הסיפור האמיתי • אחרון חביב

תחת הכותרת 'סיפור יפה מאדמו"ר הזקן', שלח לי השבוע מישהו סיפור 'מרגש' על אדמו"ר הזקן בפרסום ראשון.

הסיפור כמובן לא היה באמת עם אדמו"ר הזקן, אלא סתם סיפור פתטי וככל הנראה מצוץ מין האצבע, מהז'אנר של סיפורי החיזוק המרגשים להכעיס שמתעדבקים לעייפה ברחבי המרשתת.

הסיפור מספר על חתונה המתרחשת בקיבוץ 'טללי שחר'. קיבוץ שאגב אינו קיים. לפני החופה, מבקש דוד החתן לשאת דברים. הוא ניגש אל המיקרופון עם מכנסיים קצרים וכובע טמבל. (כמובן, הרי איך כבר אפשר להתלבש בקיבוץ?) ומספר סיפור על טיול שורשים שערך בפולין, שם פגש בעיירה קטנה ועלומה נטולת שם ומקום, יהודי בן שמונים וחמש הדור פנים שסיפר לו על אדמו"ר זקן ואלמוני הקבור במקום. (כשראיתי את צירוף המילים 'אדמו"ר' ו'זקן', הבנתי מיד מאיפה באה הטעות). הדוד הקיבוצניק אכן משתכנע לעלות לקברו של אותו אדמו"ר זקן. סופו ה'מרגש' של   הוא שמסתבר בדיעבד כי מיודעינו החתן הקיבוצניק, שלח עשר שנים קודם לכן קוויטל על ציונו של אותו אדמו"ר זקן אלמוני, וביקש ברכה להינשא עב"ל. עד כאן הסיפור בקיצור נמרץ.

משום מה יש לי רגישות לסיפורים מהסוג הזה, משהו הרגיש לי לא אמיתי ושיתפתי את השולח בתחושתי החד משמעית.

בתגובה, הוא שלף את התירוץ הפופולארי ביותר בדור השביעי – 'העתבקתי'.

ליתר ביטחון, חיפשתי את מקור הסיפור, ואחרי שגיליתי את מקור הסיפור באתר הידברות מפי מרצה כלשהו המשתייך לפלג חרדי מסוים, הבעתי ביתר שאת את מורת רוחי מן הסיפור ודומיו. בצירוף השערתי הנחרצת כי הסיפור ככל הנראה אף משל לא היה.

איני יודע אם זה משום שהוא נפגע, או שמה רצה לפתח דיון אמתי ונוקב בנושא אמונת צדיקים וסיפורים מעולם השקר, הוא כתב לי בתגובה, 'גם על סיפורי חב"ד אפשר להגיד שזה לא נכון'.

קריאת התיגר הזו הייתה עבורי הזמנה לדו קרב הסברתי.

הסברתי לו שאכן, גם במחננו הטהור והקדוש עלולים ליפול בשגגה אי אלו אי דיוקים ושיבושים ואפשר למצןו אפילו סיפורים המבוססים על סיפור אמתי או חצי אמתי.
אבל מבחינתי, אמרתי לו, ההבדל התהומי הוא, שבעיני סיפור חב"די הוא אמתי עד שלא הוכח אחרת, לעומת זאת, סיפור שמקורו בפלג ההוא, הוא בעיני מצוץ הוא מן האמה עד שתוכח אמתותו קבל עם ועולם.

את הסברה מאחורי הטענה הקיצונית שלי הסברתי בכך, שלעולם לא אוכל להאמין לסיפור שמסופר על ידי מי שסובר שלכתחילה מותר להמציא סיפור אם הוא 'מחזק' מישהו אחר. לעומת זאת בחב"ד, טענתי בלהט, אנחנו מחונכים על אמיתות ודיוק בסיפורים. אצלנו למעתיקי שמועה, יש מעמד של מעתיקי השמועה, ולא סתם מספרי סיפורים.

לאחר שנרגענו קצת. ניסיתי לנתח את הנושא, ושאלתי את עצמי מהיכן נובע ההבדל הזה בין הגישות? מהיכן מגעת המחשבה הזו שאפשר להמציא שקר אחד ענק ומרגש, אם הוא 'מחזק' מישהו בעבודת ה'?

חשבתי על זה, שזה בעצם זה נובע מהיחס העקרוני לסיפורים. אצלנו מכבדים את הסיפור. רואים בו עניין נעלה ביותר, הוא גם כלי חינוכי, אבל לא רק. יש בו עניין משל עצמו. הוא מסוגל בסגולה עצמית. כמו האמרה הידועה של אדמו"ר הזקן: ש"כאשר שמענו מהרבי (המגיד ממעזריטש) דברי תורה – היה זה אצלנו תורה שבעל פה, וכאשר שמענו מהרבי סיפור – היה זה אצלנו כמו תורה שבכתב". ובכלל ניתן למצוא אין ספור התייחסויות מרבותינו נשיאינו במעלתם של סיפורים, סיפורי חסידים וסיפורים מהרביים. כמו גם על החשיבות העצומה לדייק בסיפורים, על הצורה  בה מספרים את הסיפור, על חשיבות הרקע עליו מתרחש הסיפור. זהו היחס לסיפור חסידי במקורותינו.
את היחס הקדוש הזה לסיפור אין בשום מקום אחר.

אצל המרצים בהידברות, בערכים ואצל כל המגידים למיניהם מכל הפלגים, סיפור הוא בסך הכל כלי פשוט להלהיב את מוחם הדל והרופס של ההמון הנבער שאינו מבין סברות ברמב"ם. ועל כן, הסיפור הוא כחומר טוב ביד המגיד או הדרשן, לשנות, להתאים ולשקר ובלבד שיכוון ליבו לאביו שבשמים.

לכן, גם סיפורי הדרשנים מומצאים כך שיביאו את הקהל לסיפוק רגשי מהיר שטחי וזול. הם יהיו סוחטי דמעות, בעלי הפי הנד מצמרר, או בעל מסר סמוי ומאיים שמוגש לך כחומר להפחדה.

לעומת זאת, הסיפור החסידי הוא סיפור בעל עומק שמתאר לא אחת התמודדות, שלא דווקא מסתיימת בהפי הנד, שלא חוששת להתעמת עם דילמות, התלבטויות, מחשבות ובלבולי יצר שלא תמיד מסתיימים בפלא מרטיט.

הסיפור החסידי לא צריך לשנות או ליפות את המציאות כדי לעורר לאהבת ה' או יראתו. אלא אדרבה, האדם לומד ממנו להתמודד ולהתעורר לאהבת ויראת ה' מתוך המציאות המורכבת.

למעשה, אם נעמיק בזה, נגלה שזה נובע ממקום עמוק הרבה יותר, הקשור ליסודות האמונה בה', להשגחה הפרטית, להבנה כי אין רע יורד מלמעלה ומה' מצעדי גבר כוננו. אבל זה כבר סיפור אחר…

אז תפסיקו להעתביק מעשיות ותתחילו לספר לעצמכם סיפורים. חסידיים.

לתגובות: shneorc@gmail.com