לא לפספס את רגע האמת

זה קרה היום, ג' ניסן, בשנת תשמ"ב עליה הכריז הרבי תהא שנת ביאת משיח, שבוע לפני יום הולדת השמונים לכ"ק אד"ש מה"מ.

ההתוועדות דש"פ ויקרא התקרבה לסיומה, אחרי המאמר ביאר הרבי כמה ענינים שנותרו פתוחים מהתוועדויות קודמות, נותר רק הביאור בפרש"י אותו הותיר הרבי לסוף כמנהגו.

ואז, במעבר חד ובלתי צפוי, החל הרבי לפתע לזעוק: היתכן שאין פוצה פה ומצפצף על כך שעבר ר"ח ניסן וגם ב' ניסן כבר חלף "ועדיין לא נושענו"?!

"אם היו מבקשים ודופקים על השולחן ותובעים שמשיח צדקנו יבוא תיכף ומיד, "נאו" – היו פועלים כבר ביאת משיח צדקנו נאו!" והמשיך הרבי: "לא זו בלבד שכאשר רואה שהילדים שרים "ווי וואנט משיח נאו" הרי הוא מצטרף לשירה שלהם – אלא הכוונה שהוא ירצה ויבקש באמת שמשיח צדקנו יבוא נאו!"

בשלב זה הפסיק כ"ק אד"ש את דבריו, פניו הק' הרצינו מאוד, וכפי שהעיד בפני אחד המשפיעים שנכח בהתוועדות, שהיו אלה פנים רציניות יותר מבשעת התקיעות בראש השנה! ונראה היה שכ"ק אד"ש בוכה.

הקהל היה קפוא במקומו, איש לא קם ודפק על השולחן וביקש באמת שמשיח יבוא נאו…

לאחר מספר שניות של דממה שנדמו כנצח, השתנו פניו הק' של כ"ק אד"ש והפטיר בחיוך: "ונסיים כפי שהמגידים רגילים לסיים: "ובא לציון גואל ונאמר אמן"… כך הסתיימה השיחה הדרמטית.

אם יורשה לי, אני בטוח שכל חסיד בקראו את השיחה הזו, מרגיש תחושת פספוס עצומה, גם אם הוא לא נכח שם או אפילו אם לא נולד אז.

תחושה דומה לזו שחשים כאשר קוראים על אותם רבנים שהרבי ביקש מהם במוצאי יום-הכיפורים תשכ"א ('המלך במסיבו', כרך א, עמ' נט-סא) לפסוק שמשיח יבוא. אחד מהם הגיב: "וכי אנו צריכים להסכים? מי אנו שנסכים? שהרבי יסכים!". פני הרבי הרצינו, אך בשעת מעשה לא הגיב. ימים אחדים לאחר מכן, בסעודת ליל א' דחג הסוכות נשאל הרבי בענין הנהגת הבחורים מארץ-ישראל ביום-טוב שני של גלויות והרבי הגיב: "יום-טוב שני של גלויות? הרי יכולתם לחסוך זאת לגמרי!…".

על מנת שהפעם לא נפספס ח"ו את ההזדמנות, ושבחודש ניסן זה אכן תבוא הגאולה בפועל ממש, נתאסף כולנו אנשים נשים וטף, ביום ראשון, ט' בניסן בהיכל יד אליהו בתל אביב, נדפוק על השולחן ונתבע שמשיח צדקנו יבוא תיכף ומיד נאו!

• לקניית כרטיסים און-ליין

* הכותב הינו עורך הקונטרס השבועי ״יחי המלך״, מנהל הפרוייקטים של אגו״ח באה״ק ויו״ר ארגון יד לילד המיוחד.