מה קורה עם הצעירים בליובאוויטש אחרי ג' תמוז?

בימינו שורר בעולם בכלל, ובאמריקה בפרט, מין מצב משונה: ניתן לעמוד נוכח תופעה מופלאה ביותר, שבדרך כלל אמורה לעורר אצל אדם מן השורה פליאה והשתוממות – אך באם לא פירסמוה תדמיתנים ויחצ"נים עם כל ה"טאראראם", חולפים על פניה בלא להבחין בה.

ימי הסליחות ועשרת ימי תשובה, הנם אכן זמנים רציניים ביותר ליהודים שומרי תורה ומצוה, ועם זאת, הנם ימי "בין הזמנים" לתלמידי הישיבות. בדרך כלל, בימים אלה נוסעים הם לבתיהם, ופטורים מעול הלימוד. בימים אלה נוסעים תלמידי הישיבה מן הלימוד – אל החופש ממנו.

והנה, ישנו מקום בו מתרחשת תופעה שונה לחלוטין, משהו כזה שעוד לא נראה ולא יכול להיות בשום מקום אחר!

ביום אחד בחודש תשרי, וגם ביום השני והשלישי, כאשר נכנסתי להיכל הענק של "הזאל הגדול" ב-‏770, נפלטה מפי צעקה מבלי משים: "טאטע זיסער, וואס דא קומט פאר"! [=אבא'לה, מה קורה כאן!]. כדבר הזה עוד לא ראיתי מימי – הגם שרבות בשנים הורגלתי כי ה"מקדש מעט" הלזה מלא בחידושים והפתעות מכל הסוגים.

אנו, היהודים הבאים בימים, נאלצנו להשאר לעמוד ליד הפתח. כל הספסלים ומקומות הישיבה של בית-המדרש, המאכלסים אלפי אנשים – היו תפוסים על ידי תלמידים צעירים בעלי תוי פנים עדינים ומלאי-חן מכל קצוי תבל! למעלה מאלף תלמידי ישיבה "כבשו" את "בית רבינו שבבבל" וקול התורה שלהם הרעים את החלל!

כשכולי מרותק התבוננתי בזאל לאורכו ולרוחבו. קול רעש גדול אדיר וחזק משך אותי בחבלי קסם; חשתי כיצד גלים-גלים של אין-ספור קולות רכים מרימים ומגביהים אותי טפח מעל הארץ. בליל מילים מן הגמרא, פוסקים, חסידות ושולחן-ערוך, זרמו לידי בשטף אדיר ולא יכולתי לדלות מילה אחת בה אתרכז. והנני עומד, משתאה ומתפלא: כיצד יכולים הם להתעמק בענין אחד מסויים, כאשר "ים התורה" עולה ומציף את הכל?!

מי הם אותם בחורים בעלי פנים עדינות ומאירות, מעוטרות בזקנים ופיאות שחורים כפחם?

הנה, זה כתוב במפורש מעל כל קבוצת ספסלים, במילה אחת בולטת וחדה: צפת; בני-ברק; לוד; כפר חב"ד; ארגנטינה; צרפת… ערים, ארצות – הישיבות בהן לומדים תלמידים אלו במשך כל השנה.

מדוע הינם עוזבים את הישיבות, כמו גם את ביתם החם, ומגיעים לחגים ל-‏770? מהיכן לוקחים בני-התורה הללו את הכסף עבור הוצאות הנסיעה הגדולות? ומהיכן הם שואבים כוח ומוח, תיכף עם הגיעם, לאחר לילות חסרי-שינה מטלטולי הדרך, להתיישב בכזו רעננות וחיות ולהתמסר לעיון בתוספות מסובך, או בענין עמוק בחסידות – מהיכן? נו, קושיות ושאלות…

ברם, כאשר מתוודעים לאותם אורחים-לומדים, הכל מתחוור ומתיישב עם… חידוש גדול יותר:
למעשה, הם נוסעים ל"בית רבינו" מזה חודשים ארוכים. מדובר בטובי התלמידים של ישיבות חב"ד בארץ-הקודש ובתפוצות. להוצאות-הגשמיות וההכנסות-הרוחניות של הנסיעה, הם התכוננו עידן ועידנים – בלימוד שעות על גבי שעות לאחר הסדר בלילה, בשינון דפי גמרא, משניות ומאמרי חסידות; רבים מאותם תלמידים צעירים זכו בשל כך בפרסים כספיים אותם שמרו כבבת-עינם (לא בכדי לקנות "מחשב" וכדומה, אלא) כדי שיהיה בידם תשלום עבור כרטיס-טיסה לאמריקה.

ומי יודע? מפי השמועה למדתי שהכנותיהם הרוחניות, בלימוד ותפילה חסידיים מלאי חיות לבביות ונשמה – היו אצל התלמידים במידה רבה אף יותר. אך שוב אותו סיפור: גם אלה שראו זאת במו-עיניהם, לא עשו מכך "ענין גדול".

דומני, שיותר מאשר יראת-השמים שלהם, חסידותם והתמדתם – צריכה לעורר התפעלות אותה תמימות חמימה, אמונה טהורה ומאירה הנשקפת מכל מבט שלהם, וההרגש הוודאי שלהם אשר,
– 770 עדיין מלא אור וחום;
– במקום זה "שמגדלים בו תורה", הלימוד והתפילה נראים אחרת לחלוטין;
– ב"מקדש מעט" (שכולל הרבה) של "בית רבינו שבבבל" לא כבה חלילה ה"נר המערבי" שממנו הודלקו כל כך הרבה נרות, נשמות…

אין הם עוסקים בחקירות או מקשים קושיות, הם אפילו לא מתרפקים בנוסטלגיה על "הזמנים הטובים" שהיו. אך הברק הזוהר כמשי בעיניהם מעיד כאלף עדים, שהם מתראים, מרגישים, ומתענגים עם העיקר לשמו הגיעו הנה לאחר הכנות ארוכות.

הרבי נשיא דורנו מה"מ הביט על כל היהודים, ועל כל יהודי, במבט אבהי-רביי מיוחד; אך לבחורי-הישיבה (וכמו כן לתלמידות במוסדותיו הק') היה שמור מבט שונה לחלוטין, מין כזה מבט חם ו… נעלה ממילים. ולכן גם אצל אותם תלמידים ותלמידות תוכל להבחין בהסתכלות אחרת לחלוטין על הרבי, במבט-עורג ומצפה.

ואותו רגש תמים ותקיף בא אצלם לידי ביטוי לא רק ביחסם לאכסניא הרוחנית-הקדושה ומזונם הרוחני. כל אלה לא ניזוזו כחוט-השערה בשל מחשבה: ומה יהיה עם "לחם וחמאה"? הרי כדי לספק אוכל למחנה כה גדול, בלע"ה, נדרש מנגנון אדיר מבחינה כספית ואירגונית – האם היה מוכן כאן אפילו מעין אירגון כזה? ומה באשר למקומות שינה, מיטות ומצעים – הרי גם בלי האורחים שורר כאן מחסור בדירות למגורים.

התמימות והבטחון הנחו אותם ולא הכזיבו ח"ו! נכון שהיו כמה מקרים בהם אורחי-תשרי לא ממש שבעו או לא ממש ישנו בנחת, אך היו אלה בעיות זמניות בלבד. וכאשר אתה שואל אותם כעת, לאחר יום כיפור: מה נשמע אצלכם בנוגע לאש"ל? הם עונים מיד: אה, ברוך השם! הכל בסדר!

מי? איך? זהו גם פלא גדול, שרק בזמננו ובמקומותינו יכול לחלוף מבלי כל התפעלות ציבורית: מאחורי כל אלה עומד אברך שקט ועדין, וביחד זה בעל כשרון נדיר – ופשוט קשה להבין, איך הוא, בעזרת קומץ בחורים מעוזריו, עושים את הבלתי-ייאמן: לאסוף את הכסף והאמצעים הדרושים עבור אלפי האורחים (וגם אורחות הגיעו לכאן כמה מאות בלע"ה).

בסך הכל, גם הציניקנים הגדולים ביותר חייבים להודות: ביחד עם כל מה שחי בד' אמות של "בית רבינו שבבבל" – חיים גם הניסים ופלאי-פלאים.

ובעת כתיבת השורות הנני יודע, שעוד יגיעו לכאן אי"ה עוד ועוד אורחים צעירים – תבוא עליהם ברכה, ויזכו לשאוב ולשאוב ממעיינות הישועה והקדושה המוכנים עבורם; ושיהיה לנו שכל וכח לשאוב חיות מהם, בבחינת "והשיב לב אבות וגו'".

[ומי יודע? אולי? אולי בזכות כזה המון-עם בלע"ה של "אנשי-חיל" של הרבי, חדורים באור התורה והאמונה והטהורה – יפעלו גם על אלה שלעת-עתה נתונים להשפעות קיצוניות ביותר שבעטיים הם מוכנים כעדר עיור להטיח באותם בחורים נפלאים… אינני רוצה לפרט, ו"יתמו חטאים ולא חוטאים"].

הן אם שמעת אותם זועקים "יחי" והן אם לאו – מזדעקת מהם אמת התורה והחסידות לאמיתתה!