסיכון, נוער נושר, או נוער שוליים. פעם קראו להם פשוט מתדרדרים. כי הכיוון תמיד היה מטה. אם כבר בועטים בנורמה, אז כבר נעשה מה שבראש שלנו. הגיוני.

אבל בסיפור הזה של נוער הגבעות, יש משהו אחר. אין ספק שמדובר בנוער מורד שבועט בכל המוסכמות החברתיות הבורגניות, ובערכים ובאידיאלים של הוריו. אבל הוא לא בועט ומתדרדר, אלא בועט ומתעלה. בועט והופך יותר דתי, יותר הדוק, יותר רוחני, עד כמה שניתן להכליל, מהמסגרות אותן השליך מאחוריו.

וזה מה שמפחיד את המערכת. וכשהתופעה הלכה וצברה תאוצה, רועי הצאן עם המבט החולמני והגוזמבות הפכו פתאום בעיניהם למפלצת שיש לרסק. והדרך להפחיד את הנער שמתחיל את גיל ההתבגרות עם בעיות משמעת וחמש אקורדים בגיטרה, או את הילד שמתחיל לבקר באש–קודש או בגבעת הבלאדים הוא לשמוע על העינויים הצפויים למי שיעז לחלום על רעיית צאן והמלכת מלך.

כדי שהריסוק יהיה אפקטיבי, צריך לשחק על דעת הקהל. וכאן מתחילה הלוחמה הפסיכולוגית אליה מתגייסת התקשורת בנאמנות מעוררת התפעלות. זה מתחיל עם סימון הקבוצה, אחר כך חיבור למינוחים מפחידים כמו טרור. הרי תחת המטריה של טרור הכל נכנס. להיקלע לקטטה עם בדואים בשוק זה טרור ולהיכנס עם שני מטוסים במגדלי התאומים זה טרור. אלו טרוריסטים והללו טרוריסטים.

הכלל הרי אומר ששקר שתחזור עליו הרבה פעמים ייקלט לבסוף. אחרי שהקבוצה מוגדרת כטרוריסטית, וחדרה כך לתודעה שלנו, הכל כבר פתוח. עכשיו מספיק רק לטעון שיש מידע סודי לפצצה מתקתקת והציבור כבר מקבל כל דבר שנעשה כדי לנטרל את האיום.

ג.

צריך לראות מה זה אומר עלינו כחסידי חב"ד. כאשר גם לנו יש לפעמים נוער שאולי בועט במסגרות, נוער שבועט ומתעלה. באיזו קלות יש כאלו הממהרים להורות אמרי שפר ולהדביק להם את התואר הנקלה 'טרוריסטים'. ולטרור הרי לא נכנעים, ואת הטרור הרי יש למגר. אז זהו, אין דין ואין דיין, יאללה עינויים ויאללה באלגן…

אז בפעם הבאה שנשמע לשון הרע שרץ במרשתת, נזהר לא ליפול ברשת. תמים חב"די, גם אם הוא סובל מחוסר משמעת קיצוני, וגם אם צריך להוקיע את מעשיו ופעולותיו – הוא לא טרוריסט, והוא גם לא מוסר או רודף. ובכלל, הוא לא שום דבר שיכול להתקשר בצורה כזו או אחרת למשהו שעונשו גרוע מכל.

ותמיד תזכרו: הם אחים שלנו, והילדים של הרבי. ועלינו להתנהג איתם בהתאם.

לתגובות: shneorc@gmail.com