כשהמוסלמים שרו בדמעות 'צמאה לך נפשי'

שם טוב מעטוף, בחדרי חרדים

בעוד ילדי ישראל נהנים להם בקייטנות ובקעמפים, מטיילים בשבילי ארץ ישראל, ומשתובבים באתרי האטרקציות – אלפי בני נוער פלסטינים השתתפו גם הם בקייטנות. אבל אל תמהרו להתלהב מחדוות החיים של תושבי עזה. הילדים לא ביקרו בספארי, ולא בפארק המים 'חפץ-חיים'. הם עדיין מקדשים את המוות, ונהנים ממנו עד מאוד. חלק מהילדים צוידו באקדחים, אחרים הופיעו בתצוגת תכלית שכללה מעבר דרך טבעות אש. במסגרת הקייטנה למדו החניכים כיצד להסוות את עצמם ולצבוע את פניהם, וגם הכינו דגמי רקטות. טקסי הסיום נערכו במתכונת צבאית והילדים לבשו מדים במטרה "כיצד להתכונן לכל מתקפה ישראלית", בבחינת "הקם להרגך השכם להרגו".

וההשוואה שעשיתי בין ילדי ישראל, ולהבדיל, לנערי עזה – היא לצורך ההמחשה בלבד. הנקודה הכי מרכזית בסיפור הזה, היא שכאן בדיוק מתחילה הבעיה הפלסטינית. ההשקעה שלהם בחינוך הילדים לרצח, היא בלתי נתפסת. והרושם הוא, שמדינת ישראל לא עושה מספיק כדי לעצור את זה.

ותוך כדי שאני מהרהר בדברים, וחושב על כל העניין הזה של "הלכה היא בידוע שעשיו שונא ליעקב", ומה כבר אפשר לעשות נגד הדבר הזה – הפעלתי את הרדיו ברכב-היוקרה שלי, וכיוונתי אותו על 'כאן מורשת'. באותה שעה שודרה תוכניתו של מנדי גרוזמן – 'התוועדות'. האורח באולפן היה המוסיקאי ר' דניאל זמיר. והוא סיפר סיפור. אחד המדהימים ששמעתי.

דניאל זמיר, הוא מוסיקאי ונגן סקסופון פנומנלי. ובמסגרת סדרת הופעות שלו בווינה שבאוסטריה, שהתקיימה לפני כשנה, הוא הוזמן להופעה נוספת, במרכז קהילתי בתפקיד של נגן אורח.

דניאל נפגש עם הנגנים, נגני ג'אז שמסתבר, מתעניינים מאוד במוסיקת ג'אז ישראלית, והם מאזינים לה תדיר. האווירה נחמדה סך הכל. מאחורי הקלעים.

וכשהוא עולה לבמה, ומתחיל לנגן, רק אז הוא מבחין שכשישים אחוזים מהקהל – הם מוסלמים. ולא סתם מוסלמים, אלא כאלו שסובבו את פניהם ברגע שהוא עלה לבמה, ולא היו מוכנים להסתכל עליו.

"ממש הבנתי אותם", אומר לי דניאל מאוחר יותר בשיחת טלפון. "איך נחתי עליהם פתאום, יהודי חרדי עם כל הסממנים הנלווים". גם דניאל היה קצת בלחץ מהסיטואציה הזו. באותה תקופה מדינת ישראל חוותה פיגועי דריסה. "כשהבחנתי בקהל, ובכמות המוסלמים שבו, בדקתי שיש לי דרך מילוט במקרה הצורך", הוא אומר באירוניה.

דניאל מנגן שני שירים, ואז הוא פונה לגיטריסט שלידו, ומציג בפניו את התווים של הניגון החבד"י 'צמאה לך נפשי'. את הניגון היהודי הזה הוא מתכוון לשיר בפני הקהל, ולא רק לשיר, אלא גם להסביר לו את פירוש המילים, ואף לשתף אותו בשירת הניגון: "אני מסביר לקהל על הניגון היהודי המסורתי הזה, ועל המילים שלו שהם מספר התהלים מהתנ"ך. אני מסביר להם את משמעות המילים: "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, בארץ צייה ועייף בלי מים". סיפרתי להם גם, שהרבי, המנהיג של העם היהודי, שר את המילים האלו. והקהל, שר את המנגינה "יאמא יאמא מא, וכו'.

"ואנחנו גם נעשה ככה. אני אשיר את המילים, ואתם את המנגינה. וכך היה. שרתי את המילים 'צמאה לך נפשי', וכשהגעתי לחלק של המנגינה, אמרתי לקהל "שירו אתם", והם שרו. "יאמא יאמא מא… יאמא יאמא מא… וזה היה מדהים. ואני לא ממש מעכל את הסיטואציה הזו, כשאני רואה מוסלמים שרים בדביקות ניגון יהודי. אני מסתכל להם בעיניים. הם כבר מסתכלים עליי. ואני פוגש במבטי את אחד מאלו ששמתי לב קודם לכן שלא רצה להביט בי, ואני רואה אותו עם דמעות בעיניים!".

"כל הילדות שלי התאמנתי להיות נגן ג'אז", מסכם דניאל את האירוע הזה, "ובזכות זה הביאו אותי לאוסטריה, וזה גרם למצב הבלתי נתפס הזה, שיהודי חרדי שר עם מוסלמים את הניגון החבד"י "צמאה לך נפשי".

***

וכששמעתי את הסיפור המדהים הזה, נזכרתי בפגישה של יעקב ועשיו. על המילים "ויחבקהו וינשקהו", מסביר אחד המפרשים, שבאותה שעה נכמרו רחמיו ונשקהו בכל ליבו. זה מעניין. כלומר, למרות ש"הלכה היא בידוע שעשיו שונא ליעקב", עדיין ישנם מקרים יוצאי-דופן, בהם עשיו אינו שונא ליעקב.

ולאחד המקרים היוצאי-דופן אלו, נחשפנו כאן בסיפור הזה של דניאל זמיר. "וישירו וינגנו צמאה לך נפשי, ובאותה שעה נכמרו רחמיהם ושרו בכל ליבם".