הרב אשכנזי שלי • אחרון חביב

א.
כולם דיברו השבוע על הרב אשכנזי, הרב של כפר חב"ד, שהכבוד וההערכה להם זכה חצו זה מכבר מגזרים וחצרות.

בשבוע שכזה אתה מיד מנסה לשחזר איזושהי אנקדוטה, איזשהו זיכרון מיוחד, משהו אישי שלך עם הרב אשכנזי. אז הנה שני סיפורים אישיים שנזכרתי בהם השבוע, שמספרים את סיפורו של הרב אשכנזי הראשון, וסיפור שלישי ששמעתי השבוע ואולי מספר את סיפורו של הרב אשכנזי השני.

הסיפור הראשון: לפני חמש עשרה שנה, הייתי בשליחות בהודו. היינו שם שני בחורים ומשפחת גולדשטיין הצעירה. היה זה טרם פרוץ עידן הבית חב"ד לכל מטייל בהודו. ואם אני לא טועה, היה זה המודל הראשון של משפחה חב"דית הקושרת את חייה עם יבשת השאנטי הגדולה.

יום אחד, שמענו על מפעל שמייצר שמן מבוטנים בכבישה קרה, וחשבנו שאולי אפשר לייצר שם שמן כשר לבית חב"ד (לכל המטיילים בבית חב"ד באותה תקופה, זה הסוד למתכון של עוגות בטעם במבה). בוקר אחד, נסענו חברי היקר ניר גושן ואנוכי עם הנהג של הבית חב"ד אל המפעל ששכן בכפר קטן הרחק מן העיר הסואנת.

כיוון שהיינו בסך הכול שני בחורים צעירים, התעוררו מיד כמה שאלות והחלטנו להתקשר לרב חשוב בארץ הקודש.

באותם ימים, הקשר מהודו לארץ עבר דרך תחנות אס.טי. די.. כל מי שעבר פעם בהודו יודע במה מדובר. סוג של חנות קטנה שבה יש מכשיר טלפון המחובר למונה, כמו זה שבמונית; אתה מתחיל להתקשר והמונה מתחיל לרוץ, בהתאם למרחק של המדינה אליה אתה מחייג. מחיר השיחה לארץ עמד אז על 45 רופי לדקה. משהו כמו ארבע וחצי שקל. זה היה סכום לא מבוטל ולא רק במושגים הודים.

בקיצור, התקשרנו לאותו רב. אמרנו לו שאנחנו מתקשרים מהודו, כדי שיבין שאנחנו משלמים ביוקר על השאלה הזו, אבל הוא דווקא התרגש לקבל שיחה מהיבשת הרחוקה וגילה כלפינו לבביות בלתי רגילה שכללה התעניינות בפרטי השלוחים, מוצאם ומקום מגורי הוריהם, וכמובן התעניינות כנה ואמתית כיצד מסתדרים במקום כזה, מה אוכלים ועוד. אחרי שרמזנו לרב בעדינות, שהמונה של הטלפון, מגיב כמו נסיעת ספיישל מצפת לירושלים, ביקש הרב שנחזור אליו בעוד כמה דקות כדי לקבל תשובה.

נשארנו עם מעט מאוד כסף ובלי תשובה. היה ברור לנו שאת מה שנשאר אנחנו צריכים להשקיע באפיק בטוח והחלטנו להמר על הרב אשכנזי. ההימור, כפי שאתם יכולים לנחש הצליח, ומאז זכינו לתשובות נחרצות שלא עלו הרבה יותר מארבעים וחמש רופי.

ב.

הסיפור השני: ביום ראשון י"ט כסלו תשס"ג בשעה 6:00 בבוקר נולד בנינו ונקרא שמו בישראל מנחם מענדל כמובן. אחרי שהתאוששנו מעט מהברית, וסיימנו לסדר את כל המתנות, הגיע הזמן להפיק את החגיגה השנייה בסדרה – פדיון הבן. חודש כסלו היה אז חודש מלא וגם אנחנו כמו כל הורים הטריים, הסתבכנו בשאלה איך סופרים את השלושים יום וגם אנחנו כמו כולם התקשרנו לרב, אשכנזי כמובן.

אחרי שניים שלשה צלצולים נשמע ה'הלו' הצרוד והלוחש המפורסם של הרב. "שלום הרב, נולד לנו בן בי"ט כסלו", התחלתי להגיד. אבל בדיוק כאן קטע אותי הרב וירה לטלפון "יום שלישי י"ט טבת". כיון שלא סיימתי את השאלה, ניסיתי בעדינות להסביר לרב שאני שואל בקשר לפדיון הבן. "כן, אם הוא נולד בי"ט כסלו אז הפדיון יוצא ביום שלישי י"ט טבת, שלום". אמר וניתק את הטלפון.

זה היה הרב אשכנזי בשבילי. מדוייק, בהיר, חד, חריף וחסר סבלנות בעיקר נוכח התפלספויות והסברים מיותרים שחוזרים על עצמם.

ג.

הסיפור השלישי: השבוע שוחחתי עם חבר טוב, אחד מאחייניו הקרובים של הרב. השיחה התגלגלה איך לא, לדמותו הענקית של הרב אשכנזי. מה מבחינתך הדבר הכי מיוחד? שאלתי אותו. "מבחינתי הגדולה שלו הייתה בפשטות שלו", אמר לי האחיין. "מתוקף תפקידו הוא הגיע למעמד מאוד מכובד, אבל הוא מעולם לא חיפש ולא רצה את זה. זה התבטא הכי חזק בקשר שלו לילדים", אמר לי האחיין. "למרות התקיפות והגאונות שלו, תמיד היו באים ילדים לשאול אותו שאלות בבית הכנסת ותמיד הוא ענה להם בחיוך, בנועם, והסביר להם עד שהם הבינו את התשובה".

מסתבר שבבוקר האחרון, לפני שיצא לנסיעה לטבריה, נסיעה ממנה לא שב, הגיעו אליו קבוצה של ילדים מהכיתה הגבוהה בתלמוד תורה כדי להשלים לו מניין בביתו. הוא היה עושה את זה מידי פעם, הייתה לו חיבה מיוחדת להתפלל עם הילדים. אחרי התפילה, הוא התיישב עם הילדים, אמר איתם 'לחיים' וסיפר להם בפרוטרוט את הסיפור של אביו ע"ה עם הספר תורה של הרבי.

זה היה הרב אשכנזי. חדות, חריפות ותקיפות מחד, רכות ויחס אבהי ואוהב מאידך. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

לתגובות shneorc@gmail.com