חודש אלול כעיר מקלט • מחשבה חסידית

על קו הסיום

שעון החול של השנה הולך ואוזל. נותרו בו פחות משלושים גרגירים עד לסיום. בעצם כבר ניתן לחוש את ניחוח חודש אלול שמגיח באפינו, ועימו הבשורה שעוד מעט מסתיים המרוץ השנתי. עברנו דרך ארוכה, אצל אחד היא עברה במהירות, אצל השני בזחילה ובאיטיות, אך עתה כולנו עומדים בסמיכות לקו סיום השנה וקו התחלת השנה הבאה עלינו לטובה. אולם כרגע, הדבר שהכי מעניין אותנו הוא איך נסיים את השנה הנוכחית? כיצד ישמע האקורד האחרון? האם הוא ישמע כצליל נעים ומכוון, שמתוך כך נוכל לסכם ולומר שהיתה לנו שנה טובה, או חלילה להיפך?

זאת אכן השאלה: באיזה אופן נסיים את השנה? אלא הידיעה ששעון החול הולך ואוזל רק דוחקת ומלחיצה אותנו; העובדה שההזדמנות האחרונה לשנות ולתקן לטובה את כל השנה שחלפה מדודה בזמן כל-כך קצר, רק מדכאת. נכון שבאופן טבעי אנו חשים צורך להספיק לסיים את כל התכניות שקיווינו שנסיים השנה, לממש את כל החלומות שחלמנו שנגשים – אך מי יכול לתפקד בלחץ כזה? הדבר דומה לניסיון לכתוב גלויה שבסופה נותר רק חלק לבן קטנטן, ובדוחק אנו מנסים לכתוב באותיות קטנות וצפופות את כל מה שרצינו לכתוב ולתאר. אולם המקום צר מלהכיל, ונראה שזהו ניסיון כמעט בלתי אפשרי.

איך נספיק בזמן כל-כך מועט לסיים את כל המשימות שהבטחנו שנסיים? כיצד נצליח בחודש אחד לתקן את מצבנו הרוחני? הלחץ הזה מעורר בנו אינסטינקט שדוחף אותנו לברוח אל מקום מבודד ושמור, מחוץ לרעש ההמון, אולי לתפוס איזו פינת טבע ירוקה עם שמש לימונית, רקיע כחול ורוח רעננה מלטפת. ליבנו מבקש להימלט מכל הלחצים שרודפים אותנו, אל פינה שקטה ומוגנת, ולו רק בכדי שנוכל לרכז את המחשבה במציאת פתרון כיצד נוכל להשלים את אותן משימות שעדיין נותרו פתוחות, וכיצד נצליח בזמן המצומצם שנותר להפוך את הקערה על פיה ולסיים את השנה על הצד הטוב ביותר.

לכל הלחץ הזה מתווסף בחדש אלול עוד נדבך עיקרי שקוראים לו חשבון-נפש. יודעים מה, באו נקרא לזה מאזן רוחני שנתי, או חיפוש אחר ה'אני' הפנימי שאבד לנו במשך השנה. אולי ניסוח זה נשמע יותר ניו-אייג'י, אבל הוא לא משנה את התוצאה שנקבל כשנביט אל תוך עצמנו במטרה לערוך את אותו סיכום שנתי: האם התקדמנו השנה? האם השתנינו לטובה מכפי שקיווינו להשתנות בתחילת השנה? אם נהיה אמיתיים עם עצמנו, חשבון כזה עשוי להניב עבורנו תוצאה לא סימפטית במיוחד, וזו עלולה להפיל אותנו לייאוש ומבוכה – משום שבמקרה הטוב לא התקדמנו אפילו מילימטר אחד, ולא השתנינו כמעט בכלום, אבל במקרה הלא טוב נגלה שהיתה לנו נסיגה וגרעון רוחני בקופת היעדים הטובים שהצבנו לעצמנו. נדמה שאצל רבים מאיתנו זהו המצב היותר שכיח.

הכל סוגר עלינו. מלכודת הלחץ שבה נלכדנו רק כורכת ומהדקת את זרועותיה סביב צווארנו יותר ויותר; תסמונת סוף השנה כל-כך מעיקה עד שהיא נותנת חשק לברוח לאיזה בועת-שקט שתנתק אותנו מן הנושים, הלחצים, שרודפים אותנו ללא הרף. אך למי יש פיתרון למצב המביך הזה? איפה קיים אי של שפיות בתוך הים המטלטל של החיים? אל דאגה! מסתבר שלמטרה זה בדיוק נועד חודש אלול, ואם עד עתה נלחצנו ממנו יהיה עלינו להודות ששגינו בהבחנה; אין צורך לברוח מאלול אלא להתחבר עימו ולחבבו, כדלהלן:

עיר מקלט

באסמיה של תורת החסידות טמון סוד שבכוחו לשחרר אותנו מן הלחץ והבהלה אליהם נכנסנו; הוא מסוגל לרפא ולאחות את הפצע שנפתח בליבנו בעקבות המועקה שפקדה אותנו בחודש האחרון של השנה. סוד זה נלקח מתוך פסוק שראשי התיבות שלו הוא אלול, הרומזים לנו על העבודה הרוחנית והמשמעות הפנימית של החודש. הפסוק המדובר עוסק 'ברוצח בשגגה' – כלומר אדם שרצח בלי כוונה, וכעת עליו להימלט ל'עיר מקלט' מחשש שגואל הדם ינקום בו, וכך אומר הפסוק: "ואשר לא צדה (פירוש: הרוצח לא התכוון לכך) והאלוקים אִנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" (שמות כא, יג) – "אִנה לידו ושמתי לך" ראשי תיבות אלול.

ברוב רחמיו וחסדיו הבורא ייעד לרוצח בשוגג "מקום אשר ינוס שמה" – 'עיר מקלט' בה הוא מוגן מפני נקמה על מעשיו. יתרה מכך, אם נתבונן בעומק נבחין כי מלבד זה ש'עיר מקלט' משמשת 'מרחב מוגן' עבור הרוצח בשגגה, עוד זאת שגלותו אל העיר היא מעין 'מאסר' המכפר על המעשה הנורא של נטילת חיים. למרות שהאדם לא התכוון לרצוח, חלילה, אך העובדה שדבר שלילי כמו רצח התגלגל אליו וממנו רק מעיד שמצבו הרוחני אינו כהלכה, ואף יתכן שהרצח היה יכול להימנע לו רק היה נוהג ביתר זהירות. לכן התורה תובעת גם מרוצח בשגגה לעשות תיקון מסוים עם עצמו, בכך שישב ב'עיר מקלט'.

על-פי זה יובן הסוד הגנוז בהופעת ראשי התיבות אלול שבפסוק זה, ומדוע עלינו להתעורר (מלשון 'עיר') ולהיקלט בתוכו (מלשון 'מקלט'), ולא להילחץ ממנו: חודש אלול משמש 'עיר מקלט' אליה יכולים לנוס 'רוצחים בשגגה'. נכון שההגדרה 'רצח בשגגה' נשמעת מבהילה ולא קשורה אלינו, אך אם נתבונן עליה מבעד לעדשה פנימית, נוכל לעמוד על סוד כוונתה:
"רצח בשגגה" הוא מטפורה המתארת את כל המעשים השליליים של האדם. במילים אחרות: בכל פעם שאדם חוטא הוא נקרא 'שופך דמים', משום שבעצם מעשה החטא הוא מרוקן במידה מסוימת את חייו הרוחניים, היינו את כוחות נפשו שמצד הקדושה. בשעה שהיה עליו להשתמש בכוחותיו החיוביים עבור בניין הטוב בעולם ועבור העצמת הקדושה, והוא, החוטא, הפנה אותם לצד שלילי של הרס וחורבן, מובן שבכך הוא נוטל במו ידיו את כח החיים שלו ושופך אותו למקום שלילי. זהו הדימוי האלגורי לרצח רוחני.

חודש התשובה

אמנם, כאשר בהירות חודרת אל תוך תודעתנו ואנו מביטים אל השבר שעוללנו ממקום גבוה ורוחני יותר, אנו מביעים חרטה גמורה על מעשינו ומגלים למפרע כי מה שנעשה היה בשגגה. כלומר, אילו עתה היה עלינו לבחור בין הטוב לבין הרע, במצב שדעתנו מרוממת וצלולה, ברור שהינו בוחרים בטוב וללא ספק נמנעים מן העבירה. לפיכך, אם נשאל: אם כן מדוע עשית זאת קודם לכן? נאמר: מפני שלא ידענו! שהרי קודם לכן לא היתה לנו את אותה רמת הבחנה בהירה ואיכותית כפי שיש לנו לאחר שנכנסנו לאלול, ל'עיר מקלט' והתחרטנו; כעת מצבנו המרומם מאפשר לנו להבין את חומרת הענין של שפיכות דמים רוחנית.

זה הזמן לשאול: מי אפשר לנו לחשוב ולתקן את כל אשר קלקלנו? מי העניק לנו 'מרחב מוגן' להגות רעיון כיצד נשלים את כל אשר החסרנו במשך כל השנה? הרי זה לא אחר מאשר חודש אלול. עתה אנו מבינים שחודש אלול איננו מלחיץ ומטריד, אלא נהפוך הוא, חודש אלול הוא 'עיר מקלט' המגוננת עלינו מפני 'גואל הדם', הוא היצר-הרע שמסיט ומדיח כנגדנו. חודש אלול הוא 'עיר מקלט' שקולטת אותנו אליה ומאפשרת לנו את השלווה הדרושה לנו כדי לחשוב בעומק כיצד נתקן ונשלים את פגמי העבר ובעיקר איך לשנות ולשפר את מעשינו מכאן ואילך.

"הקדוש-ברוך-הוא אומר לישראל:

אני נותן לכם עשרים ותשעה, שלושים יום, אשר במשך הימים האלו, אם תנתקו עצמכם מהרגילות והנהגות שנהגתם עד עתה – ונס שמה. תנוסו לתוך הסדר והנהגה של אלול להשתקע שם – אזי תוכלו לתקן כל מה שלא היה כדבעי למיהוי עד עתה, ובמילא יהיה למקלט מגואל הדם מכל הקטרוגים. ועל-ידי תשובה, בתחילה תשובה מיראה, שנעשו כשגגות, ואחר-כך תשובה מאהבה, שנעשו לו כזכויות – תכתבו ותחתמו – לאלתר בספרן של צדיקים, לשנה טובה ומתוקה."

(לקוטי שיחות חלק ב עמ' 623).