לרגע הזה, למקום הזה, יחי מלכנו לעד!

שלום בער קרומבי

12:00 בלילה, יום ראשון האחרון. מגרש המכוניות ליד אולם "יד אליהו" מתחיל להתרוקן, אבל האנרגיות עדיין באוויר. זר לא יבין זאת, מהי אותה נהרת אור שנסוכה על פניהם של אלפי המתפזרים. במה הם שמחים, במה הם מלאים עכשיו. מה הם אותם רגשי אמונה שזרועים כעת בליבותיהם של רבבת החסידים שהסתופפו כאן הערב. אותה ידיעה והכרה שהערב היה ניתן להרגיש אותה, פיזית, בחלל האוויר: הרבי חי וקיים. לא רק הכמיהה והזעקה של "רצוננו לראות את מלכנו", אלא התחושה הממשית כי הרבי אתנו, כאן ממש, מביט עלינו ומחייך כעת באהבתו אלינו. כאב המביט על בניו ושמח בעקשנותם בדרך הישרה שהתווה להם.

זו אולי תמצית חווית החינוך החב"די: האהבה לרבי. ולערב אחד הרמנו את הראש מבעד להעלם והסתר העולם, זה שמציף אותנו בימים כתיקונם, זה שאנו רגילים אליו כל-כך בימים בהם חשבון הבנק שוקע ועוד מיני טרדות ממילי דשמיא רובצות עלינו. אבל הערב הזה חזרנו הביתה, לרבי, למסר הבלתי מתפשר של "השליחות היחידה", כן לגמרי אחת ויחידה. הערב הזה כולנו סביב הרבי והרבי בלב כולנו, בלי שאלות, בלי קושיות, בלי הקשיים הרגילים של ההתמודדות עם חושך העולם. "ודברך מלכנו אמת וקיים לעד".

נכון שבעוד מספר ימים שוב ישקעו אדי ה"לחיים", אבל אמונתנו החקוקה בנו מקטנות צפה עכשיו במלא עוצמתה. אנחנו, הילדים של קיץ תשנ"ד. אנחנו שגדלנו בלי לראות את הרבי כדי לחנך דור חדש שטרם ראה את הרבי, אבל בליבנו הרבי חי וקיים. אנחנו שמסלול חינוכנו עבר דרך מחנות הקיץ והקייטנות בהם שרנו בדביקות את ההמנונים והמילים כי "הרבי פה, הוא המנהיג, הוא הרועה הנאמן", שגדלנו על "הסטענדער והכיסא, המיקרופון שמחכה לשיחה של נשיא דורנו". אנחנו שיצאנו לשליחות יותר מעשור אחרי ההעלם וההסתר וניצבים כחיילים בודדים בשדה המערכה, ונכון שלא תמיד המסר חד מספיק ולא תמיד הוא נשלף בקלות, מבלי לגמגם או לחשוב פעמיים 'אולי בכל זאת אוותר הפעם'. אבל הערב הזה כולנו מכריזים כי הרבי מלך המשיח חי וקיים. אלוקות בפשיטות – מציאות בהתחדשות.

זה כמו אותו הרגע שאתה יורד מטנק המבצעים. יש אחד שרץ ראשון עם התפילין, "יהודי, הנחת תפילין היום?" ויש אחד שרץ ראשון עם פחית הקוקה-קולה "אחי, רוצה לשתות משהו קר?". שניהם חסידים ומקושרים ושניהם פועלים בדביקות בשליחות הרבי – ושניהם קיימים בתוכנו. פעם אנחנו רצים ראשונים עם זוג התפילין ופעם עם פחית השתייה הקרה. פעם העולם תופס אצלנו מקום ואנחנו מנסים לשחק בכללים שלו, ופעם מצליחים להתעלות מעל הבלי העולם – להיות של הרבי עד הסוף. ובערב הזה רבבת חסידים התאחדו להיות של הרבי. "ויאמינו בהשם ובמשה עבדו", כי את השירה הזו אי אפשר להפסיק. יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד!