חסידי חב"ד בלב המאבק – התפילה האחרונה בגוש קטיף

כשבועיים לאחר סיום הגירוש מגוש קטיף והרס היישובים, הגיעה קבוצת רבנים לבית הכנסת המרכזי שבנוה דקלים בגוש קטיף לתפילת 'נעילה' מרגשת ומרטיטת לב. אל המשלחת התלווה שי גפן שסייר בגוש קטיף החרב והשומם, הגוש שהפך לאי חרבות, ולאחר מכן הוא העלה את רשמיו הקשים על הכתב, תוך שהוא מספר כיצד חוסלה ונחרבה עד היסוד ההתיישבות היהודית בחבל עזה.

יום חמישי ד' באלול תשס"ה, זה יום שייחרט בליבי לנצח.

יום קשה וכואב. הפצע מדמם לנוכח המראות הזוועתיים המתגלים לנגד עיני בסיור בנוה דקלים, מה שהיה עד לא מכבר עיר הבירה של גוש קטיף. הלב ממאן להאמין, גם השכל מסרב לקלוט, שיד יהודית היא זאת שהחריבה וגדעה את החיים היהודיים כאן בגוש קטיף. אלפי יהודים יצאו מכאן לגלות וגורשו מבתיהם באטימות ובנחישות. היום אנו חוזרים שוב לנווה דקלים לתפילה חרישית זועקת בבית הכנסת השומם והחרב. רק לפני כמעט חודש ימים עמדתי כאן בליל תשעה באב יחד עם אלפי יהודים ששרו בהתרגשות ובעוצמות של אמונה 'שיבנה בית המקדש במהרה בימינו'. היום הכול נראה כאן אחרת. מלבד הקירות, ארון הקודש המגולח שבקיר המזרחי, הכול כאן דומם ושומם.

מטרת משלחת הרבנים היא להתפלל את התפילה האחרונה, תפילת 'נעילה' בבית הכנסת המרכזי בנוה דקלים, להביע תפילה שעם ישראל ישוב לחבל עזה – לצד פניה נרגשת מהממשלה שלא להרוס ולהחריב את בתי הכנסת בגוש קטיף (עוד בטרם נודעה ההחלטה החדשה).

היינו במשלחת כמאה איש צפופים בשני אוטובוסים המובילים אותנו היישר לנווה דקלים. מחסום כיסופים. זה כבר לא מחסום הכניסה לגוש קטיף, אלא סמל הכניעה והחורבן. הגשר ששירת את היהודים, מפורק בשעות אלה על ידי הצבא. סימני הרס וחורבן מבצבצים מכל פינה. לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל כי יבוא צר ואויב ויחריב עד היסוד את גוש קטיף. היינו כחולמים.

משפשפים את העיניים בתימהון, האומנם כל זה נחרב ונהרס עד היסוד? ואכן הכול נגלה לנגד עינינו. אנחנו עוברים ליד בית העלמין שהיה ואיננו. ארבעים ושמונה קברים חוללו באין מפריע. שקט לא רגוע בכלל מרחף בחלל האוויר. עדות אילמת למה שהיה ואיננו.

אנו יורדים בפתח מה שהיה פעם ישוב נווה דקלים ומתחילים לצעוד לעבר בית הכנסת המרכזי. מסביב מנותצים כל הבניינים, ובית הכנסת שנשאר עומד, בולט מיד לנגד עיננו. בית מקדש מעט שעשרות שנים היה למקום של תורה ותפילה, הרוס וחרב.

משלחת הרבנים נכנסת לבית הכנסת הספרדי. המראות קשים לצפייה. אחד המלווים אינו יכול לשאת את הכאב ופורץ בבכי מר. אל מול כלי התקשורת שנוכחים במקום, מסבירים הרבנים בטוב טעם את החומרה בכך שיד יהודית תחריב את בתי הכנסת הקדושים. "אל תשלח ידך אל בתי הכנסת בגוש קטיף", קורא הרב יהודה דרעי, רבה של באר שבע לעבר ראש הממשלה.

הרב שלום דובער הלוי וולפא, מסביר ברהיטות כי הבעיה החמורה של עם ישראל היא בעצם הגירוש הנורא שביצע ראש הממשלה, בעיית בתי הכנסת רק נגזרת מאותו גירוש מר ונמהר שעם ישראל ישלם עליו מחיר כבד. הרב וולפא תוקף קשות את הרבנים שבמהלך ההינתקות אמרו שלהלכה אין דעה בנוגע לתוכנית ההרסנית ולפתע נזכרו בבתי הכנסת בגוש קטיף. "אנחנו נמצאים כאן היום כדי לזעוק ולהתריע על המצב הנורא. אולם גם בשעת החורבן הנורא בטוחים אנו שהקב"ה ישמע לשוועתנו ויחוס על עמו ישראל ויסיר מעלינו כל גזירות קשות", אומר הרב וולפא. כמו כן נשאו דברים יו"ר תנועת ש"ס אלי ישי, ח"כ הרב יצחק לוי וח"כ ניסים זאב.

משם המשכנו לעבר היכל התפילה המרכזי בבית הכנסת האשכנזי. החורבן הטרי לנגד עיננו. כלי התקשורת מכל העולם מתעדים את הרגעים ההיסטוריים של התפילה. הרב חנן פורת מדגיש כי תפילת הנעילה אינה חלילה סיום, ובטוחים אנו שהקב"ה ישיב אותנו בחזרה לחבל עזה, בעוד בתי המקדש מעט שיישארו כאן לנצח, יהוו את העדות שכאן פיעמו חיים יהודיים שנגדעו באבם. "מטרת הממשלה היא להרוס את בתי הכנסת כדי שלא יישאר זכר למה שהיה ואיננו. אין כאן שום עניין בטחוני, כפי שמציגים זאת לציבור", אומר פורת.

שליח הציבור בתפילת המנחה הוא החזן הקבוע של גוש קטיף הרב אקרמן. החזן עטור בתפילין ובטלית. לאחר תפילת שמונה עשרה פותח החזן באמירת 'אבינו מלכנו' כאשר הקהל חוזר אחריו פסוק בפסוק. הפעם לא פתחו את הפרוכת בארון הקודש, שכן ארון הקודש המיותם נותר ללא פרוכת וללא ספרי תורה. את ההרגשה באותן דקות, קשה לתאר. כל אמירה ב'אבינו מלכנו' מקבלת כאן בבית הכנסת משמעות אקטואלית במיוחד. 'תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך', מושר על ידי כל הקהל בהתרגשות. 'אבינו מלכנו חמול עלינו ועל עוללינו וטפנו', ונזכרים ביונקי שדיים ובילדים שלא טעמו טעם חטא שגורשו באכזריות רק לפני שבועות ספורים. 'אבינו מלכנו עשה למען הרוגים על שם קודשיך'… גוש קטיף שקודש ביהודים שמסרו את נפשם על קידוש ה' וכעת הכול חולל על ידי זדים. 'אבינו מלכנו נקום נקמת דם עבדיך השפוך'.

כמו בתפילת 'נעילה' של יום הכיפורים. נאמרו סליחות וקבלת עול מלכות שמיים מתוך התעוררות תשובה ותפילה לבורא עולם שיחוס וירחם על עמו; שומר ישראל שמור שארית ישראל ואל יאבד ישראל האומרים שמע ישראל. התפילה הזכירה יותר את תפילת מנחה בתשעה באב, כאשר אומרים 'נחם את העיר האבלה החרבה הבזויה והשוממה האבלה מבלי בניה.. והיא יושבת וראשיה חפוי.. ויבלעוה לגיונות, ויירשוה עובדי זרים'…

עוד בתוך בית הכנסת, שולף הרב וולפא עט, והוא מתחיל את מלאכת הכתיבה של ספר חדש "בין אור לחושך", שיסביר את הטעות של האמונה במדינה כ"אתחלתא דגאולה".

התפילה מסתיימת, אבל הכאב הנורא לא נותן מנוח. השאלות מרצדות, 'למה עשה ה' ככה?' כיצד ייתכן שיהודים היו שותפים לפשע כה גדול? השאלות מנקרות במוח. כפרידה אחרונה מהישוב נווה דקלים, אנו מסיירים בין החורבות. הסממנים היהודיים נותנים אותותיהם בכל פינה, רגע קט לפני שאותו המון ערבי צמא דם יציף את המקום וישחית הכול.

בדרך שאנו צועדים לעבר הבית הנוסטלגי כל כך של הרב יגאל קירשנזפט, אנו מוצאים בית מזוזה זרוק כדומן על פני האדמה… המציאות לא נתפסת גם כאשר רואים אותה במוחש. כמה אירוניה יש בשלט התלוי עדיין על אחד מעמודי החשמל "דירה לדוגמה"… בתים הרוסים עד היסוד, קוברים תחתיהם חיים של שלושים שנה ויותר. יש בתים שהפכו למאכולת אש. נבואת ישעיהו בן אמוץ מתממשת מול העיניים: "ארצכם שממה עריכם שרופות אש אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה…" אוי מה היה לנו.

אנו בדרך לביתו של ר' יגאל קירשנזפט, בית חב"ד, מה שהיה עד לא מכבר סמל לכל באי גוש קטיף, סמל של גמילות חסדים, של תורה ותפילה. בית חב"ד שוקק חיים. מה שנותר ממנו זה הריסות. ערמות בלוקים. ליד הבית החרב אנו מוצאים עגלת תינוקות שנותרה יתומה. מתוך ההריסות מבצבצים ספרי חסידות ועלונים לפרשת השבוע, זה מה שנותר מאותו בית למופת. אני והרב וולפא עומדים על ההריסות ודמעות חונקות את גרוננו… הרב וולפא שליווה את הרב יגאל קירשנזפט ושהה בביתו במשך ימי הגירוש, לא יכול עוד לשאת יותר את הצער הנורא. לפתע הכול צף ועולה – הבית שכולו היה שמחה ומאור פנים; את הילדים הקטנים מקפצים ושמחים. בית של פעילות ללא הפסקה. ועכשיו…

ממש ליד הבית של ר' יגאל אנחנו מקבלים ביטוי מוחשי מהי השפלה יהודית. אלפי חיילים הובאו לגוש קטיף כדי לבצע עבודות ניקיון, על מנת שהרוצחים יקבלו מקום יפה ומטופח. "איך אתם לא מתביישים לנקות לאבו מאזן את המקום?" הוא נוהם בקולו לעבר החיילים. אלה משפילים מבטים בקרקע.

אנחנו נכנסים לבית הכנסת התימני. אף על פי שחרבים, בקדושתם הם עומדים. כאן התפללנו בשבת 'חזון' עם ספר התורה שנכתב במיוחד לזכות תושבי גוש קטיף. את השמחה שהרקיעה שחקים באותה תפילה מרוממת, קשה לתאר. עכשיו בית הכנסת ריק מיושביו. גם ארון הקודש עליו היה חרוט "עבדו את ה' בשמחה" לא נמצא עוד. עדות וזכר למה שהיה כאן, הוא מה שכתב אחד המתפללים על קיר בית הכנסת בטרם גורש מהמקום: "נדם קול התורה והתפילה. א-ל נקמות השם".

אנחנו צועדים בין ההריסות והחורבות ומגיעים לישיבת 'תורת החיים' של הרב טל. ציוד הישיבה זרוק כאבן שאין לה הופכין. אפילו בקבוק יין מלא לקידוש, עדיין נמצא במקום, זכר לחיים הרוחניים שהיו כאן ואינם עוד. אנחנו נכנסים לחדרו של הרב טל, היכן שאלפי ספרי קודש עיטרו את קירותיו ומכאן הרביץ תורה לעדרים. רק לפני חודשים ספורים ישבנו כאן בחדרו לשיחה קולחת בדברי תורה ופלפולי דאורייתא. פרט לשולחן והכסא, הכול מיותם. זכור ה' מה היה לנו, הביטה וראה את חרפתנו. נחלתנו נהפכו לזרים, בתינו לנכרים.

בדרך אנו רואים את עובדי 'בזק' הורסים את התשתיות כדי שלא להשאיר לפלשתינים דבר וחצי דבר. על פני כולם אתה רואה השתוממות מהמצב הבלתי נתפס.

אלו הדקות האחרונות שנותר לנו בגוש קטיף. אנחנו צועדים בדרך לשער היישוב. כמנהג חודש אלול הרב וולפא תוקע בשופר לחיילים שבשער, "מבצע שופר". כדין 'הרואה ערי ישראל בחורבנן', אני מבצע 'קריעה' בבגדי עם ברכת ברוך דיין האמת.

ובתוך כל החורבן הזה עולה וצף הסיפור שהיה עם חכמינו זיכרונם לברכה לאחר חורבן בית שני:

שוב פעם אחת היו עולים רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא … פעם אחת היו עולים לירושלים. כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים. התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק.

אמרו לו: מפני מה אתה מצחק?

אמר להם: מפני מה אתם בוכים?

אמרו לו: מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה?

אמר להם: לכך אני מצחק, דכתיב "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו". וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב: "לכן בגללכם ציון תחרש וגו". בזכריה כתיב "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים". עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה. עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת.

בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו! עקיבא ניחמתנו!

דווקא בתוך הצער והחורבן, יודעים אנו שנבואתו של הרבי מלך המשיח "הנה זה משיח בא" תתקיים, בדיוק כשם שהתקיימו כל דבריו. דווקא מתוך הצרה הגדולה, "עת צרה היא ליעקב", יפציע אור הגאולה, אור שבעת הימים.