די לפופקורן! • אחרון חביב

שניאור חביב, בית משיח

1.

השבוע, במסגרת השתלמות למורים, ישבתי בהרצאה מרתקת של משה גוטמן. משה גוטמן הוא חסיד גור, כתב, סליחה, סופר לענייני משפט, של עיתון המודיע אבל בעיקר סופר ומשורר מוכשר שמפרסם סיפורים בבמות שונות, ועומד מאחורי כמה רבי מכר בתחום הסיפורת והפרוזה החרדית.

נושא ההרצאה היה 'בניית דמויות בעלילה'. את ההרצאה פתח גוטמן עם סיפור לחג השבועות שפרסם בהמודיע, ולאחר מכן ניתחנו יחד את מבנה הסיפור, דמויות ראשיות ומשניות והתפתחות העלילה.

הוא קרא לסיפור 'משפחת פופקורן' לא אחזור כאן על הסיפור, למרות שהוא היה באמת מעניין ועשוי היטב. הוא נפתח בתיאור של מר פופקורן, חרדי ממוצע מזכיר במשרד עורכי דין, שממתין במכוניתו כבר חצי שעה לחבר שביקש ממנו מהמתין לו כמה דקות, שיוכלו לשוב יחד הביתה בתום אסיפת הורים. כל כמה דקות הוא מניע את הרכב כדי שיהיה מזגן ל'חבר' שהבטיח לו 'כמה דקות', אך כעבור דקות ארוכות, הוא שולח מבט מתוח את מחוג הדלק, ומדומם מנוע. וחוזר חלילה.

למעשה, הפופקורן ממהר מאוד, הוא הקדים לאסיפת ההורים כדי להספיק לצאת מוקדם. אולם הוא ממשיך להמתין כמו ילד כנוע ולא מעז אפילו להרים טלפון לזרז את הידיד החוצפן.

הסיפור ממשיך ומספר על מר פופקורן, שנשוי לגב' פופקורן, הוא בן להורים פופקורן וילדיו ילדי פופקורן, עד שבא הטוויסט המפתיע בעלילה וילדו מצליח לצאת מפופקורניותו.

כמובן שפופקורן אינו שם המשפחה הרשמי של המשפחה החרדית שבסיפור, אלא כינוי שהדביק הסופר לדמות הראשית במטרה לאפיין אותה. ובכן, מדוע נקרא האדון על שם החטיף האמריקאי המלוח-מתוק? להלן כוונת המשורר.

2.

למעשה, בנוי משל הפופקורן על אחת הקומבינות המפורסמות של האימא היהודייה. האם שולחת את זאטוטיה בשבת לבית הכנסת עם אבא על מנת שיזכו לחוות קדושה עילאית ולטעום מעט מתפילתו הזכה ומרטיטת לב של אביהם, ועל הדרך, גם לזכות לכמה שעות של שקט ומנוחה מעמל השבוע המפרך. לצורך שמירה על גזרה שקטה למקסימום זמן, וכדי למנוע תקלות שיאלצו את הכוחות לשוב לבסיסם בטרם עת, מציידת האידישע מאמע את עולליה בפעקלע גדול ומכובד, כזה שעל פי מראהו אמור להספיק לפחות עד הנה אל ישועתי.

על פי מנהג קדמוניות, תוחבת האם לתוך שקית אוכל מרשרשת סוכרייה על מקל גדולה ואדומה בצורת תרנגול, וופל מצופה מאריזה משפחתית, ארבע טופים, טיפולי שיניים על חשבון ליצמן, וגולת הכותרת – צורת דג בטעם שאמור להזכיר שוקולד, מצופה בנייר אלומניום דקיק בצבע זהב.

הבעיה היא, שבינתיים, למרות השווי הכספי המכובד של תכולת השקית, היא עדיין נראית ריקה יחסית ובטח לא מפתה מספיק את החמוד הכמה. וכאן באה הקומבינה הגאונית, מתוך סיר, קערה גדולה או שקית צרה וארוכה, היא חופנת כמה חופני פופקורן הגונים וראו זה פלא, בבת אחת נתמלא הפעקלע, קיבל נפח מרשים והצדיק הקטן מוכן לתת יד לאבא ולצאת איתו לבית הכנסת.

אבל, מסביר גוטמן, הילד לא טיפש, הוא כבר מנוסה. גם הוא מביו בחושיו הילדותיים שהפופקורן לא ממש נועד לאכילה, ובטח לא עד תומו. בידו הקטנה הוא יחפור בשקית, יפלס את דרכו בין הגרגירים התפוחים והשומניים כדי לדלות את הסוכריה, הוופל, הטופים והדג. מהפופקורן ינשנש מעט, אולי, אחרי שיסיים לבלוס את הממתקים. ובערבו של יום תמצא את עצמה שקית הפופקורן נטושה על אחד משולחנות בית הכנסת קבורה תחת ערימה של מפות מבולגנות, סידורים וחומשים.

עד כאן המשל. בנמשל, אנשי הפופקורן הם אותם אנשים שנועדו כלשונו, להוות נפח. להיות חלק מקהל ההמונים, עוד מגבעת בתמונה הקבוצתית, נקודה שחורה בצילום האווירי של הפגנת המליון. לאנשי הפופקורן אין דעה משל עצמם, אין להם השפעה על החיים, על הסביבה, אפילו לא על המשפחה הגרעינית שלהם. הם לא יפתחו את הפה,  משתדלים שלא לבלוט יתר על המידה ובטח שלא להותיר חותם כלשהו על העולם. אין להם שום יומרות הנהגה או השפעה כלשהן. הם אנשים טובים, ממושמעים, בלי דרישות או ציפיות מעצמם או מהסביבה, ומטבע הדברים גם בלי יותר מידי אכזבות ורגשי אשם.

3.

למרות שההרצאה הסתיימה אחרי שעה וחצי, דמותו של איש הפופקורן המשיכה להתפצפץ בראשי כל השבוע. האם אני איש פופקורן? שאלתי את עצמי, ומי הם אנשי הפופקורן סביבי? פתאום, במקום לראות אנשים, ראיתי סוכריות על מקל גדולות ואדומות, חטיפי שוקולד, וופלים, טופים והרבה פופקורן.

האמת, שלא הצלחתי להגיע לתובנות חד משמעיות. משום שלדעתי כולנו באיזשהו מקום קצת אנשי פופקורן. אנחנו ממלאים אולמות בכנסים, בהתוועדיות, ספסלים בבית הכנסת ורחבות ריקודים בחתונות. ככה זה וטוב שכך, אי אפשר שכולם יהיו מתוועדים, נואמים, מדברים, חתנים וחברי וועדת ההיגוי. נכון שיש מקומות שצריך להיכנס לעמדת ספיגה, לדעת לקבל, להקשיב ובעיקר להפנים.

אבל מה שבטוח, שלכל אחד מאתנו יש את המקום שבו אסור להיות פופקורן. להיות פופקורן זה אומר להיות סתם, או סתם להיות. להיות סתם עובד במפעל, סתם מתפלל בבית כנסת, סתם מנהל, סתם לקוח, סתם מוכר, סתם אבא, סתם אמא, סתם בעל או סתם אישה. מישהו כזה שלא שמים לב שהיה ולא שמים לב שהלך.

זה מה שהרבי מחנך אותנו מבאתי לגני ועד היום. באין ספור שיחות, מענות, יחידויות והוראות. בניגוד למנהיגים אחרים, חלקם אפילו חרדים, שמעדיפים את צאן מרעיתם אנשי פופקורן, הרבי הקים חסידות של מנהיגים שתפקידם להנהיג את העולם לקראת הגאולה.

חסיד יוצר סביבה. מנהיג זה לאו דווקא אחד שמאות אלפים כרוכים אחריו. מנהיג הוא משפיע, אחד שמותיר חותם. בבית, בעבודה, בסביבה. זה יכול להיות העובד הדתי שהופך להיות ה'בית חב"ד' במקום העבודה, הקולגה שהוא ה'כתובת לכל ענין יהודי', או איש העסקים שמנצל פגישת עסקים כדי לדבר על עוד ענין ביהדות, אולי נקודה קצרה משיחה, להציע לסוכן להניח תפילין, לחזק, להשפיע על הלקוחה להדליק נרות שבת. וזה יכול להיות גם בישיבה, בכולל, בשליחות, אבל גם בזוגיות, בהורות, ולמעשה כמעט בכל מצב בחיים.

4.

לפני זמן מה נחתה בתיבת הדואר האלקטרוני שלי ההודעה הבאה: "שלום. אני אחת הקוראות הקבועות של המדור שלך בבית משיח. משתפת אותך בפרסום על חוברות לימוד שהוצאתי, כי הטריגר להחלטה להוציא אותן היה אי שם לפני שנתיים, בעקבות הטור על מלך האריות".

אז תזכורת קטנה לטור ההוא. לפני שנתיים, לקראת חג השבועות פרסמתי טור תחת הכותרת 'בנינו ערבים בעדינו, מי ערב בעדם' ובו הבעתי את תמיהתי שלא לומר זעמי, על חוברת שמצאתי בין ספרי הלימוד של בני ובו עבודה לספר דברים המבוססת על צפייה באחת הקלאסיקות של אולפני דיסני. תמהתי מה לתלמוד תורה חב"די ולחוברות עבודה של החינוך הממלכתי דתי.

אז הנה, מישהי שהרימה את הכפפה, והוסיפה עוד שתי חוברות לימוד בשם "חשבתי, הבנתי, ידעתי"  בתחום הבנת הנקרא לכיתות הנמוכות. החוברות כמובן מבוססות על סיפורים חסידיים, ובדוגמאות מהוואי החיים החסידי.

הוצאת חוברות לימוד היא מלאכה מורכבת ולא קלה, אז באמת ברכות לכל מי שתורם בתחום החשוב הזה. ורוצו לקנות.

ועבורי הייתה זו הוכחה שהטור הזה, לפחות, לא פופקורן.

לתגובות: shneorc@gmail.com