מי יכול 'לחנך' ואיך הוא פועל?

הרב שלמה רייניץ יו"ר מוסדות בית חינוך ליובאוויטש, כפר חב"ד

כיצד ניתן לשנות התנהגות?

להגיד מה לא בסדר זו ביקורת. הביקורת מתמקדת במה שלא טוב ונועדה לעצור את ההתנהגות השלילית. הביקורת גורמת צער וחוסר נעימות ולכן היא לא יוצרת מוטיבציה לשינוי, מה גם שלרוב היא גם מייאשת.

לעומת זאת, לומר לילד מה הוא כן צריך לעשות ואיך עליו לנהוג – זו היא הדרכה. הדרכה נאמרת באהדה ובנחת.

הסגנון הזה, לא רק שהוא מונע אי נעימות וצער מיותרים, אלא יש בו גם ללמד את הילד איך להתמודד עם כשלונות, וממקד את תשומת ליבו בשיפור המצופה ממנו. זו הדרך היחידה להניע ילד לשנות התנהגות. חינוך!

האם איפוק זה כח?

צריך הרבה מאמץ וכוחות, אבל זה משתלם.

שמעתי פעם סיפור שיכול להמחיש את שיטת ההדרכה שדורשת בראש ובראשונה איפוק מהתפרצויות, כעס, צעקות וגערות: אשה אחת היתה צריכה לצאת לכמה שעות, את שני הבנים שלה, היא השאירה אצל השכנה המבוגרת שהסכימה בשמחה לשמור עליהם.

הילדים שיחקו בבית והשתוללו מאוד, השכנה ניגשה אליהם לפחות פעמיים, והסבירה לבן הגדול – שהיה אז בן שמונה – שהבית הוא לא מקום למשחקים סוערים. אבל ההסברים שלה לא הועילו. מיד לאחרי שיצאה מהחדר – חזרו הבנים להשתובבותם.

ואז אירעה תקלה, הבן הגדול זרק חפץ כלשהו לעבר אחיו, החפץ נתקל בדלת הזכוכית של ארון הספרים וניפץ אותה לרסיסים. נקל לשער כמה הילד היה מבוהל, ולאיזו תגובה ציפה. השכנה הגיעה לחדר, ולאחר שראתה מה שקרה – הלכה להביא מטאטא ויעה. בלי להגיד מילה מיותרת הגישה לבן הגדול את היעה ואת המטאטא, וסייעה לו לאסוף את השברים. משסיימו לאסוף – חזרה לעיסוקיה, ושוב לא חזרה להזכיר את מה שאירע, אף לא במילה אחת. גם לא לאמא שלהם שבאה אחרי שעתיים לקחת אותם חזרה לבית.

אחרי תקופה מסויימת שוב נאלצה האשה להשאיר את בניה אצל השכנה, כשהודיעה את הדבר לילדים הבחינה שהבן הגדול לא שמח ללכת לשכנה. אבל לא היה לה זמן להתעכב והיא התעלמה מזה. כשהגיעו לבית של השכנה, היא קיבלה את פניהם במאור פנים כדרכה, והכניסה אותם לביתה. אחרי שהחליפו כמה מילים והאמא כבר היתה בדרך לצאת, השכנה פנתה לבן הגדול ואמרה "אני מאוד שמחה שגם אתה באת, אני יודעת שאתה תעזור לי לשמור על אחיך. אני יודעת שאתה כבר גדול, כי כבר יש לך ניסיון, ואתה יודע איך משחקים בבית בזהירות".

רק כשחזרה האשה לבית, ביררה עם הבנים מה הסתתר מאחורי המשפט של השכנה, ואז נודע לה כל מה שהיה בפעם הקודמת.

האשה מספרת שאמנם הנהגת השכנה היתה ממש נפלאה. אבל יותר נפלאה היתה ההשפעה של ההתנהגות הזו על הבן הגדול למשך תקופה ארוכה, כל פעם שהיא היתה אומרת לו "אתה גדול ומנוסה, ואני סומכת עליך" – הוא התנהג באחריות ובבגרות יוצאת דופן לגביו.

זו היא תוצאה של הדרכה. הילד יודע מה לא היה בסדר ואין שום ענין לגרד או לדרוך בפצע. הוא זקוק ממך לאהבה ועזרה לצאת מהנפילה.

מי יכול ‘לחנך’ ואיך הוא פועל?

בשיחת קודש על מטה אהרן, הרבי מדייק שרק לאחרי שה'תנין' חזר להיות ‘מטה אהרון’ הוא בלע את נחשי החרטומים המצריים. הרבי לומד מכך הוראה נפלאה בחינוך: מי יכול לחנך יהודי שעשה מעשה לא טוב ומה התנאי להצלחה?

1. רק מי שבודאות אוהב את המחונך גם עכשיו והוא פועל אך ורק מתוך האהבה שלו לשני. לא הכעס על הרהיט שנשבר ולא על המילה שלו שנשברה, ולא על הבושות מול חברים או משפחה, ולא על זה שהשיעור נהרס ולא על העיכוב של דבר חשוב ולא על שום דבר! רק בגלל שהוא אוהב אותו.

2. גם הדרך בה הוא פועל אסור שתהיה בשום אופן מתוך כעס ורוגז ח”ו שאז הוא מזיק!

"פעולה זו של "בליעה" צריכה להיעשות על ידי "מטה אהרן": בראש ובראשונה צריך אמצעי זה להינקט על ידי מי שחדור כל כולו בחסד ובאהבת ישראל אמיתיים, ואז ידוע בודאות שהגורם היחיד לצעדו זה הוא רק מפני אהבת ישראל המושלמת שבו, ואין מעורבות בכך ח"ו שום נטיות אחרות הנגרמות מהמדות הרעות שבנפשו הטבעית.

ובכך נוספת עוד הוראה, שפעולת ה"בליעה", על ידי אהרן, צריכה להיעשות דוקא באמצעות "מטה", ולא "תנין": אין די בכך שהגורם לפעולה זו הוא אהבת ישראל, מדתו של אהרון, אלא אסור שפעולת הבליעה עצמה – "ירגיז אדם" – תיעשה על ידי "תנין", על ידי כעס וכדומה, ולהזיק – אלא רק באופן של "מטה": המשפיע צריך לעשות זאת כ"מקל", ללא תחושות של רוגז וכעס ח"ו" (לקו"ש חכ"ו וארא ב')