התענוג שאין גבוה ממנו • בלוג

יחיאל הררי, התבוננות

ידיעות יש היום לכולם. נער בן חמש עשרה יודע היום יותר מאשר ידע פעם למדן בן חמישים. הבעיה היא לא עם למדנות.

מה שחסר זה דעת. התקשרות. חיבור פנימי ולא ידיעות. פעם חסיד היה חי עם תובנה אחת חודשים ושנים. היום כל הזמן צריך לחדש. כולם רוצים לדעת הכל, להשכיל. ללמוד עוד ועוד. זה טוב כשלעצמו, אבל הפנמה? לחיות את הדברים?'

הרב וועכטר להט. כך הן התוועדויות פורים. מתחממות בהדרגה עד שבשלב מסוים מתגלה בהן הדופק הפנימי. אני לא לוקח אחריות מלאה על הציטוטים. בכל זאת פורים. אבל אלה לבטח עיקרי הדברים.

"אנשים לא מוכנים להיות לבד. עם עצמם, להתבונן.' המשיך. 'הם כל הזמן בחוץ. בוואטספ, בהודעות, במחשב. אין להם אף פעם את עצמם.
ללמוד מאמרים ושיחות זה מצוין, אבל לבדם הם לא מביאים לשינוי פנימי.

אתה אומר למישהו משהו וכן הוא כבר מכיר. הוא שמע את הרעיון, אבל רואים שהוא לא חי איתו.

טוב מה עושים? איך משתנים? איך מפנימים? איך מתחילים לחיות חיים אמיתיים?
תשמע, צריך להיות יותר רציניים. אני אגיד לך מה תעשה. תקום בחמש בבוקר. תטבול במקווה. תפעיל ניגון פנימי עמוק. תשמע אותו פעם, פעמיים שלוש. הטלפון מנותק. בני הבית ישנים.'

הרב עוצר, נשען לאחור ומתמסר לניגון של כלות הנפש. שיחת טלפון לה ציפה נכנסת. הוא מדבר ביידיש ואני מבקש תרגום. 'תתחיל לחיות אני אומר לך. תתחיל להתחבר לחיים ותעזוב את השטויות. תתחיל לחיות אתה שומע! שיהיה פורים שמח.' מסתבר שעל הקו היה אחיו, חסיד סאטמר מארה"ב. הניגון ממשיך ולאחר דקות ארוכות הרב חוזר למטלה שהוא עומס על כתפינו.

'עכשיו כשאתה לבד בשעת בוקר מוקדמת תלמד מאמר בתורה אור. רק אתה לבד עם עצמך. לא בחברותא. כשתסיים ללמוד תתבונן במאמר, שוב ושוב. אוי איזה תענוג. אני מבטיח לך שתגיע לגן עדן תחתון בוודאי ואולי גם לגן עדן עליון. שם, שם זה אלוקות.

לכל אחד יש תאווה למשהו אחר. אחד לכסף, אחר לכבוד. שלישי רוצה קריירה וביטחון. התאווה הכי גדולה זו תאווה לאלוקות. להתחבר. להיות אחד. להשיג אחדות. זו תאווה שמביאה את האושר הכי גדול שקיים בעולם.
זהו, תהייה אדם שתאב לאלוקות. זה התענוג הכי גדול בעולם.'

תאווה? שאלתי, תענוג? זה לא ישות?

'אוי באמת. הלוואי שלכולם תהיה תאווה לאלוקות. קולה מותר לשתות אבל להתאוות לקב"ה אסור?! עולם הפוך ומשונה.' כאן הרב התלהט עוד יותר והביא ספרים ומאמרים מגדולי החסידות המוכיחים את הנקודה.

'אל תתחיל ממחר, ריחם הרב. מחר אתה תהיה עייף. תתחיל מחרתיים. ואני רוצה לשמוע מה תפסת. אני רוצה לדעת לאן הגעת. תספר לי על התענוג שהתענגת.'

זהו, ההתוועדות המשיכה עד לאור הבוקר ואני כבר הייתי צריך לעזוב. נפרדתי מהרב לשלום. העיקר לתפוס נקודה ולחיות איתה חזר ואמר. להפנים. להיות רציניים. ללמוד זה נפלא, אבל לבד, בלי התבוננות זה לא יהפוך אותך לבן אדם'.

הבטחתי לו לנסות. להתאוות לאין סוף ולדווח איזה טעם יש לתאווה הזו. האם זה באמת התענוג הכי גבוה מכל התענוגות בעולם.