הגיע הזמן לצאת מהאדישות

שלום בער קרומבי, בית משיח

א.

״חייבים לזעזע את חב״ד״, שולח לי חבר הודעת ס.מ.ס. בהולה.

"למה? מה קרה?" אני משיב לו בשאלה.

״מה, לא שמעת על הפיגוע היום?!״, הוא עונה לי ומציין את מה שאנחנו יודעים: שהיה השבוע עוד פיגוע, הפעם בבית חורון. הפיגוע אמנם קרה רק לפני שעתיים, אבל אנחנו כבר עברנו הלאה. בחוץ יש סופה ויורד גשם וצריכים להיערך כראוי לשלג. למי יש זמן לברר את מצבן המדויק של הפצועות בפיגוע?

זוהי תמצית המצב. פיגוע רודף פיגוע, אבל אנחנו כבר התרגלנו. זו הרי השגרה. והרי התחזית להיום וגם קבלו עדכון יבש על מספר הפיגועים השבוע.

האמת שהיה מצופה מנערים בני 16 שיישבו בימים חורפיים בבית, יתחממו ליד התנור ולא יסכנו את עצמם בפיגועים רצחניים. אבל תאוות הרצח חזקה מהכל. ההסתה האנטישמית במערכת החינוך הפלסטינית שטפה את ראשיהם וכעת הם מוכנים לכל משימת רצח. בסופו של דבר עליהם אין מה להתפלא – הם רק ממשיכים מסורת עתיקת שנים, עליה הם שומרים באדיקות. השאלה מה איתנו? איך שוב איפשרנו להם להכות בנו מבלי שהצלחנו למנוע את הפיגוע הבא. איך אחרי כל הדיבורים וההבטחות והביקור המתוקשר של ראש הממשלה בעותניאל, עדיין המצב נותר בדיוק אותו  המצב, עם נתון סטטי יציב של סך פיגועים שבועי לכל הפחות? כאילו כלום לא השתנה. או במילים פשוטות והרבה פחות נעימות: עושים ממנו צחוק.

אז נכון שעכשיו חורף וכשבחוץ נושבות רוחות ויורדים ממטרים, זה לא הזמן הכי אידיאלי למאבקים ומחאות. נכון שקשה לדמיין עצרת רבבות בכיכר מלכי ישראל כשהתחזית מדברת על שלג בערי המרכז. אבל האם לגמרי נרדמנו בשמירה?! אולי זו ההוכחה הכואבת ביותר עד כמה המצב קשה: כל כך קשה שכבר התייאשנו. מי חושב שיש עדיין ממשלה בירושלים בכלל. מי עוד פתי להאמין שמישהו ישנה את המצב. כאילו מטר הפיגועים הפדאיונים האלו שפוקד אותנו הוא גזירת שמים. ומה הייתה ההכרזה החשובה והדרמטית של ראש הממשלה בביקור ההיסטורי בעותניאל? שהוא יפעל בכל הכוח להקים גדר סביב הישוב עותניאל… שוב במקום לצאת למתקפה חושבים איך להיות במגננה. שוב מפזרים סיסמאות על שלום וביטחון ופועלים מתוך תודעת הגדרות והגטו.

גל הטרור הזה עבר מספר שלבים מכריעים במלחמה בטרור – כל אחד היה נחוש ומפתיע מקודמו: קודם הוצבו מאות חיילים בירושלים, במבצע ענק שעלה מליארדים ולא הועיל כלום; אחר כך שוריינו מאות תחנות בבירה בבטונות ועמודים שהפכו כל תחנת אוטובוס למוקפת מחסומים, כאילו מדובר במוצב צבאי; בהמשך כבר נפרסו אלפי חיילים גם בגוש דן ואפילו הוקצו כוחות מיוחדים לשמירה בפתח בתי הספר בתל-אביב. ובין לבין גם פותח הנשק החדשני ביותר למלחמה בטרור: שכפ״ץ לצוואר, עמיד בפני דקירות. צה״ל גם לא התבייש להתפאר בנשק המשוכלל ופרסם ידיעת יח״צ חגיגית לתקשורת על הפיתוח החדש.

מסכן חייל צה״ל. הוא מסתובב בבירת ארצו, במרכז העיר, והוא צריך לסחוב על גופו שכפ״ץ אחד לגוף ושכפ״ץ אחד לצוואר. ככה זה כשנלחמים בטרור בנחישות…

ב.

אבל יש גם נקודת אור במערכה האחרונה. אם בעבר דרשנו בקול ניחר עונש מוות למחבלים, בסיבוב הזה גזר הדין מתבצע כמעט תמיד. יש אמנם חריקות פה ושם, כמו עם המחבל הנער מפסגת זאב, שמשום מה התפארו אצלנו על כך שהוא מקבל ארוחות חמות ומטופל היטב. אבל ברוב המקרים המחבלים מחוסלים במקום. סליחה, הם לא ממש מחוסלים – בסבב הזה הרי למדנו מילה חדשה –  המחבלים ״מנוטרלים״. במקור המילה נטרול הייתה אמורה לשדר אומאניות – אנחנו לא הורגים אלא מנטרלים בלבד. בפועל הנטרול עובד היטב.

תדע כל אם ערבייה שאם היא שולחת את בנה לקרב השאידים הוא יחזור משם באלונקה. אפילו המחבל מתל-אביב שהצליח לברוח למספר ימים ולהתל במדינה שלימה ימים ממושכים, ״נוטרל״ בסוף בביתו וחוסל במקום.

אין ספק שגם הכלי הזה לא ממש יעיל מול טרור מתאבדים, אבל הוא בטוח יעיל יותר מהריסת בתים מצחיקה, שנעשית באמצעות דינאמית וממוטטת בקושי את הקירות הפנימיים. כאן לפחות יש מסר ברור והוא חד משמעי, ללא גמגומים. בחיסול המחבל בזירת הפיגוע אנחנו מכריזים שאיננו יפי נפש שרוקדים מה יפית. אנחנו לא מנסים לאמץ מוסר לחימה שמיוסד על גוי׳שקייט ורגש נחיתות בפני העולם, אלא פועלים לפי הצוו האלוקי שמחייב ״הבא להורגך – השכם להורגו״.

הכוח שלנו הרי לא באמת נמצא בכלים המשוכללים שפיתח צה״ל, כי מול טרור פונדמנטליסטי רצחני אין דרך מתוחכמת שמצליחה. הכוח שלנו נמצא באמת שלנו, שרק מכוחה אנחנו יושבים כאן ורק מכוחה בכוחנו לנצח את הטרור. והאמת שלנו היא שאנו צודקים כי זו ארצנו, מכוח התורה וההבטחה האלוקית. כי שבנו לקרית ארבע ושכם לא בגלל מחסור בנדל״ן בגוש דן, אלא כי שם התהלכו אבותינו וזוהי נחלתנו. ומי שנאבק על ארצו לא מגמגם ולא מתנצל. לכן רק ההפנמה הזו תשנה את הדיסק במלחמה בטרור, וכל צעד כזה חשוב בדרך להסרת הכפפות ומאבק נחוש, כמו מי שנאבק על ביתו.

כל עוד כלאנו את המחבלים והתנצלנו על כך שאנחנו "נאלצים" להחזיק אותם במעצר, העברנו לעולם מסר שאנחנו לא באמת צודקים. ברגע שהתחלנו להתייחס לרוצחינו כרוצחים ואנו מתחילים לטפל בהם כמו שמטפלים ברוצחים, אנחנו כבר על המסלול הנכון בדרך ללגיטימציה בינלאומית.

ג.

בשבוע שעבר שוב רעשו הכותרות סביב דבריו של שגריר ארצות הברית בארץ ישראל, שדיבר נגד ״הכיבוש״, ועל כך שהממשלה נוהגת ביהודה ושומרון דין אחר ביחס ליהודים ולהבדיל ביחס לערבים.

כמו תמיד הוויכוח התקשורתי התחלק לשניים: מצד אחד ניצבו אלו שמצדדים בשמירת היחסים עם ארצות-הברית וטורחים להזכיר לנו כל הזמן שבלי עזרתה ותמיכתה של אמריקה היה קשה לנו להסתדר כאן. מצד שני ניצבו אלו שטענו לניתוק התלות בארצות-הברית ולהפסקת מתן הדין והחשבון לאמריקאים.

כמו תמיד אלו עיוורים למציאות האמיתית ואלו מתעלמים מאילוצים פרגמטיים. וכמו תמיד אלו ואלו לא הציעו פיתרון מעשי לשינוי המצב.

הפיתרון נמצא כמובן ב״מצע המדיני״ של הרבי, בו לא חסרה התייחסות לאף פרט בקשר למדיניות שיש לנקוט, גם בשאלת הסיוע האמריקני. הרבי דיבר פעמים רבות בשיחות ופגישות ״יחידות״ – שצוטטו בהרחבה לא פעם בבמה זו – על החשיבות של הסיוע האמריקני, אותו ציין הרבי כדבר חיובי ואף ציין שמדובר על ״מלכות של חסד״, שמטבעה רוצה לעזור ולסייע, בניגוד לעמדה המסורתית של הימין הישראלי הרבי לא ביטל את העזרה האמריקנית לצה״ל ולמערך המדיני. אבל הרבי גם הסביר בצורה בהירה שדווקא בגלל שהתמיכה הזו חשובה צריכים לשנות את הגישה מול האמריקאים. דווקא בגלל שאנחנו רוצים שהם ימשיכו לעזור לנו אנחנו צריכים לדבר איתם בתקיפות – כי רק ככה הם מבינים ורק ככה יעריכו אותנו.

בקיצור אם ראש הממשלה רוצה לנטרל את הפצצה המתקתקת של היחסים עם ארצות-הברית, שבכל פעם מזמנת לנו עימותים חזיתיים חדשים, שיעשה מעשה ויחיל את הריבונות הישראלית על יהודה ושומרון, בדיוק כפי שהוחלה על רמת הגולן. אחרי כמעט 50 שנה הגיע הזמן שיבוא מנהיג אמיץ ויפסיק את מורשת ההישרדות הזו – ויקום בגאון מול העולם ויכריז שאין לנו אך כוונה לסגת מהשטחים האלו ולכן ממש אין לעולם טעם ללחוץ בענין. זה מה שיודע כל איש עסקים מתחיל: אם אתה לא רוצה לנהל משא ומתן אז פשוט אל תנהל משא ומתן. כי אם תכריז שהנושא לא פתוח אף אחד לא ינסה ללחוץ עליך בענין, אבל אם תראה חולשה הכי קטנה מיד יתחיל הצד שממול לנסות את מזלו. כי מה אכפת לו לנסות ללחוץ אותך לפינה, אם אתה משדר לו שיש לו לא מעט אחוזים להצלחה. הוא יהיה טיפש אם הוא לא ינסה כל דרך להשיג אותך מעמדתך, כשאתה מראה חולשה ומגלה היתכנות לוויתור.

ד.

ובכל זאת בשורה התחתונה כל זה לא באמת חשוב. נחמד לקטר על הממשלה ולהציע פתרונות מבצעיים. אבל בסופו של דבר לא זה מה שמוטל עלינו. לא מוטל עלינו לקטר על הממשלה, אלא למחות נגדה. כי לשבת ולקטר פירוש הדבר לשבת בחיבוק ידיים. אנחנו מומחים בלהגיד לראש הממשלה מה עליו לעשות, אבל זה לא יקרה אם לא ניתן לו כח – אם לא נצא לרחובות ונמחה נגדו. כי בדיוק כמו שאמריקה רוצה לשמוע מאיתנו דברים ברורים כדי שתוכל לעמוד איתנה מול העולם ולתמוך בעמדתנו, כך ראש הממשלה צריך שנמחה נגדו, כדי לדעת שעליו לעשות את הדבר הנכון.

הרבי מלך המשיח חינך אותנו על חובת המחאה. חובה אישית שיש לכל אחד ואחת מאיתנו. חב"דניקים, הגיע הזמן לצאת מהאדישות.